התלמידה והשנה החדשה

דנה תלמידת כיתה א' ישנה והשנה החדשה מעירה אותה בעדינות 


שנה חדשה:        בוקר טוב. את דנה?

דנה:                  כן. מי את?

שנה חדשה:         אני השנה החדשה אני מלווה אותך היום לבית הספר.

דנה:                  ואיפה אימא שלי?

שנה חדשה:         אימא ואבא עוד לא התעוררו. זה הילקוט החדש שקנו לך?

דנה:                  כן. הוא יפה. נכון?

שנה חדשה:         מאד יפה.

דנה:                  וזה הקלמר החדש שלי.  אני כל כך מצפה להגיע לבית הספר. מהיום שנולדתי רציתי להגיע לכיתה א'. כל כך קינאתי באחי הגדול כשהוא הגיע לא'. אני אלמד לקרוא. ולספור. יחד עם החברות מהגן.

שנה חדשה:         ואת תיפגשי גם חברות וחברים חדשים בבית הספר.

דנה:                  את מאד יפה.

שנה חדשה:         תודה. אני מקווה שאני אשאר יפה כל השנה.

דנה:                  זה אפשרי. תסתכלי עלי. למרות שגדלתי אני עדיין יפה. (פאוזה) את עצובה?

שנה חדשה:         לא עצובה. אבל קצת חוששת. מצד אחד אני מלאת תקווה שהשנה הזאת תהיה נפלאה. מצד שני…

דנה:                  לדעתי יש לך יותר מדי צדדים. פשוט צריך להתחיל. התחלה היא תמיד קשה.

שנה חדשה:         מאיפה את יודעת?

דנה:                  זה מה שאימא תמיד אומרת.

שנה חדשה:         אני לא בטוחה שאני רוצה להתחיל את השנה. זו המון אחראיות. לדאוג לעלים שינשרו בסתיו. לגשם שיתחיל לרדת בחורף. ואם לא ירד גשם… יגידו עלי שאני שנה שחונה. איך אני אסתובב בשכונה עם שם של שחונה?

דנה:                  את תהיי שנה נהדרת. אני בטוחה בזה.

שנה חדשה:         את בטוחה?

דנה:                  איך לא תהיי שנה נהדרת אם אני עולה לכיתה א'?

שנה חדשה:         אולי תישארי בגן ואני לא אופיע השנה?

דנה:                  בשום פנים ואופן לא. את מדברת שטויות. אל תפחדי תני לי יד. שנינו ניכנס ביחד. ובהפסקה נשב לאכול ביחד. אימא נתנה לי תפוח. מה הבאת?

שנה חדשה:         אני הבאתי דבש.

דנה:                  אני מאד אוהבת תפוח עם דבש. אפשר לקבל קצת?

שנה חדשה:         בטח. ואני מאד אוהבת תפוחים. אפשר לקבל חתיכה?

דנה:                  כמובן.

שתיהן אוכלות חתיכת תפוח בדבש.

דנה:                  נראה לי שתהיה לנו שנה מתוקה מאד.

שנה חדשה:         מוכנה לצאת לדרך?

דנה:                  ועוד איך.


מערכון כותרות השירים

מערכון כותרות השירים נכתב לראשונה עבור מופע הסיום של מחזור שנת 1998 בחטיבת הביניים בגין בנס ציונה. לכן הוא מכיל את השירים שנכתבו עד אז ולא אחרי. חלקו הוצג בתוכנית הרדיו בקול ישראל. כתובים בו בערך כ 300 שירים. 


שמוליק עומד ברחוב לפתע עוברת סיון

שמוליק:             (שורק) מותק!  (סיון תוקעת בו מבט נזעם) אני אוהב לשרוק.

סיון:                  ככה סתם?

שמוליק:             האם תרצי ערב כחול עמוק?

סיון:                  אני פרחה? לא ביום ולא בלילה. יש לי אהוב בסיירת חרוב.

שמוליק:             אלעד?

סיון:                  אלעד? הוא פשוט שריונר. אורי. זה שנולד ליד הים.

שמוליק:             ים של דמעות. את יפה. מתי נתנשק?

סיון:                  מחר… בשנה הבאה… כשיבוא שלום.

שמוליק:             מה הדאווין שלך? נולדת בשבילי כמו שאת. יש לך מה שיש לך.

סיון:                  כוחי הולך ודל.

שמוליק:             כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?

סיון:                  הכל פתוח.

שמוליק:             אחכה לך בשדות.

סיון:                  חפש באנטרקטיקה. יש לי חבר. מכופף הבננות.

שמוליק:             נכנסת לחיי. אני גבר הולך לאיבוד. את הרבה יותר מסתם אחת. אני מת לראות אותך הלילה יש לי חדר משלי.

סיון:                  (בלעג) לילה ראשון בלי אמא?

שמוליק:             שובי שובי לפרדס. שרה'לה הייתה אוהבת את זה.

סיון:                  מי שחלם.

שמוליק:             עוד יבוא היום. באביב את תשובי חזרה.

סיון:                  כשיבוא חמור לבן.

שמוליק:             האמיני יום יבוא. (מנסה לשלוח יד)

סיון:                  לא עוצר באדום (סוטרת לו).

שמוליק:             אני מצטער. נשבע. חום יולי אוגוסט. תני לי יד. אל תכעסי עלי. סוף לסיפור?

סיון:                  דבר לא קרה…. אני שומעת צעדים. להתראות. שלום. (הוא תופס אותה היא מנסה להיחלץ ממנו ולא מצליחה. לפתע חוזר החבר שלה אורי מהצבא תופס את שניהם ומבין את הדברים אחרת).

שמוליק:             (מסתכל על אורי כשהוא תופס אותה מתגרה בו) הביטי מי חזר?

סיון:                  (מתנתקת) אורי. החייל שלי חזר. כמה טוב שבאת הביתה. (רצה אליו מחבקת אותו)

אורי:                 (קריר) סיון. אני בא הביתה מהלילה. לילה אחד בלעדייך, את משתוללת בחוץ. לא ידעתי שתלכי ממני. רוצי שמוליק קורא לך. אנחנו מאותו הכפר. איך שגלגל מסתובב לו.

סיון:                  רוח שלי. גשם שלי.

אורי:                 את ואני והרוח. הנסיכה והרוח. נתתי לך חיי.

סיון:                  אני לא יכולה בלעדיך.

אורי:                 הטבעת נפלה. האהבה מתה.

סיון:                  אל נא תאמר לי שלום. אני אשתגע כשתאמר שלום.

אורי:                 אין מקום לשניים על עמוד חשמל. לילה טוב לכי לישון.

סיון:                  מוכר זה לא מוכר. מה נותר? כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב. ומי ישא את נשמתי? דרך ללא מוצא. זה קורה כשהדרך מתמשכת. התשמע קולי? הו, תן לי כח.

שמוליק:             הוא הולך ממך.

אורי:                  (לשמוליק מתדיינים על הזמן והמקום)) אני ואתה. לבד. פנים אל מול פנים. אחרי השקיעה בשדות. בפרדס ליד השוקת. בים בם בום!!!

שמוליק:             ארבע לפנות בוקר. תל אביב גדות הירקון.

אורי:                  חורשת האקליפטוס. בשעות הקטנות של הלילה.

שמוליק              לילה בחוף אכזיב.

אורי:                  השכם השכם בבוקר. בהאחזות הנחל בסיני. מול הר סיני.

שמוליק:             פה בארץ חמדת אבות. על גבעות שיך אברק. בעמק דותן.

אורי:                  בין שלוש ובין ארבע. על ראש הגבעה.

שמוליק:             תשע בכיכר. על אם הדרך. להתראות.


סיון:                  היה היו אי פעם בחורים.

אורי:                 אח… איפה הן הבחורות ההן?

סיון:                  האם אתה מאושר?

אורי:                 פרה בדמות של פרח. אמרי לי למה?

סיון:                  נגמרות לי המילים.

אורי:                 קשה לי. בלב כבד. לא אבקש את ידך. נעשיתי כזה קטן.

סיון:                  מה שנכון נכון. ולא היה ביננו אלא זהר.

אורי:                 ככה את רצית אותי.

סיון:                  (במלודרמטיות) אוהבת אותך. עוזבת אותך. אמשיך בדרכי. שלום לך ארץ נהדרת. ארץ קטנה עם שפם.


קריין:                (חשוך על הבמה. הקריין כמו דמות מספר תחת צלו של פנס רחוב צרצור צרצרים)

לילה נופל על העיר. ירח. איך זה שכוכב אחד לבד מעז? עיר עצובה. עיר באפור. הגיטרה נרדמה. ריח בית קפה בקפה של ברטה, קפה טורקי. פנס בודד. פרפר נחמד. דוד שמש ואנטנה גם. הסבתא בנגב בת שישים. אמצע התמוז. בפונדק קטן תפסתי ראש טוב על הבר. ברדיו הישן. רדיו חזק. הבלדה על ארי ודרצ'י.


סיון:                  קול אורלוגין קורא חצות (שמוליק נכנס) כבר אחרי חצות!

שמוליק:             הכל בגלל מסמר קטן. (שורק ומופיעים עוד שני בחורים)

אורי:                 לבד?

שמוליק:             אני וסימון ומואיז הקטן.

מואיז:                אחד גבוה ושניים קטנים

אורי:                 (שורק) אליעזר, בן, יהודה!!! (נכנסים שלושה)

שמוליק:             (שורק) יואל, משה, סלומון!

אורי:                 (שורק) ג'ון בריון, ולנטינו. טיו אלברטו. גיל!!! (גיל לא מופיע) גיל!!!

אליעזר:             נסע לחו"ל.

אורי:                 אנחנו ואתם. יויה אני שואל.

כולם:                יויה.

אורי:                 אתם עונים.

שמוליק:             יויה אני שואל.

החבר'ה שלו לא מגיבים.

שמוליק:             (מנסה שוב) יויה!!!

ג'ון:                   (צוחק עליהם) הם לא יודעים!

מתחיל הקרב ביניהם באמצע הקרב עוברת זקנה הם נכנסים מצב קפיאה.

זקנה:                 איך מגיעים לירושלים?

סימון:                מערבה מכאן. ימינה, ימינה שמאלה, שמאלה. באב אל ואד. ירושלים של זהב.

זקנה:                 גבעת התחמושת?

טיו אלברטו:        מעל פסגת הר הצופים.

זקנה:                 תודה על כל מה שנתת.

יהודה:               (בהשתוממות) מי ברכב מי ברגל…


הזקנה יוצאת והם חוזרים לריב. לפתע מופיעה דינה ששורקת במשרוקית.


כולם:                 (בבהלה) דינה! דינה ברזילי!!!

דינה:                 476351. שורו הביטו וראו. מנהג חדש בא למדינה. ציף ציף מעל הרציף. קרנבל בנח"ל. מקהלה עליזה. שלום כיתה א'.

אורי:                 אינני אשם.

שמוליק:             לא אני.

דינה:                 יידשע פיראטן. שקרים קטנים. משהו בוער בלילות הקיץ החמים? למה? החגיגה נגמרת! (קוראת לבנות) רונה! ג'סיקה! רותי! יעל! ציפי! רחל… רחל! נועה! שרית הספרית! אלינור! אוריאנה! סימונה מדימונה! סולווג! רוזלינדה! שלומית… שלומית!!!

רוזלינדה:           בונה סוכה.

דינה:                 סיירת אגוז! אנחנו ואתם. ישנן בנות?

כולן:                  ישנן בנות!

הבנים:               (בבהלה) חושו אחים חושו! (הבנות מפליאות בהם את מכותיהן דינה עוצרת אותם לרגע.

דינה:                 פחות! אבל כואב. הבחורים כבר עייפים? אף אחד לא קם. הגברים בוכים בלילה. (תופסת את אורי בערפו) יש אי שם. נערה ממש אוצר בשמלה אדומה ושתי צמות. סינדרלה מקומית. היא באה מאהבה. (קוראת לשמוליק) הי ג'ינג'י! מה רצינו להגיד? (שמוליק מספר לו בג'יבריש את כל האמת )

אורי:                 ילדונת. צער לי וצער לך. מי יהיה במקומך? יפה כמוה לא הייתה. אני שוב מתאהב.

דינה:                 בכל זאת יש בה משהו.

היא:                  (נכנסת ושרה בעצב תהומי) זהו שיר ישן על אניטה וחואן…

אורי:                 אני מצטער.

היא:                  מאוחר מדי. אין כבר דרך חזרה.

אורי:                 למה לבך כמו קרח?

סימונה:              (רומזת לו) דבר אלי בפרחים.

אורי:                 פרחים בקנה?

יעל:                   כלניות!

ציפי:                  זר של נרקיסים.

סולווג':              סיגליות.

רותי:                 שני שושנים.

טיו אלברטו:        תות שדה מרמת השרון.

כולן:                  טמבל!

אורי:                 (ניגש אליה בדחילו ורחימו) לא דיברנו עוד על אהבה. אני אוהב אותך. אבניבי אובואבה אובותבך. נשבע. את מה שרציתי. כמה את יפה. (היא בוכה) כשאת בוכה את לא יפה. אני אנגב לך את הדמעות. אם לא נגור ביחד. אני מת…  (היא לא מגיבה, הוא מתייאש) ואולי לא היו הדברים מעולם. מי יתנני עוף. (פונה בייאוש לדינה)

דינה:                 צריך לצלצל פעמיים.

סיון:                  תרקוד

אורי:                 אני לא רוקד כשעצוב

סיון.                  נרקוד נשכח. ולס להגנת הצומח?

אורי:                 בואי נשוב אל הטנגו.

סיון:                  בוא ואשק לך.

דינה:                 הללויה!

שרית הספרית:    ויוה לדיוה.

נועה:                 שיר לשלום.

אורי:                 (מסתכל על כולם במבט של…"אתם יכולים כולם להתחפף?)

דינה:                 (מסמנת לכולם להתחפף) רבותיי ההיסטוריה חוזרת. (כולם יוצאים למעט אורי וסיון)

סיון:                  מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

אורי:                 זה תלוי רק בנו. את ואני בחופש הגדול עד הבוקר רכבת לילה לקהיר. אפריקה.

סיון:                  לא רוצה לזמביה.

אורי:                 במטוס סילון. לונדון. אמסטרדם.

סיון:                  סן פרנסיסקו על המים?

אורי:                 ונצואלה. אני חולם בספרדית.

סיון:                  מעולם לא הייתי במיקונוס.

אורי:                 העולם כולו נגדנו. אנחנו נשארים בארץ.

סיון:                  מה יפים הלילות בכנען תחת שמי ים התיכון. קח אותי לשדה.

אורי:                 ברית עולם?

סיון:                  ברית לא מותרת.

לב שבור לרסיסים

"זה לא מוכר" – אמר לי איש השיווק. אתה רוצה שישימו לב אליך? ספר על איזו טרגדיה קטנה. על אהבה נכזבת. על דם, יזע ודמעות. ואני – ייקחני השד –  זה זמן רב שאוחזת בי עליצות בלתי מובנת. אבל לא יכולתי לשאת יותר את ההתעלמות והחלטתי לשעות לעצתו.

בצער רב וביגון קודר אחזתי את לבי בידי, הטחתי אותו ברצפה ושברתי אותו לרסיסים. הופתעתי. זה עשה המון רעש. המון חתיכות קטנות עפו לכל עבר. אנשים מבוהלים שאצו למוקד הרעש, עזרו לי לאסוף את החתיכות מסביב ורצו לעברי עם רסיס מלבי השבור. חלקם עזרו לי להדביק. היו כאלה ששמחו על כי יש להם הזדמנות נוספת להרכיב פאזל. אחרים ניסו לנחם אותי.

תשומת הלב הזו גרמה לרסיסי לבי להתרחב. מלאכת ההרכבה הייתה קלה יותר.

כשהתאחה הלב הם עזבו אותי לנפשי. הם ידעו שאני כבר יכול להסתדר

לבדי

לבד

לב

כיפה אדומה והשפילמאשינה – מחזה בסגנון הקומדיה דל'ארטה

שלומי מלול ואורית פרס בכיפה אדומה בעקבות המרטיטון בימוי חיים עבוד

עלילת המחזה

מספרת מעוניינת לספר לקהל היושב בתאטרון את סיפורה הקלאסי של כיפה אדומה אלא שהדמויות שבסיפור מסרבות להתנהג לפי התבנית הקלאסית ויש להן חיים משל עצמן. כיפה אדומה היא ילדה מפונקת הנאלצת להביא שוב אוכל לסבתה הקמצנית וההיפוכונדרית. הזאב שהיא פוגשת בדרכה הינו זאב חומרני ביותר המעדיף כסף על חתיכת בשר. בדרכה היא פוגשת את הצייד קצר הרואי. את האביר שברח ממלחמה. ומעל הכל מרחפת השאלה שלא מדברים עליה: "לאן נעלם אביה של כיפה אדומה"?

 

המחזה מיועד לשישה עד שמונה שחקנים המחזה אמנם מיועד להופעה במסכות אך אפשר להעלותו עם תלמידים שאינם מיומנים גם בלעדיהן. מומלץ לעצב את הדמויות באופיין ודמותן של הדמויות בקומדיה דל'ארטה.

 

הדמויות

המספרת                                              (מופיעה ללא מסכה)

כיפה אדומה                                          (יכולה להופיע ללא מסכה או לחילופין מסכת קולומבינה)

הסבתא                                                (במסכת פנטלונה)

אמהּ של כיפה אדומה                              (במסכת קולומבינה)

הצייד                                                  (יכול להופיע במסכת טרטליה או לחילופין בריגלה)

הזאב                                                   (מופיע במסכת פולצ'ינלה)

החייל/אביר                                          (במסכת קפיטנו)

הדוטורה                                              (במסכת דוטורה)

 

גלגולו של מחזה

המחזה "כיפה אדומה והשפילמאשינה" עבר מספר גלגולים מאז גרסתו הראשונה ב1996 "כיפה אדומה והזאב במגפיים". הוא נכתב במיוחד עבור קבוצת "היהלום" של צהלה אשר צעדה אתי בהדרכתי במרכז הקהילתי במשך עשר שנים מכיתה א' עד כיתה י'. היתה זו הקבוצה אשר יצרתי עבורה את מחזותיי המקוריים הראשונים באורך מלא. ההשראה לדמותה של הסבתא היתה דווקא ילד מתוק ומוכשר באופן יוצא מגדר הרגיל בשם גיא רון. הוא היה היחיד שהיה יכול לגלם את דמותה בגיל כזה ובכזה כישרון ואינטיליגנציה. הוא תפס את הדמות באופן אינטואיטיבי והוא הפרה את כתיבתי באישיותו. הוא היה "קורע" אותי על הבמה והשתאיתי עד כמה הוא הצליח לתפוס במדויק את אישיותה הפרובלמטית והקמצנית. לימים הפך גיא רון שחקן מקצועי בוגר ניסן נתיב. יחד אתו הפליאה לשחק את תפקיד כיפה אדומה מיקה גרוסמן, ושניהם הובילו צוות של ילדים מתוקים להפליא שהצליחו להצחיק את הקהל ולזכות בתשואות. בלי שהתכווננתי הנחתי את היסודות במחזה לסגנון הקומדיה דל'ארטה אשר נגזרו בעיקר מאישיותה הקמצנית של הסבתא שהיא לחלוטין גרסתה הנקבית של פנטלונה בקומדיה דל'ארטה. אין ספק שלימודי הקומדיה דל'ארטה במסגרת החוג למשחק באוניברסיטת תל אביב תחת הנחייתו של יורם בוקר היוו את הבסיס לכתיבה זו. מאז עלה המחזה בגרסתו הראשונית מספר פעמים בצהלה, בבימת הנוער ברחובות, גם באור יהודה בבימויו של מוטי רביד, וביישובי גדרות וקיבוץ כפר חרוב על בבימוי יעל שדה. 

לימים המפגש עם חיים עבוד, רעי וידידי ושותף מקצועי רב שנים, אמן בחסד לתאטרון פיזי מסכות וקומדיה דל'ארטה ומייסד תאטרון סקפינו, הצעיד את המחזה צעד נוסף לעבר הסגנון. במהלך הדרכתו כמורה למסכות ב"סטודיו למשחק בתאטרון חולון" חיפש חיים חומרים מהקומדיה דל'ארטה והצעתי לו את המחזה מתוך זיהוי הפוטנציאל הקיים בו לעבודה עם מסכות בסגנון זה. חיים נדלק עליו ואז עיבדנו את המחזה בגרסה למבוגרים תחת השם "כיפה אדומה בעקבות המרטיטון". חיים העשיר את המחזה ברעיונותיו הן הטקסטואליים והן החוץ טקסטואליים וההצגה בבימויו ובהשתתפותו הייתה הצלחה בלתי רגילה, מצחיקה עד דמעות עם תצוגת משחק מרשימה של הסטודנטים. את תפקיד כיפה אדומה גלמה אורית פרס, את הסבתא שלומי מלול, את הזאב תמרה ניר, את האימא שרה כהן, את הנסיך אליזבט גלבוע, את המספרת אלה גופר, ואילו את הצייד גילם חיים עבוד עצמו.

הפקה זו בעצם עזרה לי להשתחרר מכבלי "המחזה הקדמון" וכשבאתי לביים פעם נוספת את המחזה עם קבוצת תלמידים בצהלה בחרתי לעשות שינויים דרמטורגיים נוספים אשר יקרבו את המחזה עוד יותר לסגנון הקומדיה דל'ארטה לא רק בבימוי אלא גם בכתיבה. הורדתי את דמותו של הנסיך ותחתיה הוספתי את דמותו של קפיטנו[1] אביר שערק מהמלחמה (בגרסה של "כיפה אדומה בעקבות המרטיטון" הצייד היה קפיטנו). התלמידים הפליאו לשחק את המחזה והפעם במסכות.

כיום אני יכול לציין בסיפוק כי "כיפה אדומה והשפילמאשינה"[2] זו גרסת המחזה השלמה ביותר בעיניי והמייצגת בצורה הטובה ביותר את הז'אנר הנפלא והייחודי של הקומדיה דל'ארטה, ולולא השראתו ועבודתו המפרה של חיים עבוד לא הייתי מגיע אליה.

 

[1] הקפיטנו הוא חייל רברבן.

[2] שפילמאשינה = מדיח כלים. בגרסה למבוגרים אפשר להפוך את השפילמאשינה ל"שפיץ מאשינה" והמבין יבין…

 

 

מתוך המחזה

 

תמונה אחת עשרה – ביתה של סבתא

 

זאב:                  (מדבר בקולה של כיפה אדומה) סבתא, סבתא!

סבתא:               נמאס לי מהצייד הזה. איפה המשקפיים שלי? (לא מוצאת) תשמע אם אתה לא הולך מפה אני קוראת למשטרה.

זאב:                  אבל סבתא…

סבתא:               מי זה?

זאב:                  סבתא זו אני כיפה אדומה.

סבתא:               הו, סוף, סוף. מה קרה לקול שלך, את צרודה?

זאב:                  כן, חיידקים מסתובבים באוויר ואני תפסתי אחד.

סבתא:               אוי ואבוי את לא נכנסת הביתה.

זאב:                  סבתא…

סבתא:               שום סבתא. גם ככה אני ממתינה לך הרבה זמן וירדתי בינתיים בעשרה קילו. תני לי את הסל.

זאב:                  קודם כל את הכסף למקרר.

סבתא:               כיפה אדומה אל תתחכמי אני סבתא שלך!

זאב:                  איזה סבתא משאירה את הנכדה שלה בחוץ, כדי שתרעב בקור ובכפור? תתביישי לך!

סבתא:               את צריכה להתרגל לחיים הקשים. לא תמיד תישארי ילדה קטנה. וחוץ מזה היום חם.

זאב:                  את יודעת? מאז שסבא מת הסתובב לך המוח.

(הסבתא מתחילה לבכות).

זאב:                  סליחה סבתא, לא התכוונתי.

סבתא:               כן התכוונת.

זאב:                  לא באמת שלא…

סבתא:               את ילדה רעה.

זאב:                  (ניגש למספרת) סליחה אני לא אמור לטרוף אותה?

מספרת:              כן אתה צריך לטרוף אותה.

זאב:                  אז איך אני עושה את זה אם הסבתא הנודניקית הזאת לא פותחת לי את הדלת?

מספרת:              תשמע, נשבר לי מהסיפור הזה. תפתור את הבעיה בעצמך.

זאב:                  (לעצמו) טוב אני אצטרך, לנסות דרך אחרת.

זאב:                  (לסבתא. בנימה מודגשת) טוב סבתא. אני משאירה לך את האוכל ואני הולכת.

סבתא:               תשאירי לי את האוכל ליד החלון בבקשה. הנה החבל תקשרי את הסל לחבל. (זורקת את החבל מהחלון)

זאב:                  מה סבתא, את לא לוקחת את האוכל מהדלת?

סבתא:               השתגעת? יש זאבים ביער. אני לא פותחת את הדלת.  

להצגת התוכן במלואו יש צורך בחשבון משתמש פעיל באתר
עליכם להזדהות בעזרת שם המשתמש והסיסמה שלכם, או לפתוח חשבון משתמש וליצור קשר עם בעל האתר

טלנובלה

הוראת בימוי – יש לבצע את המערכון במבטא דרום אמריקאי (ספרדי) המערכון משובץ במילים ספרדיות שיש ללמוד את הגייתן המדויקת.

הדמויות

יוֺלַנדָה אומנת הבית

תֵּרֶזָה האם

רוֺנַלֽדוֺ האב

סבתא דֶפּֽרֵסִיבָה

איזבלה הבת

דייויד החבר האמריקאי (מדבר במבטא אנגלי ניב אמריקאי)

קלרה אחותה של דפרסיבה.

אי שם בארגנטינה. סלון הבית.

 

יולנדה, המשרתת של הבית, מנקה מתחת לשולחן בסלון. נכנסת גבירת הבית תרזה.

תרזה:                יולנדה, יולנדה!

יולנדה:              הו יִזוּס קֽרִיסֽטוֺ,  (ישו הנוצרי) תרזה הבהלת אותי, קה פַּאסוֺ (מה קרה)?

תרזה:                הילדה שלי חוזרת מאמריקה!

יולנדה:              איזבלה מגיעה? הו קִירִידָה מיו (ילדה שלי). היא כבר גמרה את הלימודים?

תרזה:                בהצטיינות, היא המצטיינת מכל האֶסטוּדֽיָאנֽטֶס (הסטודנטים) באוניברסיטת חָוַוארד (הווארד) באמריקה.

יולנדה:              הו אמריקה… [1]I like to be in America everything good in America מתי היא באה?

תרזה:                היא כבר נחתה בנמל התעופה של בואנוס איירס. שלחתי את אלחנדרו הנהג שיביא אותה.

יולנדה:              הו סנטה קלרה! אני לא הכנתי שום דבר מיוחד לארוחת הצהרים. הכנתי רק מרק פטריות, אֶמֽפַּנָדִילַס (כופתאות), אל בּוֺנֽדיגַס (קציצות), צ'וּליִטָה (סטייק) אומיטה חמישה סוגי סלט וארוס קוֺן לֶצֶה. (אורז עם חלב).

תרזה:                זה לא מספיק אבל אנחנו נסתדר.

יולנדה:              אני רצה להכין את המיץ.

נכנסת דפרסיבה. סבתא דכאונית ופסימית שנמצאת כל הזמן במגע עם הרוחות. היא נושאת בידה כלי שמעלה עשן.

דפרסיבה:           אין אל נומברה דל פדרה, אל איחו אה ספיריטו סנטו.[2] (בשם האב הבן ורוח הקודש)

יולנדה:              (בבהלה) הו סניורה דפרסיבה. קה פאסה?

דפרסיבה:           סילנסיו. (שתקי) יש רוחות רעות שמסתובבות בבית. משהו רע עומד לקרות.

תרזה:                בשם האלוהים מאמא על מה את מדברת?

דפרסיבה:           סילנסיו. הרוחות מדברים אלי! משהו רע עומד לקרות. היו לי חלומות רעים.

יולנדה:              סניורה תרזה זה סימן לא טוב. בפעם הקודמת שהיא חלמה חלום רע סבא פפרוני נדרס על ידי קנגורו שברח מגן החיות של בואנוס איירס.

דפרסיבה:           אני אמרתי לו שהוא לא יצא מהבית. אבל הוא לא הקשיב לי.

תרזה:                טוב… אימא הוא היה חירש.

דפרסיבה:           אילו רק היה רואה את הקנגורו.

תרזה:                אבל אימא הוא גם היה עיוור.

דפרסיבה:           הו תרזה, את כזאת פֶּקוֶונֽיוֺ, קטנונית. שקט… הרוחות אומרות לי שמישהו מגיע מרחוק.

תרזה:                אמא הבהלת אותי, איזבלה מגיעה מאמריקה.

דפרסיבה:           מוזר… איזבלה זה דבר טוב. אני לא כמו שהייתי  פעם. אני חייבת לשבת הרוחות החלישו אותי.

יולנדה:              אני אביא לך מים.

צלצול בדלת.

תרזה:                הדלת! (יולנדה רצה לדלת).

דפרסיבה:           המים! (יולנדה רצה למטבח).

תרזה:                הדלת!

דפרסיבה:           המים!

יולנדה:              שיגעתם אותי!

תרזה:                קודם הדלת, אחר כך המים! (יולנדה יוצאת).

דפרסיבה:           אין דבר אני אשב לי פה עד שאתייבש ואמות…

תרזה:                מאמא, הצמחים בגינה יתייבשו לפנייך.

יולנדה:              (נכנסת בריצה מתרגשת) היא הגיעה.

נכנסת איזבלה בחורה בתחילת שנות העשרים לחייה. לבושה בהידור.

איזבלה:             מאמא!

תרזה:                איזבלה! יפה שלי! תסתובבי! (איזבלה מסתובבת) סבתא את רואה כמה שהיא יפה?

דפרסיבה:           אם לא תסתירי לי אני אראה.

איזבלה:             (בחום) סבתא… (מחבקת אותה).

דפרסיבה:           קירידה. מאז שאת לא בבית אף אחד לא מתייחס אלי.

תרזה:                תמיד יש לה תלונות.

יולנדה:              סניוריטה איזבלה. כל כך התגעגעתי אלייך.

איזבלה:             גם אני אלייך יולנדה. כל כך הרבה זמן לא דיברנו.

יולנדה:              כן… מאז אתמול בערב בטלפון. אבל את לא אמרת לי שאת באה. לא יפה לעשות ככה ליולנדה.

איזבלה:             אימא ואני ידענו שאת תיכנסי למטבח ולא תצאי משם.

יולנדה:              את יודעת מה יש לקינוח?

איזבלה:             ארוס קון לצה.

יולנדה:              סי. אורז עם חלב.

שתיהן ביחד:       ארוס קון לצ'ה

                        מה קיירו קאסאר

                        קון אונה סניוריטה

                        דה סאן איקולה.[3]

יולנדה:              את בטח מתה מרעב.

דפרסיבה:           אם לא תביאי לי את המים, אני מתה עכשיו.

יולנדה:              סליחה אני רצה להביא.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

נכנס רונלדו אביה של איזבלה.

רונלדו:              איזבלה… חזרת?

איזבלה:             פאפא!

רונלדו:              הו קירידה שלי, עיניים שלי… את כבר לא ילדה. כמה שאת יפה כמעט כמו אימא שלך.

תרזה:                רונלדו…

רונלדו:              איזבלה, מי זה הבחור שממתין על הספסל מחוץ לדלת?

איזבלה:             מוֺמֶנֽטוֺ (רגע).

איזבלה יוצאת כדי להכניס את החבר שלה.

איזבלה:             מאמא, פאפא תכירו. זה דייויד.

כולם מופתעים.

דייויד:               אולה! (שלום במבטא אמריקאי).

דפרסיבה:           אמריקנו?

איזבלה:             סי. דיויד הוא החבר שלי מחאוניברסיטה. הוא הקים חברת סטארט אפ ששוויה חמש מאות מיליון דולר.

דפרסיבה:           אמריקנו פפלינוס. (נייר. כשהיא מתכוונת לכסף)

רונלדו:              בחור כל כך צעיר וכבר כל כך עשיר?!

תרזה:                (בהתרגשות) איזבלה, יש איזה משהו שאת רוצה להגיד לנו?

איזבלה:             סי. אנחנו רוצים להתחתן בחודש הבא.

יולנדה:              (נכנסת עם כוס המים) איזה יופי! (מגישה לדפרסיבה).

דייויד:               באנו לקבל את ברכתכם.

רונלדו:              איזבלה. אנחנו כל כך מופתעים. אני לא יודע מה להגיד.

תרזה:                רונלדו תגיד כן. זו הבת היחידה שלנו תראה כמה שהיא מאושרת.

רונלדו:              סי! בואו אלי שאחבק אתכם. אנחנו חייבים לחגוג את זה עם כוס יין.

יולנדה תביאי את הבקבוק המשובח ביותר מהמרתף ותני למר…

דיוויד:               מר כהן. אבל אתה יכול לקרוא לי דייויד.

דפרסיבה יורקת את המים ומצטלבת.

תרזה:                כהן?

דפרסיבה:           (צווחת) אהה… חודיו (יהודי)… טפו!

רונלדו:              מאמא!

דפרסיבה:           הוא יהודי! חוּדִיוֺ. ידעתי שמשהו רע עומד לקרות. יולנדה היא רוצה להתחתן עם הרוצח של ישו. (דיויד נבוך).

תרזה:                מאמא, הרוצח של ישו מת מזמן.

דפרסיבה:           מה את מבינה? (באה לדיויד מחפשת לו בראש) איפה זה?

דיויד:                מה?

דפרסיבה:           מה, מה! הקרניים. איפה הסתרת את הקרניים?

איזבלה:             סבתא!

דפרסיבה:           אין סבתא. סבתא מתה. את מתחתנת עם השטן. ישמור אלוהים.

יולנדה:             סניורה דפרסיבה הוא נולד ככה. הוא לא אשם.

איזבלה:             דיויד תסלח לסבתא שלי היא מהמילניום הקודם. היא לא אוהבת יהודים.

רונלדו:              החברים הכי טובים שלנו הם יהודים.

דיויד:                אבל לא בשביל להתחתן איתם. טוב איזבלה אני חושב שאני הולך.

איזבלה:             אימא! אבא! שבו! (מעוצמת הנחישות של איזבלה כולם יושבים איזבלה ממשיכה בפאתוס לא מוגזם) אני אוהבת את דיויד. אין מישהו בעולם שאני אוהבת יותר ממנו. אז הוא יהודי ואני קתולית. אז מה? ככלות הכל אנו בני אדם שנושמים, בוכים צוחקים על כדור אחד. אנחנו אוהבים ומכבדים זה את זה. אני לא אשנה את דתי והוא לא ישנה את דתו. אנחנו נינשא בנשואים  אזרחיים.

דפרסיבה:           הו סנטה מריה[4], את לא תתחתני בכנסיה?

רונלדו:              את תתחתני בבית כנסת?

דיויד:                לא! אנחנו נתחתן בעירייה.

תרזה:                איזבלה, איזבלה אתם לא יכולים לעשות דבר כזה. חתונה זה לא ארנונה.

דפרסיבה:           יהיו לכם ילדים מעוותים, עם זנב. ככה זה כשמתחתנים עם השטן. הו יזוס. אלוהים הצל את נשמותינו. כל עוד אני חיה אתם לא תתחתנו.

יולנדה:              (מרגיעה) זה לא ייקח הרבה זמן.

תרזה:                (לרונלדו) רונלדו אמנם דיויד הוא חודיו, אבל יש לו חמש מאות מליון דולר. אתה לא חושב שהדת הנוצרית יכולה לספוג את זה.

דפרסיבה:           את מתחתנת אתו בגלל הכסף.

דיויד:                אנחנו הכרנו לפני שהיה לי כסף. אבל בשביל להוכיח לך את אהבתי לנכדה שלך אני מוכן להיפטר מהכסף.

יולנדה, תרזה ורונלדו: (נזעקים) לא! אין צורך.

דפרסיבה:           אם סבא פפרוני היה שומע מזה.

איזבלה:             אבל סבתא הוא היה חירש.

יולנדה:              אולי יחתנו אותם גם רב וגם כומר?

תרזה:                זה רעיון!

דפרסיבה:           למה לא? תביאו גם שייך מוסלמי, נזיר טיבטי, מכשף אפריקאי.

יולנדה:              זה יכול להיות נחמד!

דפרסיבה:           על גופתי! אם הוא לא מתנצר אין חתונה.

דייויד:               בשום פנים ואופן לא!

איזבלה:             נו אבואלה![5]

דפרסיבה:           סי.

איזבלה:             מאמא!

תרזה:                מה אני יכולה לעשות קירידה?

רונלדו:              הלכו החמש מאות מיליון דולר. (צלצול בדלת)

יולנדה:              אני אפתח!

נכנסת אישה זקנה מכובדת.

קלרה:                סליחה אני מחפשת אישה בשם לואיזה גבריאל.

רונלדו:              אני מצטער אבל אין לנו אישה בשם כזה.

קלרה:                סליחה אני מצטערת… אני חשבתי.

דפרסיבה:           אני לואיזה גבריאל.

איזבלה:             אבל סבתא, לא קוראים לך דפרסיבה?

דפרסיבה:           מאז שאני זוכרת את עצמי אני בדיכאון, דפרסיבית. אני לא יודעת למה? כשסבא פפרוני פגש אותי הוא כל כך התלהב מהדיכאון שלי שהוא קרה לי דפרסיבה. בשבילו הייתי מוכנה לצאת מהמנזר התחתנתי אתו… נשארתי מדוכאת. אבל מי את, איך את יודעת את שם הנעורים שלי?

קלרה:                לואיזה האם יש לך כתם לידה בכף רגלך השמאלית?

דפרסיבה:           סי!

קלרה:                והאם יש לך תליון של תמונה עם ילדה צוחקת בלי שן אחת?

דפרסיבה:           סי!

קלרה:                לואיזה אני קלרה אחותך הגדולה. כשהפשיסטים בספרד יחד עם פרנקו[6] יימח שמו וזכרו ניצחו את הליברלים מסרתי אותך למנזר כדי להציל אותך והשארתי לך חצי מהתליון עם התמונה שלי.

דפרסיבה:           את אחותי? באמת? אני לא מאמינה. עכשיו אני יודעת למה הייתי דפרסיבית כל השנים. אחותי שלי…

כולם:                (בהתרגשות) דודה קלרה. 

דפרסיבה:           איפה היית כל השנים הללו?

קלרה:                אני עליתי לארץ ישראל.

דיויד:                לישראל?

קלרה:                לואיזה, השם האמיתי שלך הוא לא לואיזה גבריאלה אלא לואיזה אבן גבירול. אנחנו יהודיות.

דפרסיבה מתעלפת.

תרזה:                יולנדה תביאי מים.

יולנדה:              סי!

דיויד:                אתה חושב שהיא קיבלה את זה קשה?

רונלדו:              זה מההתלהבות. תרזה לא ידעתי שהתחתנתי עם יהודייה.

תרזה:                אני המומה לפני חמש דקות הייתי נוצרייה ואילו עכשיו אני יהודייה.

איזבלה:             אימא אם את יהודייה אז גם אני יהודייה.

דיויד:                אם כך אין לנו בעיה להתחתן.

קלרה:                אתם מתחתנים? מזל טוב.

דפרסיבה:           (מתעוררת) שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה. ידעתי שמשהו רע יקרה פה היום. אוי ואבוי אני יהודייה. חודיה. למה זה מגיע לי. אם סבא פפרוני היה יודע מזה הוא היה מת. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לרקוד הורה בחתונה של הנכדה שלי.

קלרה:                לא נורא לואיזה גם ישו רקד הורה, הוא היה יהודי.

דפרסיבה:           אני נשבעת לכם אני לא רצחתי את ישו.

יולנדה:              אנחנו מאמינים לך סניורה דפרסיבה.

דפרסיבה:           קלרה אחותי בואי תספרי לי על אבא ואימא שלנו. ואתם תכינו את החתונה שלכם.

דיויד ואיזבלה:     תודה רבה סבתא.

דפרסיבה:           כה יעזור לי האל. (מנסה להצטלב אך מבינה שזה כבר לא רלוונטי). שמע ישראל. כל הנוצרים אנטישמים. טפו!

נכתב והוצג לראשונה במופע הסיום "אהבה" מחזור ח' בחטיבת הביניים בגין בנס ציונה 2000

[1] מתוך השיר "אמריקה" – סיפור הפרברים לאונרד ברנשטיין

[2] En el nombre del padre, el Hijo y el Espirtu Santo

[3] קישור לשיר הילדים הספרדי "אורז עם חלב" Arroz con leche

[4] מריה הקדושה

[5] סבתא

[6] פרנסיסקו פרנקו היה מנהיג דיקטטורי ששלט בספרד משנת 1939-1975 הוא עלה לשלטון בתום מלחמת האזרחים בספרד לאחר ניצחונם של השמרנים על הליברלים.

נס ציונה ד'

הנחיות בימוי – במערכון זה המוזיקה המוצעת מהווה חלק אינטגרלי ממנו ומומלץ ביותר להשתמש בה כדי להשיג את האפקט הנכון והרצוי ולסנכרן את משחק השחקנים יחד אתה.

דמותו של הקריין שואבת את השראתה מהסדרה "בועות" שהייתה סדרת קאלט אמריקאית בשנות השבעים. היא נפתחה תמיד בדברי פתיחה של הקריין שהציג את הדמויות. ובסוף כל פרק שאל הקריין שאלות מכינות לפרק הבא.  לפניכם קישור לפרק מהסדרה צפו בתחילתו וסופו. בועות – soap

דמויות

קריין בלתי נראה

מר גרינשפיין

אשתו רגינה

כלנית ונועם ילדיהם

המזכירה הסקסית שולה

שלומי חייל

הרב אבו חצירא



קריין:                (בלתי נראה) אי שם בקומה השלושים של הקניותר[1] בנס ציונה. נמצא משרדו של מר גרינשפיין. מר גרינשפיין הוא בעל קונצרן ענק לייצור ניירות טואלט לידו מזכירתו שולה. (שולה יושבת על ברכיו של מר גרינשפיין. לא שועה לדברי הקריין. הקריין מדגיש בכעס) לידו!!! ( שולה עוברת למקומה "הנכון").

גרינשפיין:          (משוחח בטלפון) אתה יודע אל מי אתה מדבר? אין תחת במדינה הזאת שלא מכיר אותי. אני מציע לך להנמיך את הטון, ולא תצטרך להשתמש בניירות של עיתון.

שולה:                איזה יופי מר גרינשפיין יצא לך חרוז "טון – עיתון, עיתון – טון". לרשום?

גרינשפיין:          תגידי שולה את מסטולה?

המזכירה:           (בהתלהבות) שולה מסטולה! אתה גאון מר גרינשפיין. אתה גדול, גדול בכל המובנים.

גרינשפיין:          בכל המובנים שולה? את באמת חושבת כך?

שולה:                מר גרינשפיין… מה זאת אומרת?! בכל המובנים…  (מסתכלת לאזור חלציו) …כמעט… אבל זה לא חשוב.

גרינשפיין:          היזהרי בדברייך שולה. את עלולה למצוא את עצמך ברחוב, מול הבניין המפואר של הקניותר, ללא פרנסה וללא עבודה ואף אחד – אף אחד לא ימכור לך ניירות טואלט. (שולה מתחילה לבכות) זה בסדר שולה. בואי אלי. קחי נייר טואלט, נגבי את הדמעות, קנחי את האף. את יודעת שאני אוהב אותך.

שולה:                אז תתחתן איתי.

גרינשפיין:          את יודעת שזה בלתי אפשרי. אני נשוי למיליונרית. מכוערת אבל מיליונרית.

(נכנסת אשתו רגינה במפתיע, תופסת את שולה על ברכי בעלה. היא מתכוונת להסתער עליהם. אך נאלצת להמתין לסיום ההקדמה של הקריין)

הקריין:              זוהי רגינה. אשתו המיליונרית של יוסף גרינשפיין. בת לאב מיליארדר. האב עשה את הונו מהגלילים שבתוך נייר הטואלט, וכן מנייר הטואלט עצמו. משנפטר הוריש בצוואתו לבתו את זכויות נייר הטואלט, והגלילים שבתוך נייר הטואלט. רגינה מכרה את זכויות נייר הטואלט עצמו ללא הגלילים לבעלה יוסף גרינשפיין. ברבות השנים הפכה לאישה עם גלילים, מרירה ומתוסכלת.

רגינה:                (מביטה למעלה – פונה לקריין) אימא שלך מתוסכלת! (פונה לשולה) ואת תורידי את הטלפיים שלך מהגמד[2] המכוער הזה שיושב על הכיסא.

שולה:               גברת גרינשפיין זה לא מה שאת חושבת.

גרינשפיין:          רגינה זה לא מה שאת חושבת.

הקריין:              גברת גרינשפיין זה לא מה שאת חושבת.

רגינה:                (מביטה למעלה לקריין הבלתי נראה) מה גם עליך הוא איים בנייר טואלט? (הקריין שותק)

רגינה:                אתה שותק הא? כל אחד במדינה הזאת דואג לתחת שלו. (שולה מנסה להתחמק באלגנטיות החוצה. רגינה פונה אליה) את! אם אני אראה אותך מתקרבת אליו עם שדי הסיליקון האלה זה יהיה הסוף שלך!!!

גרינשפיין:          רגינה תירגעי.

שולה:                את מאיימת עלי?

גרינשפיין:          שולה תירגעי.

שולה:                תגיד לה. תגיד לה שאתה אוהב אותי.

גרינשפיין:          שולה אני לא יכול.

שולה:                אתה יכול. (שולפת מתוך שקע בית החזה… שתי פיסות נייר) את רואה מה שיש לי ביד. יש לי שתי מניות של קונצרן גרינשפיין.

רגינה:                הרשי לי לגחך.

שולה:                כן… תגחכי. אבל בשתי המניות האלה קניתי את הזכויות להמצאה החדשה בתחום ניירות הטואלט. "נייר טואלט שולה" – נייר ללא גלילים. " כל הנייר עד שהוא נגמר". (עוברת אל מאחורי גבו) יוסף אנחנו כבר לא צריכים אותה ואת הגלילים שלה.

מר גרינשפיין:     שולה פעלת מאחורי הגב שלי. אני כועס מאד.

שולה:                מה? אבל אני חשבתי שאתה תשמח.

מר גרינשפיין:     אני אף פעם לא מערב BUSSINESS WITH  PLEASURE . אבל כמו שאת רואה רגינה, אנחנו לא צריכים אותך.

רגינה:                זה מה שאתם חושבים. אני קניתי את הזכויות לייצור המתקן המודרני מפלסטיק לנייר הטואלט ללא גלילים. בלי המתקן אי אפשר לשים שום נייר מהתוצרת החדשה.

מר גרינשפיין:     (מתרחק משולה נע לכיוון אשתו) זה משנה במקצת את התמונה.

רגינה:                בקיצור גברת "פומלה אנדרסון"[3] קחי את שתי המניות שלך ועופי לי מהעיניים. (לבעלה) אתך אני אגמור בהזדמנות אחרת. בקיצור, לא באתי לכאן בשביל הפלירטוטים שלך. באתי לכאן בעניין הבן שלך נועם.

גרינשפיין:          מה קרה הפעם? עוד פעם תפסו אותו עם חשיש? הוא הפעם יישב בכלא. שילמד לקח. אני לא יכול לשחד כל פעם פוליטיקאי אחר שיוציא לי אותו. כבר לא נשאר את מי לשחד. כולם תחת חקירה במדינה הזו.

רגינה:                יותר גרוע. הוא לא רוצה להתגייס לצבא. (מוסיקה דרמטית קצרה – רצוי עשר השניות הראשונות של החלק השני בסימפוניה החמישית של מאהלר.[4] כאשר הנוכחים עושים פוזות דרמטיות המותאמות למוסיקה. מוטיב זה חוזר על עצמו מפעם לפעם התגובה נעשית יותר גרוטסקית).

גרינשפיין:          מה? איפה הוא?

קריין:                הוא כאן מר גרינשפיין.

גרינשפיין:          נו, למה אתה מחכה? תכניס אותו.

קריין:                נועם גרינשפיין. זה עתה סיים שמינית. גמר את לימודיו בגימנסיה הרצלייה בזכות צוות ההוראה המשקיע היסודי החרוץ והמהולל.

נועם:                 (לאביו) מה, גם עליו איימת בנייר טואלט? (לקריין) חנפן, ספר את האמת!

קריין:                נועם גרינשפיין. תלמיד סורר ומורה. מעריץ נלהב של אביב גפן. חסר כל ערכים. אינו רוצה ללכת לצבא. בקיצור… דור מזוין.

מר גרינשפיין:     אני לא מאמין. בני ובשרי, עצם מעצמותיי, שריר משריריי המסוקסים, מסרב להתגייס לצבא ההגנה לישראל.

נועם:                 כן אבא!

גרינשפיין:          אני מתבייש בך.

נועם:                 אבא אתה חייב להבין אותי. אין לי ראש ללכת לצבא.

רגינה:                אם אתה שואל אותי, אין לו ראש בכלל.

גרינשפיין:          (לרגינה) מי שואל אותך?! (לנועם) לא בא בחשבון. אתה חייב להתגייס. כבר מחר אני שולח אותך לגיבוש צנחנים. כשאני היית בגיל שלך, לא עלה על דעתי שלא להתגייס. איך אתה בכלל חושב שהתחלתי את כל העסק עם ניירות הטואלט?!

רגינה:                אתה לא עומד לספר את הסיפור הזה שוב…

גרינשפיין:          (מתעלם. מוסיקה נוסטלגית על רקע דבריו כגון ה"ברבור" של סן סנס[5]) אני. כשהייתי בסיירת – ימי מלחמת ההתשה הקשים מנשוא. הייתי מש"ק תחזוקה. אפסנאי בכיר דרגה שבע. כשהיו מספקים לי את נייר הטואלט מבסיס הציוד. הייתי מעלים אותו ואח"כ מוכר לחיילים בגרושים, שיהיה קצת נחת לתחת.

שולה:                ( מגיחה) "נחת – תחת." יופי של חרוז מר גרינשפיין.

רגינה:                הסתלקי מפה!

גרינשפיין:          פרוטה לפרוטה הצטברה לחשבון גדול, עד שהגעתי למה שהגעתי, ביחד עם אימך היקרה והמכוערת "גרינשפיין ענק הטואלט". ואיך אתה תמשיך את המסורת אם לא תתגייס?

רגינה:                חוץ מזה. מי יקבל אותך לעבודה אם לא תעשה צבא?

גרינשפיין:          אפילו את ביל קלינטון[6] לא הייתי מקבל אצלי לעבודה.

רגינה:                תראה נועם. אם אמריקה מסתפקת בנשיא עם פרופיל 21 זו בעיה של אמריקה. לא אצלי בבית.

נועם:                 אבל אבא אני לא רוצה פרופיל 21. ( מוסיקה רומנטית כגון האדג'יו מתוך "ספרטקוס"[7]) אני פשוט רוצה לחזור בתשובה. ללכת לישיבה. " כל העולם כולו גשר צר מאד".

רגינה:                (חובטת בראשו. עם החבטה נפסקת המוסיקה) הראש שלך נעשה צר מאד. יוסף תעשה משהו!

גרינשפיין:          אם הוא רוצה לחזור בתשובה. אז זה בסדר מבחינתי.

נועם:                 (בהפתעה גמורה) באמת אבא?

גרינשפיין:          כן נועם.

רגינה:                נפלת על הראש?

גרינשפיין:          קצת יהדות לא תזיק. וחוץ מזה נועם היקר שלנו יוכל להיות איש הקשר שלנו למגזר החרדי. גם הם צריכים ניירות טואלט. ואז אני אראה לאבו חצירא שבכל מה שקשור לניירות טואלט איתי לא מתעסקים. על ניירות הטואלט שלי תהיה חותמת כשר. אני אעשה ניירות טואלט לאוכל חלבי, ונייר טואלט לאוכל בשרי. ומצדי שלא ישתמשו בהם בשבת.

קריין:                אל הבמה נכנסת הבת כלנית. (כבת עשרים ושתיים)

כלנית:               היי אימא, היי אבא, הי נועם. אז מה שמעתי… אתה הולך להפיץ ניירות טואלט במגזר החרדי?

נועם:                 לא. אני הולך ללמוד תורה, מצוות ומעשים טובים. נ נח נחמ…

כלנית:               נחנח. אתה לא מבין הא? מי שנולד גרינשפיין ימות גרינשפיין. בסופו של דבר אתה תמכור נייר טואלט. אבא לא מסתפק במה שיש לו. הוא חייב להשתלט על הכל, גם על אבו חצירא. איך שלא תסובב את העסק הזה של ניירות הטואלט… הוא מסריח. אני בהריון. (מוסיקה דרמטית – מאהלר).

כולם:                מה אמרת???

הקריין:              היא בהריון. (מוסיקה דרמטית – מאהלר).

שולה:                (מגיחה) איזה יופי?! מזל טוב.

רגינה:                מה מזל טוב היא לא נשואה.

שולה:                אה…

רגינה:                איך זה קרה?

כלנית:               נו אמא אין לך שאלות יותר חכמות?

גרינשפיין:          מי האבא?

כלנית:               אני יודעת?… כמה ימים יש בשנה?

רגינה:                אוי ואבוי השנה זו שנה מעוברת.

כלנית:               גם אני!

גרינשפיין:          אז את אפילו לא יודעת מי האבא?

כלנית:               למה? יודעת גם יודעת! פעם אחת לא נזהרתי וזה מספיק כדי לדעת.

שולה:                (בהתלהבות) מי זה?

כלנית:               שלומי. הבן של אבו חצירא. (מוסיקה דרמטית – מאהלר).

גרינשפיין:          הבן של אבו חצירא? איך העזת בוגדת! איך העזת?

שלומי:               (נכנס במדי צבא) מר גרינשפיין. אני לוקח על עצמי את כל האחראיות.

מר גרינשפיין:     מי זה?

הקריין:              זהו החבר של כלנית. שלומי. לפנים תלמיד ישיבה ואילו היום חוזר בשאלה שהתנדב לצנחנים קצין בצבא הגנה לישראל.

גרינשפיין:          עכשיו אני מבין את המזימה. אבו חצירא מתכנן להשתלט על השירותים שבצבא.

אבו חצירא:         (נכנס בסערת רגשות) אתה באמצעות הבת שלך ובאמצעות הבן שלך אתה מתכנן להשתלט על השירותים של הישיבות.

גרינשפיין:          אבו חצירא. איך אתה מעז להראות את פרצופך כאן? אתה השתלטת על הבן שלי נועם. הבן שלך שלומי הכניס להריון את בתי התמימה.

כלנית:               אבא זו הייתה עבודה משותפת.

גרינשפיין:          (שולף "חרב" ארוכה העשויה מגליל נייר מגבת ארוך) אני מזמין אותך לדו קרב.

אבו חצירא:         אתה בא אלי בחרב ובחנית. ואני בא אליך בשם ה' אלוהי צבאות (משרואה שהחרב כמעט ניחתת עליו שולף גם הוא חרב) ו… חרב.

(פותחים בדו קרב. המוסיקה המתלווה היא החלק האחרון בפתיחה של רוסיני לווילהלם טל[8]). שלומי נכנס ביניהם חרב הטואלט של אביו "ננעצת" בבטנו. במהלך כל הדיבורים להלן הוא לא מפסיק להתפתל מכאבים והוא מתנדנד בכל החדר גוסס לאיטו)

רגינה:                בשם אלוהים. אולי תפסיקו. אנחנו צריכים לחשוב על הילדים. אני מציעה שלאור הנסיבות שלומי וכלנית יתחתנו. וכך יוכלו משפחת אבו חצירא וגרינשפיין להתאחד לקונצרן ענק בעל השפעה עולמית.

( שני הגברים מעולפים מעייפות)

אבו חצירא:         היא חכמה אשתך. חבל שהיא מכוערת.

שניהם:              זה רעיון מצוין.

גרינשפיין:          אנחנו מברכים עליו.

שניהם:              מזל טוב.

נועם:                 (פונה לשלומי כשברקע מתנגנת מוסיקה עצובה Prelude op.28 no.4: Largo של שופן [9]) אני שונא אותך. אני שונא אותך. אהבתי אותך. רק בשבילך רציתי לעבור לישיבה. ועכשיו אתה מתחתן עם אחותי? אתה הבטחת שנאהב תמיד. מה אני אעשה עכשיו? מה אני אעשה?

( כלנית סוטרת לשלומי. רגינה מתעלפת. האבות מתרסקים זה על זה בחוסר אמון.)


הקריין: וכאן הגיע לסיומו פרק נוסף בסדרה נס ציונה ד'. האם תסלח כלנית לשלומי? האם הם בכל זאת יתחתנו?

האם יתאחד הקונצרן או יתפרק בטרם יתאחד? האם תתגבר המשפחה על הווידוי ההומוסקסואלי של נועם? מה יגיד על זה הנשיא וייצמן?[10] האם נועם ישכח את אהבתו לשלומי וימצא ניחומים בזרועות שולה המזכירה? האם רגינה תמשיך להיות מכוערת ומיליונרית? נבוכים? מבולבלים? כל השאלות ייפתרו בפרק הבא של נס ציונה ד'.






נכתב והוצג לראשונה עבור מופע הסיום של מחזור ה' בביה"ס חטיבת הביניים בגין בנס ציונה בבימוי אמיר לביא מרץ 1997.

[1] בבניין הקניותר יש רק שש קומות

[2] אין זה מחייב שהשחקן יהיה נמוך… נהפוך הוא

[3] פאמלה אנדרסון הייתה כוכבת הסדרה "משמר המפרץ".

[4] הפתיחה של החלק השני בסימפוניה החמישית של מאהלר

[5] הברבור – סן סאנס

[6] בזמנו קלינטון היה הנשיא אפשר כמובן לציין כל נשיא אמריקאי נוכחי. או אישיות פוליטית חשובה שלא עשתה שירות צבאי.

[7] אדג'יו מתוך ספרטקוס – חצ'טוריאן

[8] רוסיני ווילהלם טל

[9] שופן – אופוס 28 לארגו

[10] ב1996 היה זה הנשיא עזר ויצמן שעורר סערה ציבורית כשהתבטא בנושא הלה"טבי. אפשר להחליף אותו בכל פוליטיקאי הומופוב עדכני.

בגדי המלך החדשים

המחזה "בגדי המלך החדשים" הוא סאטירה שנכתבה ב1998 עבור קבוצת "היהלום". כך אני מכנה את קבוצת התאטרון של מרכז קהילתי צהלה שצעדה יחד אתי עשר שנים רצופות מכיתה א' עד י' בהרכב כזה או אחר. הייתה זו הקבוצה שעבורה התחלתי ליצור ולכתוב מחזות מקוריים ביניהם "כיפה אדומה והשפילמאשינה" (בעבר "כיפה אדומה והזאב במגפיים"). דמות המלך נתפרה לגיא רון שהיה אז תלמיד בכיתה ה' מוכשר מעין כמותו ולימים הפך לשחקן תאטרון בוגר ניסן נתיב.  כל אחד מחברי הקבוצה שימש השראה כולל איתי שפר בדמות  לוזוכרימותי, יוני אלון בתור החייל, מיקה גרוסמן בתור הנסיכה, איילת סגל בתור האומנת, יפתח יקר בתור הליצן, ערן איגלניק בתור ראש הממשלה ועוד רבים וטובים. מעט אחר כך הוגש המחזה בפסטיבל תאטרון הילדים בחיפה והגיע עד לשלבי המיון הסופיים אך לדאבון לבי לא התקבל בסוף. (מתוך עשרת האחרונים נבחרו חמש). העובדה שהוא כמעט התקבל אשרה לי את איכותו בפרמטרים מקצועיים ולא רק קהילתיים. הקבוצה כל כך אהבה את המחזה שהיא רצתה להעלות אותו שוב כעבור שנתיים בהיותם בכיתה ז' בחטיבה והפעם גם סיימנו את המחזה עם הסוף הטרגי. בסוף ההופעה בטוח כי זו שנתי האחרונה עם הקבוצה האהובה הזו, שהייתי קשור אליה רגשית, ניסיתי לשאת דברי פרידה ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה, ורק מיררתי בבכי על הבמה. למזלי ולשמחתי, צעדה אתי הקבוצה שלוש שנים נוספות ונפרדנו לאחר שהעלינו את "מועדון ארוחת הבוקר" בפסטיבל "סתיו תאטרוני" בתל אביב ב2004. לימים העלתה קבוצה נוספת ואהובה בכיתה ט' את המחזה בבימת הנוער ברחובות כשאת תפקיד המשרת הרב תחומי גילם דניאל גד ("מפריח היונים", "השבאבניקים") שעשה את צעדיו הראשונים על בימת התאטרון. המחזה מיועד לשחקנים מקצועיים ולקבוצת תלמידים חזקה. המחזה עלה שוב ב2015 בצהלה. וכן על ידי הבמאי והשחקן ג'וש שגיא בבימת הנוער בכפר סבא.

 

עלילת המחזה

העלילה שואבת את השראתה משלוש אגדות האחת של האנס כריסטיאן אנדרסן הידועה, השנייה האגדה על הנסיכה שלא הפסיקה לבכות  ואגדת היפיפייה הנרדמת. שלוש העלילות משולבות זו בזו ויוצרות סיפור חדש.

לקראת חגיגות היובל של מלכות המלך מחפש המלך בגד ייחודי אך לא מצליח למצוא. בנוסף לכל "צרותיו" מתגשמת הקללה של המכשפה לוזוכרימותי אשר לא הוזמנה למסיבת הלידה של הנסיכה והנסיכה לא מפסיקה לבכות. הדרך היחידה להפסיק את הקללה היא אם המלך יסכים ללכת עירום ברחוב ולכך הוא אינו מוכן. הוא מציב אולטימטום לליצן הממלכה להצחיק את הנסיכה ולא הוא יוצא להורג. המשרת הרב תחומי בארמון שפוטר על ידי ראש הממשלה פוגש חייל שערק מהחזית ויחדיו הם רוקמים מזימה להתל במלך. בין לבין נרקם רומן בין החייל לנסיכה.

 

הדמויות

המלך

המלכה

הנסיכה

ראש הממשלה

שר הבגד        

משרת הארמון הרב תחומי

החייל

ליצן המלך

האומנת

הטבחית

המכשפה לוזוכרימותי

הילד (מגולם ע"י השחקן שמשחק את הליצן).

 

מתוך בגדי המלך החדשים – אמיר לביא

 

תמונה שלישית

 

ביער. לא הרחק מהארמון

 

המשרת:        אני אראה להם. אני אראה להם.

החייל:          (מופיע בהפתעה מאחוריו) מה תראה להם?

המשרת:        אני אראה להם… מי אתה?

החייל:          (מאיים עליו בחרב) זה לא משנה. תן לי את כל הכסף שיש לך!

המשרת:        (שולף חרב) מצאת את מי לשדוד?

החייל:          (בגיחוך) משמר הארמון. תכף רואים לפי המדים. אוכלי חינם!

המשרת:        אנחנו באמת אוכלים אותה בחינם. (בין המשרת לחייל מתנהל דו קרב הדיאלוג מתנהל תוך כדי הדו קרב).

החייל:          אני לא הייתי רוצה לקרוע לך את הצורה, אז תזרוק את הכסף ותחזור לארמון מסכן…

המשרת:        אתה לא היית רוצה להיות במקומי.

החייל:          ממש לרחם עליך. איפה היית כשטיפסתי על ההרים והגבעות, כשנלחמתי באויב והסתערתי עליו בחירוף נפש. צחצחת נעליים למלך? יה ג'ובניק.

המשרת:        שמענו עליכם… כשהיית בגיל של הסבא שלי, כבשתם את יער טולולולו.

החייל:          כן תצחק… תצחק… אבל כבשנו את יער טולולולו.

המשרת:        אז בזמן שאתה כבשת את העצים ביער טולולולו, אני הייתי צריך לסבול את המלך הזה, ואת המלכה הקפריזית. ואת הנסיכה המפונקת שלהם. את שר הבגד החנפן. את ראש הממשלה ובעצם את מי לא? נראה… נראה אותך גבר מצחצח בארמון הזה נעליים. הם הוציאו אותי מדעתי! תאמין לי חבל התלייה הרבה יותר קרוב לצווארך ליד המלך.

החייל:          "ממש מפחיד". אני ראיתי חברים שלי נהרגים במלחמה…. בשביל מי?! בשביל מה?! אבל זה לא מה ששבר אותי. מה ששבר אותי זה הבגדים שלי. תראה איך הם נראים. איך אני יכול להילחם ככה בלי תנאים?

המשרת:        רק רגע… אתה רוצה להגיד לי שאתה ברחת מהמלחמה, מהקרבות?

החייל:          כן!

המשרת:        בוגד!

החייל:          תשמור על הפה שלך!

המשרת:        בוגד!

החייל:          תן לי את הבגדים שלך! ועכשיו אני חוזר למלחמה.

המשרת:        הו, לא בא בחשבון.

החייל:          מה קרה? מפחד על הבגדים שלך?

המשרת:        אני לא אקבל מדים חדשים . אני התפטרתי.

החייל:          השתגעת? להתפטר מהארמון?

המשרת:        אתה לא מבין, הא? כולם בארמון הזה דפוקים על כל הראש. אידיוטים!

החייל:          אפילו המלך?

המשרת:        במיוחד המלך!

החייל:          מאיפה אתה יודע?

המשרת:        מה זה מאיפה אני יודע?! אני מכיר אותו באופן אישי.

החייל:          מה באמת? ראית את המלך במציאות?

המשרת:        (בסרקזם)  לא, "חלמתי עליו בלילה".

החייל:          גם לך היו סיוטים?

המשרת:        אתה קשה…. כן ראיתי אותו במציאות.

החייל:          אפשר לגעת בך?

המשרת:        עד כאן!

החייל:          רק קצת!

המשרת:        בשביל לגעת בתהילה אתה צריך לשלם.

החייל:          (חוזר לעמדת סייף) תביא לי את הכסף ואחר כך אני אשלם לך.

המשרת:        אבל אין לי כסף.

החייל:          אין לי מזל בחיים. הכל בגלל ההורים שלי.

המשרת:        הכל בגלל ההורים שלי.

שניהם:          הם שכחו להזמין את לוזוכרימותי למסיבת יום ההולדת שלי.

שניהם:          גם אצלך?

שניהם:          הי שנינו מדברים ביחד. (מתגלגלים מצחוק).

החייל:          אז מה נעשה בלי כסף?

המשרת:        יש לי רעיון אדיר! (לוחש לו באוזן).

החייל:          השתגעת? הוא לא יקנה את זה בחיים.

המשרת:        מתערבים?

החייל:          על מה בדיוק? אין לי כסף.

המשרת:        אה….

החייל:          תראה איך אנחנו נראים, מאיפה נשיג בגדים?

המשרת:        סמוך עלי. יש לי קשרים בארמון.

החייל:          בוא נתקע כף.

המשרת:        איפה?

החייל:          נלחץ ידיים.

המשרת:        אה…

החייל:          לדרך!

להצגת התוכן במלואו יש צורך בחשבון משתמש פעיל באתר
עליכם להזדהות בעזרת שם המשתמש והסיסמה שלכם, או לפתוח חשבון משתמש וליצור קשר עם בעל האתר

ביטחון – סדרת מערכונים קצרים

איש ביטחון:        סליחה את התיק בבקשה.

איש:                  אין לי תיק.

איש ביטחון:        מה זאת אומרת אין לך תיק?

איש:                  לא הבאתי אתי תיק.

איש ביטחון:        אני מצטער אני לא יכול לתת לך להיכנס.

איש:                  מה זאת אומרת אני לא יכול להיכנס?

איש ביטחון:        קיבלנו הוראה מפורשת לבדוק תיקים.

איש:                  אבל אין לי תיק.

איש ביטחון:        אין תיק. אין כניסה.

איש:                  תגיד לי אתה צוחק עלי?

איש ביטחון:        אתה רואה עלי חיוך?

איש:                  אז מה אתה רוצה שאני אעשה?

איש ביטחון:        אני יודע?! אתה רואה שם את התיק ליד העמוד?

איש:                  נו?

איש הביטחון:      קח אותו.

איש:                  מה?

איש הביטחון:      (ניגש לתיק בכעס) מה קשה פה להבין?! יש פה תיק (אוחז בו מביא אותו לעמדת הבדיקה).

איש:                  תפתח בבקשה את התיק.

איש הביטחון פותח.

איש:                  (בודק) זה בסדר אתה יכול לעבור.



***

שומר בפתח מסעדה.


אישה (ממרחק):   סליחה יש מקומות פנויים במסעדה?

שומר:                כן. מלא.

אישה:                אני רוצה לסעוד.

שומר:                בבקשה. שימי את התיק בצד. אישה עושה כדבריו.

שומר:                תשפכי בבקשה את תכולת התיק.

אישה:                בבקשה.

שומר:                תזרקי את התיק לעברי בבקשה.

אישה:                עושה כדבריו.

שומר:                (בודק זורק אליה) זה בסדר את יכולה להחזיר לתיק.

שומר:                תרימי את החולצה!

עושה כדבריו.

שומר:                תסתובבי. תורידי נעליים.

מורידה נעליים.

שומר:                תזרקי אותם לעברי.

זורקת.

השומר בודק את הנעליים.

זורק אליה חזרה.

שומר:                זה בסדר את יכולה להיכנס.

אישה:                תודה רבה.



***

שומר:    שלום את התיק בבקשה.

איש נותן את התיק.

שומר:   (בודק עם המכשיר מגיע לאזור החלציים משמיע): טו… טו… טו

האיש בהתנצלות מוציא מפתחות.

השומר:  (חוזר ובודק שוב מגיע לאזור החלציים. משמיע) טו… טו… טו…

האיש מוציא בהתנצלות 10 אג' ממכנסיו.

(השומר מעביר שוב מגיע לאיזור החלציים) האיש משמיע טו… טו… טו…

השומר מעביר ליד הראש משמיע טו… טו… טו

האיש:    היה חסר לי בורג.

השומר: השתילו לך?

האיש:    לא. קיבלתי את זה מהפיגוע האחרון.

השומר: אה. אתה יכול להיכנס.


***

הומו ניגש לעמדת הביטחון ופורש מייד את ידיו

שומר בודק עם המכשיר מגיע לאזור החלציים.

הומו מוציא צליל עונג.

השומר: (תוהה ומאשר) אתה יכול לעבור.

הומו:     לא בדקת את הצד הזה.

השומר בודק

הומו:     אפשר גם פה. ופה?

השומר מעביר: נעים?

הומו:     כן.

 השומר: (מגיע לצוואר) תפוס חזק.

הומו:     זה ממתח. המצב…

השומר: איפה במיוחד אתה אוהב?

הומו:     שובב…

השומר: תגיד לי? אתה הומו במקרה?

הומו:     אל תיכנס לי לפרטיות. (נכנס בזעם)


***


לקוח (בא מראה תעודת זהות תיק פתוח): "לא נושא נשק!" (נכנס חוזר לוקח את מקל הבדיקה של השומר וצועד פנימה).

 

עלה לראשונה במרתף העליון בבית ליסין (כיכר המדינה) על ידי קבוצת "החברים של נועה". (נעה כץ-נלסון, נעה ספקטור, גיא קורנהאוזר, דורון ויסנברגר ואמיר לביא)  2002

.



משל כנפי היונה – מערכון

מערכון מאת אמיר לביא על פי סיפורו (הנמצא גם בחלק ה"סיפורים")


קבוצת שחקנים המסודרת בראש חץ. בראש הקבוצה ראש היונה. משני צדיה באלכסון כנפיה. כנף שמאל וכנף ימין. משני צדי הבמה שני מספרים.

מספרת א':      הימים היו ימי מלחמה. השמיים לא היו בטוחים. העופות הסתתרו בין הנקיקים, על צמרות העצים הגבוהים בהרים.

מספר ב':        חיצים עפו באופן תדיר ולמטה נעקרו ונשרפו עצים רבים וביניהם גם עצי הזית. לעופות היה ברור כי אם ייכחדו עצי הזית. לעולם לא ישרור שלום בארץ והם ידעו שעליהן לעשות משהו. אך הפחד שיתק אותן.

מספרת א':      לבסוף יונה אחת אמיצה החליטה ליטול על עצמה את המשימה. עליה למצוא בכל מחיר עץ זית ששרד  ולהציל ענף ממנו יוכל להצמיח עצים נוספים.

מספר ב':        יצאה היונה למעופה מצפון לדרום. במעופה קלטה בעיניה עשרות אלפי עצים שרופים ועקורים. היא לא אמרה נואש. היא דאתה מעל העננים, חמקה מחיצים מעופפים, לפתע מצאה עץ זית אחד בדרום ששרד. היא נטלה ממנו ענף והחלה לדאות ולתור מקום בו לא יאונה לענף כל רע ושם הוא יצמח בבטחה.

מספרת א':      הצפינה היונה במעופה ובמקורה נשאה תקווה. ענף עץ זית שאותו תוכל לשתול על פני האדמה.

מספר ב':        היא החלה את מעופה אך לפתע כנפה הימנית משכה לכיוון ימין.

נוצות שמאל:  זה אינו הכיוון הנכון!

מספרת א':      נזעקו נוצות כנף שמאל ומשכו חזרה לכיוון שלהן.

נוצות ימין:      אתן טועות!

מספר ב':        נזעקו נוצות כנף ימין

נוצות ימין:      אם נעוף לשמאל הסכנה תתגבר.

נוצות שמאל:   נהפוך הוא

מספרת א':       צעקו נוצות השמאל

נוצת שמאל א':  אם נעוף לכיוון שמאל יהיה שקט יותר ויש לנו סיכוי טוב יותר לנטוע את השתיל.

נוצת ימין:         אתן לא מבינות כלום. אתן מסכנות אותנו.

נוצת שמאל:    אנחנו לא מבינות כלום? לא רק שאתן לא מבינות אתן תביאו לאובדנה של היונה.

נוצת ימין:       מי שיביא לאובדן היונה זה אתן. כי אתן עקשניות ולא מוכנות לוותר

נוצת שמאל:    אתן עקשניות. מרב עננים אתן לא רואות מה שקורה מתחת. והכיוון הנכון הוא לצד שמאל.

נוצת ימין:       אתן מטומטמות! בואו נמשוך בכוח.

נוצת שמאל:    אתן טיפשות! בואו נמשוך עוד יותר לכיוון שלנו.

מספרת א':      ובינתיים ניסתה היונה לנווט את דרכה ללא הצלחה.

מספר ב':        היא לא יכלה להתקדם אפילו במעוף כנף אחד.

נוצת ימין:       אתן בוגדות, צריך למרוט אתכם.

נוצת שמאל:     אנחנו בוגדות? אתן פושעות.

נוצות ימין:      ואתן האויב.

נוצות שמאל:   ואתן הסכנה האמתית.

מספרת א':     החלו הכנפיים לחבוט זו בזו. (הכנפיים חובטות זו בזו בהילוך איטי)

מספרת ב':      נוצות נפלו מהשמיים לקרקע. חיצים החלו להתעופף לכיוונה

מספרת א':      כשהחליטה היונה על כיוונה ומשכה את כנפיה לצד שמאל ננעץ בה חץ אליו היו מחוברות שלוש נוצות שנפלו קודם לכן מכנפה הימנית.

מספרת ב':      צנחה היונה אל הקרקע ועמה צמד כנפיה. וענף הזית ניתק ממקורה ומקום נפילתו לא נודע.