אולי באמת צריך מבול נוסף. כזה שישטוף את כל הזוהמה של האנושות. ויטהר אותה. ויטהר אותה מכל החלאות שמסתובבות חופשי. זה לא יאומן. אתמול אני הולכת ברחוב לתומי. פתאום עובר מולי איזה גבר… נאה. לא חתיך הדור. לא יאיר לפיד. כזה.. ביבי כזה… לא בשר , לא חלב. מחייך אליי אומר לי בנימוס: "שלום" ואני עונה לו בחזרה ואומרת לו "שלום". ואז בבת אחת הוא מכניס לי כזאת לטמה לפרצוף. מה זו סטירה?! שאני המומה לחלוטין.
התחילו הדמעות בעיניים ואני לא מבינה ואז הוא אומר לי: "אז איך זה מרגיש לך במיקרוקוסמוס? נעים לך? לא. נכון? אבל כשזה במקרוקוסמוס את ממשיכה כרגיל. במיקרוקוסמוס קונה ביצים גבינה וחלב וממשיכה לעשות חביתות על האש עם הבצל והעשבי תיבול ופטריות השמפיניון. כאילו לא קורה כלום. אבל במקרוקוסמוס מעבר לחומה "שלום, שלום. ואין שלום!" שלום אין אבל מה יש? חוטפים טילים, דירות עולות בבום! ילדים מרטיבים במיטה, הפסקות חשמל, מחיר האוכל שוק שחור! אנשים באוהלים. מדברים בשביל להרוויח זמן ולא להתקדם לשום מקום. גטו אחד גדול. שתי מדינות לשני עמים. ציף ציף מעל הרציף. Hot water small glass ואפילו הטורקי חרא! ואת מתעלמת. ממשיכה לעשות חביתות. כי נח לך. כי יש גז. ויש מחבת. ויש שמן זית כבישה קרה, מעץ עקור, בבית.
פתאום כל העלבון עלה לי למעלה. חוויתי התרוממות פטריוטית ומתהום הנשייה ממעמקי הנשיות הפגועה, הממורטטת, הכנסתי לו כזאת בעיטה לביצים. הוא התקפל כמו "מקופלת". או אז צרחתי עליו: "קודם כל במיקרוקוסמוס אני לא מכינה חביתות, אני שולקת ביצים! ובמקרוקוס אמו… אתה חתיכת שמאלני מניאק, יפה נפש שכל הזמן דואג לפלשתינאים, והפלשתינאים, והפלשתינאים. אז תדע לך שנמאס לי מהם והבכיות שלהם וכמה רע להם. ושבמקום כסף שמשקיעים בביטחון ובפיגועים שישקיעו בחינוך. ושיפתחו תעשיות, ושלא יסבסדו את כל אלה שלומדים בקוראן בחינם. ואז הכנסתי לו עוד בעיטה לביצים. ביצים במיקרו מתפוצצות. ומה עם הפיגועים? ומה עם המחבלים? ומה עם הרקטות? והטילים? והמחבלים? והמחבלים והטילים? וחפים מפשע, ונשים וילדים? והאוטובוסים שהתפוצצו ברחובות? והרפורמה בתחבורה? והמרמרה? והממורמרים? והממורמרות? והמורמונים? והמומינים? וככה המשכתי לבעוט לו בביצים עוד הרבה אחרי שכבר חלפתי על הסכסוך הישראלי פלשתינאי. ואז ככה בשביב גבריותו החבוטה לעייפה אמר לי: "אבל בכלל לא דיברתי על הפלשתינאים, אלא עלינו."
פתאום קלטתי: "הטילים, הדירות שעולות, ילדים מרטיבים, מצרכים בשמיים אנשים באוהלים".
שלחתי לו יד, התנצלתי מעומק לבי. ואז החזרתי לו כזאת לטמה. ואמרתי לו: "יש לך מזל שאתה בצד שלי. אחרת כבר היית רואה את הביצים שלך בקן למעלה." אלוהים. לאיזה חברה אלימה הפכנו?!
מתוך "מחאה שקטה" 2015 ביצוע לילך אליאש