כיפה אדומה: (מקפצת ביער ומזמזמת את מנגינת המנון "התקווה") "לה… לה… לה…." (עוצרת, מסדרת את שיערה וממשיכה) "לה… לה… לה"
הרצל: (נכנס לבמה) "שלום!"
כיפה אדומה: (מופתעת) "שלום!"
הרצל: "לאן את הולכת ילדה חמודה?"
כיפה אדומה: "אני הולכת לסבתא שלי, שגרה בקצה היער."
הרצל: "אהה… את כיפה אדומה! מה שלומך?"
כיפה אדומה: "בסדר גמור, על הכיפאק, מאיפה אתה מכיר אותי?
הרצל: "מי לא מכיר אותך?! כולם מכירים אותך.
כיפה אדומה: (מסמיקה) "הו, אני חושבת שאתה מגזים, אבל בכל אופן תודה. מי אתה?"
הרצל: (בגאווה בלתי מוסתרת) "אני ד"ר בנימין זאב הרצל!"
כיפה אדומה: (חוזרת על שמו בשלווה) "זאב… (לפתע נכנסת להיסטריה)
זאב… אימא'לה, זאב… זאב… זאב…"
הרצל: "תירגעי ילדה את קצת היסטרית. אני לא ממש זאב."
כיפה אדומה: "כן? אז למה יש לך אף ארוך? אתה זאב!!!
הרצל: "קוראים לי זאב, אבל אני לא ממש זאב."
כיפה אדומה: "קוראים לך זאב, אז אתה… זאב."
הרצל: (מתקרב אליה) "לא את טועה."
כיפה אדומה: (מוציאה את הבאגט מסלה ומאיימת עליו) "אל תתקרב אלי!"
הרצל: "כיפה את נעשית ממש אדומה, תירגעי!"
כיפה אדומה: "אני ילדה שעברה טראומה עם זאב, ואתה לא תגיד לי להירגע. אני מקרה פוסט טראומטי."
הרצל: "ואף אחד לא טיפל בך, ילדה חביבה?"
כיפה אדומה: "בטח שטיפלו."
הרצל: "מי? איך?"
כיפה אדומה: (נרגעת מעט) "אז ככה… אחרי שהצייד ציון חילץ אותי ואת סבתא, מהבטן של הזאב…"
הרצל: "רק רגע אני רוצה להבין, את רוצה להגיד לי שהוא היה יהודי?"
כיפה אדומה: "כן."
הרצל: "לא ידעתי שהוא יהודי."
כיפה אדומה: "גם אני ואימא לא ידענו, עד לאותו יום."
הרצל: "זו ידיעה מרעישה. איך זה שהעולם לא יודע על זה?"
כיפה אדומה: "כשמכרנו את הסיפור שלנו לאחים גרים, הם אמרו שהסיפור לא יימכר היטב, אם יהיה שם יהודי, אז קראנו לו הצייד."
הרצל: (בכעס) "אנטישמים! אנטישמים! ידעתי שצריך להקים מדינה יהודית."
כיפה אדומה: "אתה זאב עצבני, אני יכולה להמשיך להתבטא?"
הרצל: "כן, בבקשה סליחה שהפרעתי לך."
כיפה אדומה: "בקיצור, אימא התחתנה עם הצייד ציון (לא לפני שהתגיירה… כמובן), ואז החלטנו סבתא, אימא, אבא ואני, לעבור למקום שאין בו זאבים, ואין בו יער. ציון הציע לעלות לארץ ישראל, מתוקף חוק השבות, כי בנגב אין יערות ואין זאבים, וכך אוכל להחלים מהטראומה. ככה הגענו לנגב. סבתא גרה בערך ק"מ מאתנו."
הרצל: "ואז הכל בא על מקומו בשלום?"
כיפה אדומה: (בכעס) "לא!!! בכלל לא! אחרי כמה שנים, ציון קיבל עבודה בקרן הקיימת לישראל. הוא החל לנטע עצים בנגב. תוך כמה שנים נוספות, צמח ליד הבית שלנו יער, הוא היער שבו אני מסתובבת עכשיו, אני נכנסתי ללחץ, אבל אימא וציון אמרו לי שאין לי מה לדאוג, כי אין זאבים ביער. ואילו עכשיו אני פוגשת… זאב."
הרצל: "את יודעת שבזכותי הוקם פה היער. אני וחבריי להסתדרות הציונית ייסדנו את קק"ל. פעם הצבע ששלט פה היה צהוב, ואילו עכשיו יש כאן הרבה ריאות ירוקות. נפלא לא?"
כיפה אדומה: (באירוניה מופגנת) "מקסים…"
הרצל: "אז איפה גרה סבתא שלך?"
כיפה אדומה: (נלחצת שוב) "אתה תעזוב את סבתא שלי בשקט או שאני אקרא לעבד שומר היער. עבד! עבד!"
הרצל: (ממהר לעזוב) הילדה הזאת פסיכית על כל הראש. טוב, אני הולך. תירגעי… תירגעי….
***
בביתה של כיפה אדומה.
האימא: (לציון) "אתה אמרת שאין פה זאבים."
ציון הצייד: "אבל באמת אין פה."
אימא: "אז מה אתה רוצה להגיד לי שהילדה שלי משקרת? שהיא פסיכית?"
הצייד: "את יודעת שהיא עברה טראומה."
אימא: "ואתה הבטחת שתוציא אותה מזה, נמאס לי, קודם כל נטעת פה יער באמצע המדבר, למרות שלא רציתי. מילא, אבל אתה הבטחת לי שאין פה זאבים."
הצייד: "אבל אין פה זאבים."
אימא: (לכיפה אדומה) "את ראית או לא ראית זאב?"
כיפה אדומה: "ראיתי."
אימא: "תודה רבה. זה מספיק. בואי!!! (האימא הולכת להביא מזוודה)."
הצייד: "מה קרה, לאן את הולכת?"
אימא: "אני עוזבת אותך."
ציון: "נו באמת."
אימא: "מה באמת… אתה יודע שירוק מלחיץ אותנו, והארץ הזאת נעשית מיום ליום ירוקה יותר, בזכות הקק"ל שלך. ומה הלאה אחרי הזאבים, דובים? גורילות? ג'ונגל תעשה לי פה.
הצייד: "אבל."
אימא: "לא יעזור לך שום דבר. אנחנו עוזבות (מחוץ לבמה זורקת כיפה אדומה בגדים אל הבמה. האימא אוספת אותם אל המזוודה)."
הצייד: "לאן?"
אימא: "למדבר סהרה ותגיד לקק"ל שלך שלא יבואו אחרינו ושלא יעזו לטעת שם עצים."
הצייד: "איך תסתדרו שם? "
אימא: "עם עבד השומר של היער. הוא בדואי אנחנו נסתדר שם יופי."
(יוצאות מהבמה).
הצייד: "לכו! לכו! מי צריך אתכן בכלל? אנטישמיות. שלגיה! שלגיה! איפה את?"