חודש: אוקטובר 2019

ערב אחד ישבנו במרפסת ביתו של שאול. הבריזה נשבה מכיוון הים. ערימה של ביסלי הייתה מונחת על השולחן. הביסלי היה בטעמים שונים: בצל, גריל, פלאפל. לא היה ברביקיו. בקורת קלה נשמעה על היעדרותו של טעם ה"ברביקיו", וביקורת קשה יותר נמתחה על העדרותה של ה"במבה" הנצחית. שאול לא ידע איפה לקבור את עצמו. דיברנו על החיים בכלל ועל החיים בפרט. ממרום הקומה החמישית בבית בהרצליה פיתוח מול הים נראו החיים בבואה לגן העדן האלוהי. לא היה לנו ספק שגם המלאכים למעלה אוכלים ביסלי. לפתע קם אלכס וקפץ מהמרפסת כהרגלו. צחקקנו קלות והמשכנו בעניינינו. דיברנו על חלומות ועל הגשמתם. לאחר זמן מה כשנקף הזמן ואלכס לא חזר כהרגלו, הציץ שאול מהמרפסת ופלט קול צעקה. "אלכס שוכב למטה. הוא מת!"

"אתה עובד עלינו" אמרה זהבה. "לא, בחיי שלא!" צעק שאול. היינו כלא מאמינים. ניגשנו אל מעקה המרפסת כשכוסות היין עוד בידינו. התכופפנו מעט ואכן ראינו איש שוכב על הקרקע עם גבו אלינו כשרגליו וידיו פרושות. מכיוון שהיה קצת חשוך לא היינו בטוחים שזה אלכס ולכן שלחנו את שאול כדי לוודא הריגה. שאול נטל על עצמו את המשימה באי רצון וירד במעלית למטה. עקבנו אחרי הנעשה בחרדה, לוגמים יין מדי פעם כדי לטשטש את הרושם הנורא. מדי פעם צעקנו לעברו "אלכס, אלכס" או " אלכס די הבנו את הבדיחה, זה כבר לא מצחיק" אבל אלכס לא זז, וגם לא היינו בטוחים שזה אלכס. דמות שחורה התקרבה בחשכה לאיש השוכב. זה היה שאול. "זה אלכס"? צעקה רינה. "כן" ענה לה שאול – "זה הוא. אבל אין שום דם מסביב, הצוואר קצת על העוקם." – "הוא מת"? שאל יואב  – "נראה לי שכן אבל רק רופא יכול לקבוע את זה".ענה שאול והמשיך בניסיונותיו להעיר את הגופה: "אלכס, אלכס תתעורר, אלכס תפסיק לעבוד עלינו, דחיל ראבאק!" אבל אלכס לא התעורר. אפשר היה להסיק בפסקנות שאלכס מת.

שושי אמרה שזה כל כך לא מתאים לו ושהוא תמיד היה נוחת על הרגלים וחוזר. וכולם הנהנו בראשם לאות הסכמה. בצר לנו החלטנו לטלפן למגן דוד אדום ושאלנו את שאול אם אפשר להשתמש בטלפון. הוא צעק לנו שאין בעיה. טלפנו ודיווחנו שאלכס קפץ ולא חזר. הם שאלו אם כבר התקשרנו למשטרה. מה שהפליא אותנו מאד כי לא בוצע פה שום פשע, ואמרנו שלא חשבנו על זה אבל אנחנו נשקול את זה בחיוב. בינתיים שאול עלה והמליץ לנו לא לרדת למטה כדי שנזכור את אלכס כפי שהוא היה "חייכן, מצחיקן, בדחן, ליצן, מלא שמחת חיים, עליצות וקופצנות". האמת היא שלא זכרנו את אלכס ככה, למעט נטיותיו הקופצניות. אבל בשעה קשה זאת לא רצינו לשבור לשאול את המילים. שאול התקשר למשטרה השוטר ביקש להחליש את המוזיקה ברקע למרות שזו הייתה רק מוזיקת רקע. שאול ביקש מורד שתחליש את המוזיקה. ורד סובבה את כפתור העצמה לצד שמאל תוך שהיא מסננת משהו על מדינת משטרה. השוטר אמר שהם מיד שולחים ניידת והוא שאל את שאול אם הזמנו אמבולנס. שאול אמר לו שכן למרות שבמחשבה שנייה אולי היה כדאי להזמין אמבולנס כחול. אז השוטר אמר שאין צורך כי הניידת כבר כחולה. השוטר הבטיח להגיע כמה שיותר מהר וביקש שלא ניגע בגופה. שאול הסמיק קלות וניתק. "אני אבוד" אמר שאול בבהלה. "למה"?  -שאלנו.  "השוטר ביקש לא לגעת בגופה, ואני נגעתי באלכס" השיב אלכס. "הם לא ירגישו" אמר עוזי. "הם כן" – נחרד שאול – "הם ישימו עליו אבקה לגילוי טביעות אצבעות. והם יגידו שאני שברתי לו את המפרקת כי יש לי ידע באומנויות לחימה ואני בעל חגורה שחורה דאן 5." אלכס החל לצרוח בהיסטריה אז ורד ניגשה אליו בכעס וסטרה לו כדי שיירגע, לאחר מכן סובבה את כפתור המערכת בחזרה לצד ימין כדי שנשמע ברקע את מוזיקת הרקע. דני הציע סיבוב נוסף של יין: "אנחנו זקוקים לזה". דינה אמרה שבגלל שעוד מעט תהיה אזכרה היא הולכת לקלף מלפפונים ולשים ביצים על האש. והיא בקשה ממישהו שיקפוץ להביא בורקסים. אלחנדרו התנדב ברצון וזינק מבעד למרפסת. לאחר רגע של הלם מוחלט זינקנו לעבר מעקה המרפסת בעוד דינה צועקת בהיסטריה: "זה לא מה שהתכוונתי." אלחנדרו נופף לנו מלמטה ומסר לנו שהוא גילה עוד גופה מתחתיו, הפעם של שוטר. "אתה בטוח?" – שאלנו – "יש לו כובע של שוטר ומדים של שוטר וגם אקדח של שוטר" הנהנו בהסכמה ופלטנו אנחת רווחה שאלחנדרו יצא בשלום. דינה צעקה אליו שיביא בורקסים של גבינה, תרד ופטריות רק לא של תפוחי אדמה כי היא שונאת תפוחי אדמה. בינתיים הגיע האמבולנס. רופא שהגיע קבע את מותו של אלכס וכן את מות השוטר כשהוא טורח במהלך הבדיקה להביט מדי פעם כלפי מעלה על כל מקרה שלא יקרה. לפתע נזרקה שאלה לחלל האוויר מי יודיע על כך להוריו של אלכס. האמת היא שהעדפנו לקפוץ אבל כבר הייתה התקהלות רבה יותר למטה ועוד ניידות. ולא רצינו לפגוע בחפים מפשע. כל המבטים הופנו לשאול. בצעד כבד חזר שאול לטלפון שנית וצלצל לאמו של אלכס. בקול סדוק אך מאוחה הסביר לה שאול את אשר קרה. זעקה נשמעה מעבר לטלפון. היה זה אביו של אלכס שקפץ ממרפסת ביתו לשמע הבשורה המרה. "מה קרה, אתם בסדר?" – שאל שאול בחרדה נוספת. כולנו היינו במתח. "בעלי קפץ מהמרפסת".  – " אוי ואבוי" – צרח שאול "זה בגללי"  – וזינק אל מעבר למעקה המרפסת. כולנו היינו בהלם. אנחנו זינקנו לעבר המרפסת. ורד זינקה אל הטלפון. "הלו, הלו, מישהו שם?" שאלה אמו של אלכס. ורד ענתה לה בקול רועד שכן. "אבל שאול זה בסדר אנחנו גרים בקומת קרקע לבעלי לא יקרה כלום". בינתיים צפינו בנעשה מעבר למרפסת ולפי מהלך העניינים היה צריך להזמין רופא נוסף כדי שיוכל לקבוע סופית את מותו של הרופא הנוכחי. שאול הופיע בדלת נסער. "לא הצלחתי. אני כזה אפס." חלי אמרה לו שזה לא נורא שהוא לא היחידי. "עובדה גם בן ארצי הוא אפס. אז אם לבן של שלמה ארצי מותר להיות אפס אז כל אחד יכול." ורד הסבירה בינתיים לשאול שאבא של אלכס לא מת. שאול נחרד מהמחשבה שמותו היה יכול להיות לשווא והוא שלף מיד בורקס חם וטרי מהשקית אותה הביא אלחנדרו ממש באותו רגע כדי להשיב את נפשו. אימא של אלכס סיפרה לורד בטלפון שעם כל הצער והכאב היא צפתה שהיום הזה יבוא. היום שבו אלכס לא ינחת על הרגליים, והיא הכינה מבעוד מועד מלאי של בורקסים במקפיא. ורד אמרה שאין צורך כי הם קנו מלא והם יביאו אותם ברצון רב אליה. אימא של אלכס ציינה בסיפוק כי למזלה יש לה שני בנים שפויים במשפחה שבהם היא תולה את תקוותיה והם מקור גאוותה. "האחד שוטר. והשני רופא…" תוך שניות היינו כולנו מעבר למעקה המרפסת.