אגדת האריה השחור


אגדת האריה השחור 

(גור אריה יהודה)

נו ווגנוצ'ה נו זמדו הולו

בואו התקבצו ואספר לכם סיפור.

סיפור עתיק יומין

על אומץ לב, ואהבה.

על אמונה גדולה שלא מתה

זה 2000 שנה.

זה סיפור על גור אריה יהודה,

שאיבד את משפחתו בערבות אפריקה.

בעריסתו, עריסה של קש,

הונח לצידו חומש מקודש.

ועל כריכת הספר

בכתב מאיר עיניים,

רשום בזהב שמה של ירושלים.

את הספר שנים סחב על גבו,

וישמר על הספר כעל בבת עינו.

אחת לשנה טיפס על הר גבוה,

ושאג שאגת געגועים לאלוה.

"מתי אתאחד עם משפחתי האובדת?

כי גדול הוא העול לשמור לבד על הגחלת".

ויום אחד  עת היה על ההר

הגיע לאזנו משק כנפי העבר.

חסידה ממזרח מעליו היא עברה,

ובמקורה  הארוך נשאה בשורה:

"בשער האריות אחיך עומדים,

והשער חסום לתפילות הכפירים,

כי חסר עוד אריה למניין – עשרה,

ואתו כתב עתיק שמו אורית – התורה".

"והיכן הוא השער?" – שאל האריה

"בירושלים העיר היא בירת ישראל".

בעיניים בורקות יצא האריה למסע.

בדרך לא דרך. רצופה סכנה.

וזינבו בו צבועים,

ונחשים הכישוהו,

ואוכלי הנבלות במעופם ליווהו.

השועלים רודפי הבצע עקבו אחריו,

וחכו לרגע בו יאפסו כוחותיו.

אך גור אריה יהודה לא נסוג לאחור.

בשארית כוחותיו התקדם אל האור,

ופתאום עת כרע זב דם וישכב,

נגלתה לעיניו

עיר – שלם מזהב.

ובשער עמדו תשעה כפירים

נדהמים ממראה האריה השחור

"האם זה האח לו ציפינו שנים

האח לו חיכו כי יחזור?"

הזדקף  גור אריה וצעד  אל השער

ושאג שאגת האורית הקדומה,

והנה דרך נס

אז נפתח לו השער.

צעדו אלי קודש

כפירים עשרה.

המספר: "בניי  אתם האריה הפצוע,

והאש בלבכם לא גוועה – עוד תנוע.

ויום עוד יבוא, זאת לבטח אדע,

עוד נשאג עם כולם שאגה אחידה."




מתוך המופע "כן, לא שחור לבן" – צופי שבא 2007

כתיבה: אמיר לביא

בימוי: חיים עבוד