אבי ז"ל לא נמשכו לו חייו והסתלק מן העולם עוד בהיותי בן חמש. לפני שהסתלק ציווה כי אתחנך ברוח המסורת ואלמד תורה ודרך ארץ, בבית הספר הממלכתי דתי "במעלה" אשר ביהוד.
גדול היה עלי מוראו של הקדוש ברוך הוא. הקפדתי בכבוד המקום קלה כבחמורה, ומיום שאמר לי מורי כי "לא ילך אדם ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאור השכינה למעלה מראשו, וממשיך לו חיים". לא ההנתי לפסוע אף לו פסיעה אחת ללא הכיפה על ראשי. ואני שנקראתי חיים על שם סבי המנוח רציתי כי ימשיכו לי חיי עוד שנים רבות.
הנה כי כן בכל בוקר עת הקיצותי – אף בטרם נפקחו עיניי – הייתה ידי מגששת את דרכה אל הכיפה, אשר המתינה על השידה כל הלילה, ומרגע שאחזתי בה חשתי כי אבי שבשמיים שומר עלי, והייתי קם ומתלבש, נוטל את ידיי, מברך על נטילת הידיים, ומכין את עצמי ללימודיי.
והייתה לי כיפה של חול וכיפה של קודש. במשך השבוע, הייתי מהלך עם הכיפה הכחולה המעוטרת בפס לבן המסתלסל במעגל, ואילו עם כניסת שבת המלכה, הייתי חובש את הכיפה הלבנה הסרוגה עם הפס הכחול, שסרגה לי סבתי אלגרה בשמחה רבה, וסר יחד עם סבי – יהודה קפויה – אל בית הכנסת, כשבידי מחזור התפילות ובפי שיר השירים. וזכורני יום שישי אחד בו הוצאתי את הכיפה הלבנה ממגירת תשמישי הקדושה, והייתה הכיפה הלבנה כלבנה אשר בשמיים – היינו מכוסה כתמים, כתמים אפורים ושחורים. שכן מי שלא טורח ומכבס ביד את כיפתו בערב שבת לא יזכה לצפות בזיוה ביום השבת. וכשראיתי את מראה הירח על הכיפה פרצתי בבכי מר וסירבתי ללכת לבית הכנסת. סבי הושיט לי את כיפתו אך זו הייתה גדולה על ראשי וסופו שהלכתי עם הכיפה של יום חול – הכיפה הכחולה המעוטרת בפס לבן, והרגשתי כאילו חיללתי את השבת.
והיה כבוד הכיפה חביב עלי כשלי. אם הייתה נופלת מראשי כששיחקתי להנאתי במשחק הכדורגל, היה העולם עומד מלכת. הכדור ממשיך בשלו ואילו אני בשלי. עוצר וחוזר אל מקום נפילת הכיפה. מרימה. מנשקה ומחזיר אותה לראשי ומחבר בין שיער ראשי לכיפה על ידי סיכה כסופה. וחוצץ בין עולם של מטה ועולם של מעלה.
כיון שנסתלק אבי מן העולם היינו רבים אחותי הגדולה ואני, למי "זכות הראשונים" על כסאו של אבי בשולחן פינת האוכל. וכל אחד תבע זכות אב. אחותי – מתוקף היותה האחות הבכורה – ואילו אנוכי מתוקף היותי הבן היחידי במשפחה. כנאמר: "שניים אוחזין בטלית". באחד הימים בארוחת הערב נפל בזכותי הכבוד לשבת על כסאו של אבי. ועל אף שנאמר: "בנפול אויבך אל תשמח". שמחתי גם שמחתי למראה אכזבתה של אחותי. וכל אימת שאמי הייתה עסוקה בסעודת אחותי הקטנה וסובבה את ראשה מאתנו, הייתי חורץ לשון לאחותי, מחייך בשמחת ניצחון, ומראה לה כלשון העם "מי הגבר בבית?!" מהון להון החזירה לי אחותי מנה אחת אפיים ואני החזרתי ושילשתי לה מלשוני ומנחת זרועי עד שפקעה סבלנותה של אמי שצוותה עלינו בקולה הרועם לחזור מיד לחדרינו וכמו כן אסרה עלינו לשחק או לצפות במכשיר הטלוויזיה עד סוף היום. בימים בו לא היו קיימים מחשבים, פלאפונים, ועוד מיני המצאות שונות ומשונות שהומצאו מאז שנות השבעים של המאה העשרים היה עונש זה כבד מנשוא.
ויהי ערב ויהי בוקר ויום חדש עמד בפתח. אמי ירדה כהרגלה אל המכולת לקנות לחמניות חמות וטריות ואני פקחתי את עיניי וגיששתי עם ידי לעבר הכיפה ליטול ולחבוש אותה לראשי בטרם אפסע אפילו פסיעה אחת. והנה ידי מגששת ומגששת והכיפה מסרבת לגלות עצמה. הזדקפתי בבהלה מעל מיטתי. שוד ושבר הכיפה נעלמה! "אולי נפלה מתחת לשידה? או שמא מתחת למיטה?" ואני איני זז ממיטתי ומחפש סביבה בבהלה, את הכיפה. החלתי לצעוק לאמי בבעתה: "אימא! אימא! הכיפה!" אך אין קול ואין עונה. ואני מוסיף וצועק בבהלה: "אימא, הכיפה!" דממה. ואיך אוכל לקום מהמיטה? ליטול את ידיי? לשטוף את פניי? לצחצח את שיניי ולהתלבש? גופי נשטף זיעה קרה. עוד אני בוכה הופיעה אחותי בפתח חדרי ועל פניה נסוך חיוך ניצחון ובידה נמצאת לא פחות ולא יותר – הכיפה.
"הביאי לי את הכיפה!" – דרשתי במפגיע.
"בוא, קח אותה! – התגרתה אחותי בחיוך רחב.
"איך אקח אותה אם איני יכול ללכת ד' אמות בלעדיה? הביאי לי אותה!"
"לא יקרה לך דבר. בוא, קח אותה!"
"שקרנית. את רוצה להביא אותי לדבר עבירה"
"כבר עברת כמה וכמה עבירות אמש. התגרית בי, עשית פרצופים, חרצת לשון. והרי כתוב: "לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך".
"מי חבר שלך בכלל? עזבי את הכיפה!"
"טוב. אני עוזבת!" – הניחה אחותי את הכיפה בפתח החדר והלכה לה.
"לאן את הולכת? הביאי לי את הכיפה! עכשיו!"
אין קול ואין עונה.
הכיפה בפתח החדר ואני במיטתי. ויותר מד' אמות מפרידות ביני ובינה. ואני מתמלא חרדה. ללא הכיפה אשאר בחדרי ולא אוכל להגיע לבית הספר. איני יכול לפסוע אל המקלחת והשירותים, ואיני יכול לאכול את ארוחת הבוקר. ואילו אעשה זאת חזקה עלי שהקדוש ברוך הוא יעניש אותי בעונשים כבדים וחמורים וישלח בי ברק ביד חזקה ובזרוע נטויה ולא אזכה אפילו להגיע אל הכיפה ואמי לא בבית.
ואני צורח וקולי ממלא את חלל העולם. העולם לא מקשיב ואחותי כל שכן. ואני בוכה ובוכה עד שחזרה אמי מהמכולת וראתה אותי דומע ולבוש עדיין בלבוש הלילה.
" מה קרה? מדוע אינך לבוש?" – שאלה אמי.
"הכיפה. הכיפה".
" מה עם הכיפה?"
"אחותי לקחה את הכיפה ושמה אותה בפתח החדר ואני לא יכול לקחת אותה".
"ברור שאתה יכול" אמרה אמי.
"לא. אלוהים יעניש אותי אם אלך יותר משני צעדים בלי הכיפה".
אמי שראתה שמורא האלוהים כה גדול עלי חייכה חיוך גדול ואמרה: "חיימיקו יקר שלי. לא יקרה לך דבר אם תיקח את הכיפה. הקדוש ברוך הוא יודע שאין כוונת עבירה בלבך."
"הביאי לי את הכיפה!" – תבעתי
"בוא, אחוז בידי ונלך אל הכיפה."
"לא" – התמלאתי חרדה – "אסור".
"אלו אך ורק כמה צעדים. אל תחשוש".
"לא. אלוהים יעניש אותי ואז לא ימשיכו לי החיים, כמו אבא".
ניגשה אלי אימא וחבקה אותי לטפה את ראשי ואמרה לי: "הקדוש ברוך הוא. הוא אל רחום וחנון וכי הוא בוחן לב וכליות ולא יעניש אדם שכוונתו טהורה ופיו ולבו שווים".
"אז למה אבא מת?" שאלתי.
ניכר היה ששאלה זו ציערה את אמי מאד. היא לקחה אויר מלוא ריאותיה ואמרה:
"נסתרות הם דרכי האל חיימקו היקר שלי! אולי אבא לא אתנו אבל הוא שומר עליך מלמעלה ורואה כל מה שאתה עושה והוא שואל את עצמו האם כבוד אחותך חביב עליך ככבוד הכיפה? וזה מצער אותו עד מאד שהכיסא עליו ישב אינו כיסא של שלום אלא כיסא של מריבה ומדון. וממרום כבודו לא רואה אביך את ילדיו מכבדים זה את זו.
השפלתי את מבטי. אחזתי בידה של אמי ניגשתי על קצות אצבעותיי אל הכיפה. הנחתי על ראשי. אחותי הציצה לפתע מעבר לכתפה של אמי. כמעט הרימותי את ידי אך נזכרתי בכיסא השלום של אבי. כבשתי את כעסי וביקשתי סליחה. אחותי הרימה גבה לאחר מכן חייכה חיוך של תודה ואמרה. גם אני מבקשת סליחה.
– "אבל היום תורי" אמרה.
ונמלטה מחדרי לחדרה בחזרה.
