חודש: פברואר 2020

קאפור השקרן – מחזה לילדים על פי סיפורי אלף לילה ולילה

הדמויות


בשוק


עבדאללה  המוכר

גברת אל חליל הקונה

אום רשרש מוכרת

לקוחה


(במידת הצורך – קונים ומוכרים נוספים)


מחמוד ראש המשפחה


אדון (האדון המוכר את העבד)

העבד קאפור




בבית מחמוד

 

נגווה אשת מחמוד


חמדה ונעימה בנותיהם של נגווה ומחמוד



חבריו של מחמוד


אבו מאזן

סמיר

נסראללה

אבו עמר

חאלד משעל


שכנות ושכנים של נגווה


סעידה

סמירה

נזימה

שכן


19 דמויות היכולות להיות מגולמות בידי קבוצה המונה מספר שחקנים קטן יותר.  מומלץ לבצע את המחזה במבטא ערבי (מבלי לגלוש לקריקטורה) המוסיף לצבעוניותו ולרוח המזרח שבו.


מתוך המחזה

תמונה שנייה

בית מחמוד

 

נגווה (האישה): יאללה. יאללה בנות. עוד מעט מגיע עִייד אְל פִיטְר. ואתן עומדות לי כל היום כמו בול עץ ולא עושות כלום.

חָמדה:           אבל אימא אני לא יודעת לבשל כמו שצריך.

נַעימה:           ואימא אני לא יודעת לנקות כמו שצריך.

נגווה:            אללה קילל אותי עם בנות מפונקות שלא יודעות לעשות כלום בבית. כל מה שאתן חושבות עליו זה לשחק שש – בש. מי שמע על בנות שמשחקות שש – בש?

חמדה:           אנחנו משחקות דמקה יה מאמא.

נעימה:           ואני תמיד מנצחת אותה.

חמדה:           לא נכון שקרנית.

חמדה:           לא נכון. את שקרנית! 

נגווה:            תשתקו. חכו כשאבא שלכם יגיע.

מחמוד:          שלום אשתי.

נגווה:            הנה הוא הגיע.


הבנות מתחנפות לאבא רצות ומחבקות אותו


בנות:            יה באבא!

מחמוד:          הנה הבנות החמודות שלי.

נגווה:            והעצלניות. נמאס לי להיות עבד בבית הזה. 

מחמוד:          למה אתן מעצבנות את אימא שלכן?

בנות:            (בהיתממות) אנחנו???

מחמוד:          מה את רוצה מהן?

נגווה:            יש לי הרבה הכנות לעיד אל פיטר, ואני לא יכולה לעשות הכל לבד.

מחמוד:          אשתי היקרה. את לא יודעת שאני אוהב אותך? מהרגע שיצאתי היום בבוקר מהבית לא הפסקתי לחשוב עלייך.

נגווה:            בטח!

מחמוד:          את לא תהיי עבד בבית הזה. הבאתי לך עבד אמיתי.

נגווה:            מה?

מחמוד:          תכירי זה קאפור.

נגווה:            אתה קנית עבד?

מחמוד:          בזיל הזול כולה 600 דינר.

נגווה:            ואללה? למה כל כך בזול?

מחמוד:          יש לו בעיה קטנה אחת. הוא משקר פעם בשנה.

נגווה:            וואללה? מַעָלֵיש אני אסתדר עם זה. עם השקרים של הבנות שלך אני מסתדרת אז עם שקר אחד בשנה אני אחיה יפה מאד. איך אמרת קוראים לו?

מחמוד:          קאפור.

נגווה:            קאפור מה אתה יודע לעשות?

קאפור:          הכל גברת. אני מנקה, אני מבשל, אני מכבס, ואני עושה מסאז'.

מחמוד:          אין צורך במסאז'.

נגווה:            חבל. טוב תתחיל לבשל את הבשר במטבח. ואחר כך תנקה את כל הבית.

קאפור:          ואחר כך?

נגווה:            נראה. נמצא לך משהו.

(האימא יוצאת)

בנות:            יאללה, יאללה פה מלוכלך

                   תנקה את המטבח.

                   אל תאכל שום פרורים

                   כשתרחץ את הכלים.


(יוצאות צוחקות)


קאפור:          חכו, חכו נראה מי יאכל פרורים…

קאפור השקרן

הנסיך הקטן – אנטואן דה סנט אקזופרי – מחזה

המחזה נכתב במיוחד עבור סדנת הקיץ של ארבעים בני נוער שוחרי תיאטרון, בתיאטרון באר שבע, ועלה לראשונה ביולי 2013 בבימויי.  בשל ריבוי המשתתפים הוחלט כי את הנסיך הקטן יגלמו שחקנים שונים וכך התחדד המסר שהנסיך הקטן הוא בעצם הילד הפנימי, הנאיבי, הנמצא עמוק בכל אחד מאתנו ובזיכרון ילדותנו. בזמן כתיבת המחזה הסתלק מעמנו באופן מפתיע הבמאי והיוצר המופלא יאקי מחרז, שהיה גם המנהל האמנותי ב"תיאטרון ארנה פורת לילדים ולנוער".  יאקי התייחס לכל ילד וילדה, נער ונערה, בכל הרצינות והכבוד הראויים להם והעלה רפרטואר של הצגות ילדים ונוער מהאיכותיות והיפות שנראו בארץ.

 

"רגע הנסיך ניצב ללא תזוזה. הוא לא צעק. הוא נפל חרש כמו שנופל אילן. וקול הנפילה לא נשמע בגלל החול הרך."

 

מחזה זה מוקדש לזכרו.


תודות חמות

 להילה פז והילה ישעיהו  מהמחלקה החינוכית של תיאטרון באר שבע על ההפקה

למאיה פרג'י, וזהר מידן על העזרה

לנגה לי מרמרי על הכוריאוגרפיה

לאהובה ארז על התלבושות

לצוות תיאטרון באר שבע ו וצוות בית הספר למשחק


הדמויות

אנטואן דה סנט אכזופרי – הסופר והטייס

אנטואן דה סנט אכזופרי – הילד

הד (מספר שחקנים)

נחש

אימא של אנטואן

ידיד של אמו

הנסיך הקטן

פרנסואה

מארי

מאדאם פומפה דור

גברת פלוצרייך

גברת ווינדי

מיס נוד

בתה

מנחה

אסטרונום טורקי

השושנה

המלכה

הרברבנית

השיכור

אשת העסקים 1

אשת עסקים 2

מדליקת הפנסים

גיאוגרף

נחש

חמישה שושנים

שועל

 

חלק מהדמויות הומרו לתפקידי נשים עקב המחסור האופייני במחזות לתפקידי נשים.

גם דמות איש העסקים חולקה לשתי נשים.

בכל העלאה של המחזה אפשר כמובן להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהוא בסיפור המקורי.


מתוך המחזה


תמונה עשרים וארבע – הנסיך והשושנים


נסיך:             שלום.

שושנים:        שלום.

נסיך:             (נדהם) מי אתן?

שושנה 1:       אני שושנה

שושנה 2:       גם אני שושנה

שושנה 3:       גם אני שושנה.

שושנה 4:       גם אני.

שושנה 5:       גם אני.

נסיך:             (אומלל מאוד) אה..  השושנה שלי סיפרה לי שהיא אחת ויחידה בעולם.

שושנה 1:       אז היא ספרה.

שושנה 2:       מה אפשר לצפות משושנה?

שושנה 3:       כל שושנה חושבת שהיא מיוחדת במינה.

שושנה 4:       נו מה לעשות שאני מיוחדת.

שושנה 5:       את מיוחדת? אני מיוחדת.

שושנה 1:       לא. כאילו לא נסחפתם… הצוף עלה לכם לראש.

שושנה 2:       עם כזה צוף הייתי מסתירה את הפרצוף

שושנה 3:       זו אמירה ח – צופ -ה!

שושנה 4:       עוד מילה אחת ואני שולפת חוחים.

שושנה 5:       וואו איזה פחד.

שושנה 4:       (שולפת ציפורניים) תיזהרי.

שושנה 1:       שומו שושניים. איזו זוועה מתי עשית מניקור?

שושנה 2:       אני הייתי חושבת פעמיים לפני שהייתי שולפת חוחים כאלה. לא שושנה?

שושנה 3:       תמיד אמרתי שצריך "לשייף" פעמיים…

שושנה 4:       זהו אני הולכת לשנות לך את הכותרת.

שושנה 5:       הצילו!

שושנה 1:       תעזבי אותה.

שושנה 2:       אם את לא מרגיעה עכשיו אני מכניסה לך את החוח בחך.

שושנה 4:       אז שתשמור על "לוע הארי" שלה.

שושנה 3:       תראו לפחות יצא מזה משהו טוב. אנחנו כולנו אדומות יותר מרב כעס.

שושנה 4:       וואי. נכון.

שושנה 2:       נכון.

שושנה 1:       רק שושנה יצאה קצת חיוורת מרב פחד.

שושנה 5:       באמת?… יו… לא נורא. תיכף אני אסמיק מבושה…

השושנים רבות ביניהן.

הנסיך:           יש כאן חמשת אלפים שושנים. אילו השושנה שלי הייתה רואה אותן. היא הייתה משתעלת ומעמידה פנים שהיא עומדת למות. כדי לא להיראות מגוחכת בעיניי. ואז

                   הייתי צריך להעמיד פנים שאני דואג לשלומה, שאם לא כן הייתה מתה באמת כדי להשפיל גם את כבודי… חשבתי שזכיתי  ב פרח יחיד סגולה!  אבל יש לי  רק שושנה מצויה. היא ושלושת הרי הגעש שלי שמגיעים לי עד  הברכיים- זה  לא עושה אותי לנסיך גדול במיוחד… (שוכב על העשב ובוכה).

הנסיך הקטן


לחיי האהבה

המערכון בנוי כאופרת סבון טלוויזיונית שבה יש מספר סיפורים מקבילים ובכל סצינה יש החזקת מתח. עם גילויה של תפנית בעלילה יש אפקט מוסיקלי דרמטי ומעביר לסצנה אחרת. 

על הבמה חמש זוגות 


אורית: שלום. את הדס?

הדס: כן אני הדס. ומי את?

אורית: אני אורית החברה של בעלך.

אורית והדס: פם פם פם פם!



שאול: שלום אתה חזי?

חזי: כן אני חזי! מי אתה?

שאול (שולף אקדח): אני שאול באתי להרוג אותך.

שאול וחזי: פם פם פם פם!



גידי: היי ניצה מה שלומך?

ניצה: בסדר מה שלומך?

גידי: יש לי משהו חשוב להגיד לך.

ניצה וגידי: פם פם פם פם!


מלצר: מה תרצי לשתות?

לקוחה: קולה!

מלצר ולקוחה: פם פם פם פם!


משה: שלום אני משה האינסטלטור

אסתי: סוף, סוף הגעת. בעלי לא בבית.

משה: אני מבין שיש סתימה בכיור.

שניהם: פומפה פומפה.


הדס: בעלי בוגד בי מאחורי גבי?

אורית: כן.

הדס: ולמה החלטת לספר לי על זה?

אורית: כי אני בהריון.

שתיהן: פם פם פם פם.


חזי: למה אתה רוצה להרוג אותי?

שאול: זו שאלה קשה. תן לי לחשוב על זה.

חזי ושאול: פם פם פם פם!


גידי: אני אוהב אותך!

ניצה: אתה יודע אני אוהבת אותך גם אבל…

שניהם: פם פם פם פם!


לקוחה: אתה מוכר לי מאיזשהו מקום.

מלצר: אני הגשתי לך את הקולה.

לקוחה: אהה נכון.

שניהם: פם פם פם פם!


משה: אסתי תביאי לי את הפומפה.

אסתי: משה!!!

משה: מה?

אסתי: רואים לך את החריץ.

שניהם: פומפה פומפה.


הדס: בעלי חזי בגד בי והכניס אותך להריון?

אורית: כן ועכשיו הוא בגד בי עם איזה נערה בשם ניצה.

הדס: אני מאד מעריכה את הכנות שלך. אבל לא תהיה לי ברירה אני אחסל את שניכם!

שתיהן: פם פם פם פם!


שאול: נזכרתי. באתי לחסל אותך כי שלמו לי לחסל אותך.

חזי: מי זה יכול להיות.

שאול: אשתך הדס.

שניהם: פם פם פם פם.


ניצה: אני בהריון.

גידי: ממי?

ניצה: ממשה האינסטלטור.

שניהם: פם פם פם פם.


לקוחה: מלצר!

מלצר: מה?

לקוחה: אין גזים בקולה!

שניהם: פם פם פם פם.


משה: זו פעם ראשונה שאני מוצא שרידים של שיניים בתעלה של השירותים.

אסתי: עכשיו אני מבינה לאן נעלם חזי השכן.

משה: חזי השכן?

אסתי: ואתה תלך בעקבותיו! (שולפת אקדח)

משה: אבל למה?

אסתי: הבן שלי זה גידי. בגללך הוא קפץ אתמול מרכבת ההרים בלונה פארק.

שניהם: פומפה פומפה.


אורית: טוב אז אם את כבר מתכוונת לחסל אותי אז שתדעי דבר אחד.

הדס: מה?

אורית: פם פם פם פם.


שאול: אתה ממש לא מאבד זמן הא? כבר התחלת עם השכנה שלך אסתי?

חזי: אתה יודע… חיים רק פעם אחת.

שאול: דאא… (יורה בו).

שאול: פם פם פם פם.


גידי: אני הולך ללונה פארק.

ניצה: לא גידי לא. גידי אל תיסע מפה.

גידי וניצה: פם פם פם פם.


הדס: מה? מה רצית להגיד לי?

אורית: בחיים לא אגלה לך. בחיים.

הדס: אני חייבת להרוג אותך אל תשאירי אותי בכזה מתח.

אורית: פם פם פם פם.



לקוחה: אפשר לקבל את החשבון?

מלצר: אני מתנצל על זה שלא היו גזים.

לקוחה: זה בסדר יש לי מספיק משלי.


מחבואים – מונולוג מתוך המונודרמה מאת גדי לוי

גדי נער בשנות העשרה המוקדמות יושב על סלע בשדה פונה ומדבר אל אחיו הלא נוכח. השלב בו הוא נמצא הוא שלב של הכחשה של אובדן אחיו.


"…אני מחכה לך, אני מחכה לך כל יום.

ראיתי את אמא מדברת עם חיילים לפני כמה ימים. היא כל כך חזקה אבל עצובה. היא לא יודעת שאתה חוזר בקרוב.

אני כל כך רוצה לספר לה, ולקוות שאתה מגיע בקרוב… אולי לא בקרוב קרוב, אבל תכף אחרי שהמשימה הסודית שלך תסתיים.

אולי אתה בארץ זרה, מרגל, וחייב לשמור על סודיות? אולי אתה בכלל כבר בישראל, ואתה פשוט לא מספר? אסור לך. זהו. אמרו לך לשמור את זה בסוד אבל כמה זמן? משימת ריגול כזאת ארוכה.

אתה יודע שכל פעם שאני נוסע הביתה באוטובוס, אני יושב קרוב לדלת, ליד החלון. מסתכל החוצה כל הנסיעה, אולי אני אראה אותך?  בפעם האחרונה ראיתי קבוצה של חיילים. צעקתי לנהג לעצור, "תעצור את האוטובוס, אני רוצה לרדת עכשיו". השתוללתי שיעצור. לא הייתה לו ברירה.

רצתי החוצה חיפשתי אותך בין החיילים, לא היה לי אכפת שיסתכלו עלי כאילו השתגעתי, אתה לא היית ביניהם.

אתה יודע? אני לא מאמין שעשיתי את זה, ואם הייתי מוצא אותך, הייתי מסכן אותך ואת המשימה שלך.

לפעמים אני חושב רק על עצמי. כן על עצמי ולא על מה שקורה סביבי. לא אכפת לי מכלום לא אכפת לי מאף אחד.

אתה יודע אלי? עוברת בי מין הרגשה מוזרה ואני לא יודע אם אני צריך או לא צריך להרגיש ככה, כאילו אני יכול לעזור לאמא. אני מרגיש  שיש לי אחריות, אני מרגיש שמסתכלים עלי בעיניים אחרות, אני מרגיש את זה בתוך הבטן…

אמא מספרת לי דברים שהיא לא הייתה מספרת לי בעבר. אני מרגיש שהיא סומכת עליי שכולם סומכים עלי. אני אפילו שומע אותה אומרת לבנות שאני האח הגדול שלהן והן צריכות להקשיב לי.

אני לא מרגיש טוב. לא טוב לי. רע לי בבטן. אני… יש לי בחילה. רע לי. אני לא רוצה. לא! לא! אני לא מוכן. אני לא רוצה. לא רוצה אחריות. אני לא האח הגדול, אני לא הבכור. אני לא בנוי לזה, אלי, זה לא אני. אני לא רוצה לשמור על אמא, אני לא רוצה לשמור על עידית נילי ורותי, לא רוצה! לא מוכן. זה לא התפקיד שלי. זה התפקיד שלך. אתה האח הגדול שלנו. אתה הבכור, אתה צריך לעשות את זה. זאת העבודה שלך. לא שלי, שיעזבו אותי בשקט. אתה חייב לחזור! אתה חייב לעזור לי, אני מרגיש לבד, אפה אתה אלי איפה אתה?"


המונודרמה עלתה במסגרת סדנת "שחקן יוצר" בהנחיית  אמיר לביא ובבימויו בבימת הנוער ברחובות בקבוצת המבוגרים ב2010 וקטעים ממנה נכללו בטקס יום הזיכרון הממלכתי ברחובות בשנה שאחריה. 

מונולוג מתוך "הארץ הרעבה" מחזה דרום אפריקאי של מיישה מפונייה – Maishe Maponya תרגום אמיר לביא

מטלוקו[1]:          כשהאדמה הזאת ילדה את הימים המכוערים החלו העניינים להשתבש, רגעים של זריחה ושלום גורשו לגלות בהפכם לחלק מהערבה הפראית. אכן כן. חווינו את הימים העצובים ביותר בחיינו, כשהגיע האדם הלבן – האומולונגו ((umlungu לחופים אלה שנקראים אפריקה, מאירופה. זר לחלוטין.

קיבלנו אותו בסבר פנים יפות, נתנו לו אוכל. אימצנו את רעיונותיו ואת מה שלימד אותנו, ואז הוא סיפר לנו על אלוהים ופנינו  השחורות האירו.

כשהוא אמר "אהוב את שכנך" מחאנו כפיים והרענו כי האהבה הייתה חלק מטבענו.

אבל לפתע כשהוא אמר: "אתם צריכים להפנות תמיד את הלחי השנייה כשסוטרים לכם", נסוגונו לאחור בחשדנות. ואז הוא המשיך לומר: "אהבו את אלה שמנצלים אתכם" – רטנו בחשאי אבל חייכנו והקשבנו באדיקות כשציטט מהתנ"ך, ולא תארנו לעצמנו שנסיים כמו בובות על חוט, בלי יכולת לשלוט על חיינו.

ובזמן בו חייכנו הוא חוקק חוקים, ארגן צבא והתחיל לכרות את הזהב והיהלומים. עד שאבותינו האומללים פתחו את העיניים אומולונגו – נעלם. הוא חזר לאירופה. הוא רק השאיר את הצבא מאחור כדי "לטפל באלמנטים חסרי משמעת שעלולים להצית מהפכה."

גברים ונשים של אפריקה! אומולונגו עזב אותנו בחשאי לקח אתו רכוש עצום ורב.  לקח את הכבשים והבקר. את הגברים והנשים שלנו כמשרתים, זהב כסף וכל אבן יקרה…

…אלה היו הימים המכוערים אותם חיו אבות אבותינו ימי ה"איסנדלוונה" (Isandlawana)[2] והימים של "אומוגאנגאנדלובו" (Umgungundlovu)[3] הימים בהם אבותינו לחמו באומץ על מה שהיה שייך להם בשביל אימא אפריקה.

 

תרגום: אמיר לביא ©

[1] Mathloko- סֶבֶל

[2] "גבעה קטנה" – קרב בין הזולו לבריטים ב1879


[3] "איגוף הפיל" – קרב בין הזולו לבורים 1838

המתקת עונש

אסיר:             גבירתי השופטת. אני יודע שמה עשיתי בעזרת השם היה לא טוב. וברוך השם אני אשם. לא מתווכח אתך. מה שנכון נכון. השתנתי בבריכה העירונית, וגם על יוסי משולם המניאק. שפכתי את זרעי לריק סתם ככה ברחוב ללא מטרה כי פתאום עלתה לי החרמנות לראש. חטאתי. פשעתי. גנבתי. נאפתי. ולמרות שאני לא נשוי. שדדתי. אנסתי, רצחתי… לא תמיד ובכל בעזרת השם. הוא למעלה יודע. אבל גם אז בתקופה הכי לא טובה שלי שמרתי על השבת. לא עבדתי. שבת זה קודש לאדוניי. הייתי הולך לים ולא מעשן ואני לא צריך לספר לך מה זה ללכת לים להסתכל על בחורות יפות ולא לעשן, שיחקתי כדורגל אבל כולם משחקים. זה נכון שזה לא מוחק לי את העבירות אבל תודי. זה נקודת אור בקצה המערה. אבל זהו כל זה נגמר גבירתי השופטת עכשיו אני בן אדם אחר. השתניתי. פעם השתנתי. היום השתניתי. הוספתי 10 בגימטריה שהם האות י' כעשרה בעלי תשובה, כעשרת הימים הנוראים ל"השתניתי" ועכשיו נעשיתי אדם טוב יותר. וכל זה בזכות הרב שלמה בניזרי, והרב אריה דרעי, והרב מוטי אלון שפתחו לי את המזל וצינורות השפע. והיום אני מבטיח בהן צדקי. בזקן שעל פניי ובכיפה שעל ראשי אהיה אדם טהור, נקי כפיים, בר לבב, הולך תמים ורק זה בתוספת חי שקלים שזה 18 שנים בגימטריה מזכים אותי בניכוי 18 שנים מהמאסר עולם שקיבלתי.

שופטת:           (לא נראית) מוסא. אני מתקשה להאמין למהפך שעברת. אם כבר לחזור בתשובה אז למה לא הפכת למוסלמי אדוק?

מוחמד:           גבירתי השופטת. איפה המחמאה למבטא שלי? הא נכון? אם לא היה כתוב לך מוסא בהיסטוריה שלי לא היית מזהה שאני ערבי לשעבר. הא? קשה לך לתת מחמאה? את יכולה לתת לי מחמאה. ואני מבקש שתכבדי אותי ותקראי לי משה. על שם משה רבנו.

שופטת:           אני יודעת מי היה משה רבנו, מוסא.

מוסא:           גבירתי השופטת לא מוסא. מוסא זה ערבי. משה.

שופטת:           ובכל זאת משה מדוע החלטת לחזור בתשובה כיהודי?

מוסא:           גבירתי אם הייתי חוזר בתשובה מוסלמי הייתי שם עלייך בורקה, מפוצץ אותך, מתפוצץ מפעם לפעם. ואז היית מכניסה אותי לקלבוש ליותר שנים. א. בגלל שאני ערבי. ב. בגלל שאני מוסלמי אזוק

שופטת:           אתה רומז לכך ששופטי ישראל שופטים במשוא פנים?

מוסא:           למה? דווקא יש לך אחלה פנים.

שופטת:           לא הבנת. האם אתה טוען ששופטי ישראל גזעניים?

מוסא:           מה פתאום גזענים? הם גזעיים אחד אחד. את ממש בולדוג.

שופטת:           אני אאשים אותך בביזיון בית המשפט

מוסא:           זה באמת ביזיון איך שהמדינה הזאת מידרדרת. נוער חילוני ללא ערכים, כל מה שהם רוצים זה להיות ב"אח הגדול". "הישרדות". "לרוץ למליון" למה לרוץ? בנקים זה מעבר לפינה. איזה תת רמה גבירתי השופטת. משחקים בקקי השם ישמרנו. עוד מעט יעשו תוכנית ריאליטי בכלא. ויקראו לה האסירון העליון. בושה… גועל נפש… אין גבול ל… תסלחי גבירתי השופטת. אני חושב שאני מתחרט. אל תנכי לי כלום.

השופטת:        מה?

מוסא:           ואני שם עליך קצוץ יה יהודייה מסריחה, יה גנבת אדמות. אני אפוצץ כל הבנין הזה בחיית אללה וזוזו מוסא. לא אללה מן אללה ומוחמד הוא רסולוהו. –

השופטת:        אני מאשימה אותך בביזיון בית המשפט. תוציאו אותו.

מוסא:           (שבע רצון מהרעיון) האסירון העליון… איזה סטרט אפ.

הסלב

אי שם בפאב בת"א  אל הפאב נכנס ומתיישב  שחקן מפורסם ושרמנטי בתחילת העשור הרביעי לחייו,  שבא לראות את ההצגה וגם ליהנות ממשקה טוב.

מפורסם:        אפשר לקבל בירה?

ברמן:              בטח. איזה אתה רוצה?

(מפורסם בוחר את המועדפת עליו)

ברמן:              תגיד לי אתה לא זה מהטלוויזיה?

מפורסם:        כן, כן.

ברמן:             ואללה מהתוכנית….

מפורסם:        כן.

ברמן:              תשמע אחי אתה גדול.

מפורסם:        תודה.

שחקנית:        (מנסה לבקש משהו) סליחה אפשר לקבל משהו לשתות?

הברמן (מתעלם): אני לא מפסיד אף פרק שלך. אני מקליט את זה ב v.o.d ומריץ את זה קדימה ואחורה. אפשר חתימה?

שחקנית:        נו אפשר לקבל פה משהו לשתות? מה אני צריכה לחשוף ציצי כדי לקבל תשומת לב?

ברמן:              אולי תירגעי. זה גם לא יעזור לך אני הומו. את לא רואה שאני מטפל במישהו.

שחקנית:        מה מטפל? מה מטפל? כבר נתת לו את המשקה סע הלאה בגלל שהוא מפורסם אז אני צריכה לחכות שעות? (למפורסם) זה לא אישי נגדך.

מפורסם:        זה בסדר אין לי בעיה עם זה.

ברמן:              תחתום לי כאן. (לשחקנית) מה את רוצה?

שחקנית:        (למפורסם) אני מופיעה פה כל שבוע, ערב, ערב והוא אפילו פעם אחת לא בקש ממני חתימה. אתה כולה מגיע פה לפעם אחת והוא כבר קופץ עליך מבקש חתימה. שנה! שנה אני מופיעה פה ואתה לא ביקשת ממני את האות הראשונה של השם שלי.

ברמן:              איך קוראים לך?

שחקנית:        אתה רואה? הוא אפילו לא יודע איך קוראים לי. אבל בגלל שאתה בטלוויזיה. ב-ט-ל-ו-י-ז-י-ה אז הוא רץ לבקש ממך חתימה ומטפל בך כאילו שהוא הפודל של פרס. כדי לקבל פה דאקירי אני צריכה להיות ממוסגרת בתוך מסך פלזמה מ30 אינץ' ומעלה. אבל הוא לא יודע שאתה גם שחקן תיאטרון מוערך. יש פה שחקנים שיכולים לשחק שנים בתיאטרון הלאומי אבל אם הם לא יופיעו באיזו טלנובלה אז אף אחד לא יזהה אותם ממטר. כל שכן יבקש מהם חתימה כל שכן יגיש להם משקה על חשבון הבית ואחר כך גם יבקש להצטלם אתו ויתלה את התמונה בכל מקום אפשרי. ויגיד אני והוא אחוכים. (לברמן) מתי הלכת לתיאטרון בפעם האחרונה הא תגיד לי?

ברמן:              תגידי כואב לך הכוס?

שחקנית:        לא. בני סלע לא ביקר אצלי. ואת ההערות השובניסטיות האלה אתה יכול לדחוף אתה יודע לאן.

מפורסם:        תשמעי…

שחקנית:        טלי קוראים לי טלי

מפורסם:        טלי אני יודע בדיוק מה שאת מרגישה גם אני הייתי פעם במקום הזה.

שחקנית:        אבל זה פאב חדש יחסית.

מפורסם:        לא, אני מתכוון שגם אני הייתי פעם שחקן אלמוני.

שחקנית:        על זה בדיוק אני מדברת. אחת החרדות שלי הגדולות בחיים שאני אקבר בקבר השחקן האלמוני. בצד השני תהיה החלקה של חנה רובינא, אהרון מסקין, הקבר שלך ואני זרוקה אי שם בפיזדלוך ואף אחד לא יודע שאני חלק מהקאנון התרבותי של המדינה הזו.

ואני לא שואפת לקבל אוסקר. הוליווד לא מעניינת אותי גם אין לי שם חברים. אבל שלפחות יתנו לי דאקירי מזוין אחד בזמן בלי שאני אצטרך להמתין שהחוצפן הזה יחכה לחתימה שלך.

ואתה יודע יש לי עוד בעיה בחיים. אתה צריך לדעת למי להיוולד. אני לא הבת של… אני לא ממשפחת הבנאים. לא ממשפחת הנגרים. לילית נגר אם שמעת עליה… לא בת ארצי ולא בת גפן. אני רצה מאודישן לאודישן ועד שאני אוזרת כוח נפשי סוף, סוף לראות סרט ישראלי שאני לא מופיע בו אז אני רואה שכפולים גנטים מול העיניים שלי. יוסי פולק -אבשלום פולק. אברהם סלקטר – מיכה סלקטר, משה איבגי – דנה איבגי, שלא לדבר על תחום הזמרים שלמה ובן ארצי. בני ואסף אמדורסקי. יונתן ואביב גפן ריטה ומשי קליינשטיין. משי עוד לא שרה? [1]זה רק עניין של זמן. אני מדמיינת את ריטה מגיע לאולפן עם הבת שלה הקטנה שהיא פשוט לא יכלה להשאיר בבית ובמקרה יש לה איזה שיר ערש לילדתה האהובה והיא צריכה קולות. ומשי'לה הקטנה כבר נכנסת לקאנון הישראלי עוד לפני שלמדה לרקוד הורה. ריטה במופע  one  ריטה ומשי במופע two אם אימא שלי הייתה בוחרת  במקצוע הזה היא הייתה אוכלת את כל החרא לפניי ואז הייתה פורשת לי את השטיח האדום מייד אחרי הלידה והייתי צועדת עליו  בבטחה לטקס האוסקר הישראלי. אבל מה היא בחרה להיות?! רופאה. רופאה. איזה בת יהודיה נורמאלית רוצה שאימא שלה תהיה רופאה?

והכי מדהים זה שאחר כך כשמראיינים את דור המייסדים על הילדים שלהם שיצאו באיזה דיסק חדש או משחקים תפקיד ראשי במה שלא יהיה אז הם אומרים שהם הגיעו למה שהגיעו בזכות עצמם. ושגם הם מאד מוכשרים. נשבעת לכם שאם הייתי רוצה להיות פתולוגית כבר מחר הייתי מנתחת גופות.  אני מאד מוכשרת בלנתח גופות זה גנטי. אבל אני מעדיפה לשחק גופה. אבל אפילו לתפקידי גופה לא התקבלתי…. "את לא פוטוגנית". ממתי גופה צריכה להיות פוטוגנית?!

מפורסם:        לדעתי את מאד פוטוגנית.

ברמן:              אחלה גופה.

שחקנית:        (מתעלמת מהערת הברמן פונה למופרסם ) אני פוטוגנית? תודה. אתה מאד נחמד. אתה עובד על משהו חדש?

מפורסם:        דווקא הגיע לידיים שלי תסריט חדש של פוקס ואוחובסקי הם מחפשים שחקנית שמשדרת שמחת חיים, אופטימיות, אחת שלא מתלוננת, מרוצה ממצבה.

שחקנית:        (השחקנית מנסה לשנות את ישיבתה, תוך כדי מסדרת את שיערה מחייכת חיוך גדול) וואללה!

[1] טקסט נבואי – כמובן שאפשר להחליף לשמות רלוונטיים יותר.

מתוך "מחאה שקטה" 2015 ביצוע לילך אליאש, זיו פלג, יוסי מור

מחסום

עמדת מחסום ב"שטחים"


חייל:               כן גברת  לאן את רוצה להגיע?

ערבייה:          לבית חולים ליולדות שערי צדק בדיקה. אני בחודש שמיני.

חייל:               למה שלא תלדי אותו ברמאללה?

ערבייה:          למה שאני אלד אותו ברמאללה? אני גרה במזרח ירושלים!

חייל:               אז למה נסעת לרמאללה?

ערבייה:          נסעתי לאחותי.

חייל:               את בחודש שמיני ונוסעת לאחותך ברמאללה?

ערבייה:          נו… מה אפשר לעשות. לא נתתם לה אישור לבקר אותי.

חייל:               עכשיו אנחנו גם אשמים שאת לא מתראה עם אחותך. עוד מעט תגידי לי שלקחתם לנו את המדינה ועשינו לכם נכבה, והשתלטנו לכם על הפלאפל…

ערבייה:          אני לא מאשימה אותך בשום דבר רק רוצה להגיע לבית חולים ואחר כך הביתה.

חייל:               אני מצטער הצירים סגורים

ערבייה:          אבל אצלי הצירים פתוחים.

חייל:               תראי אני באמת משתתף בצערך…

ערבייה:          הי  רגע למה ההיא עוברת?

חייל:               מה זה "למה היא עוברת"? היא נוסעת לבית חולים.

ערבייה:          למה היא כן ואני לא?

חייל:               אל תהיי מצחיקה היא יהודייה.

ערבייה:          אז רגע אתה לא נותן לי לעבור בגלל שאני ערבייה?

חייל:               דאא.

ערבייה:          אבל יש לי בבטן תינוק יהודי.

חייל:               מה?

ערבייה:          בחיית אבוי התינוק שלי בבטן יהודי.

חייל:               מה את חושבת שעשו אותי באצבע?

ערבייה:          באצבע אלוהים. אבל באמת יש לי בבטן תינוק יהודי.

חייל:               תוכיחי.

ערבייה:          יש לו כיפה.

חייל:               מה?

ערבייה:          יש לו כיפה. מעל הראש.

חייל:               איך יהיה לו כיפה?

ערבייה:          בטח. ראיתי את זה באולטרא סאונד.

חייל:               תגידי לי מה את עושה ממני צחוק?

ערבייה:          לא בחיי. יש לך כאן אולטרא סאונד?

חייל:               מאיפה יהיה לי כאן אולטרא סאונד? תמתיני קטנה. (ניגש הצידה מדבר למכשיר הקשר) נשר חמש נשר חמש. יש לנו כאן בעיה. יש כאן פלשתינאית שטוענת שיש לה תינוק יהודי בבטן.

נשר חמש:       מה הבעיה אמרת?

חייל:               יש כאן פלשתינאית שטוענת שיש לה תינוק יהודי בבטן.

נשר חמש:       אבא שלו יהודי?

חייל:               אבא שלו יהודי?

ערבייה:          לא. מה פתאום.

חייל:               שלילי. אבא שלו מוסלמי.

נשר חמש:      אז איך הוא יהודי?

חייל:               היא אומרת שיש לו כיפה מעל הראש. רואים את זה באולטרא סאונד.

נשר חמש:      באיזה חודש היא?

חייל:               שמיני. היא טוענת שיש לה צירים. התינוק כנראה רוצה לצאת.

נשר חמש:      יש מצב שהוא יהודי הוא נשמע תינוק מתחכם. תראה יש לי בעיה להביא לך אולטרא סאונד. אולי תעביר אותה במכונה של השיקוף?

חייל:               זה לא רק למתכות?

נשר חמש:      תראה אם זה תינוק ערבי אז המכונה תצפצף בגלל הכבל טבור הנפיץ. סמוך עליהם יש להם שיטות כאלה. אם לא. אז כנראה שהוא יהודי. אבל אם אין לו כיפה. אתה לא מכניס אותה. קיבלת?

חייל:               רות קיבלתי. אני צריך להכניס אותך למכונה של השיקוף.

ערבייה:          אה… בסדר.

חייל:               אם את משקרת …

ערבייה:          למה שאני אשקר. אימא אוהבת תינוק שלה או לא אוהבת?

חייל:               אוהבת. אוהבת. בייחוד אם הוא יהודי. טוב תיכנסי פה. אני מפעיל את המכונה.

ערבייה:          שוכראן שוכראן אתה באמת נחמד.


**


חייל:               טוב תשמעי. קודם כל אין מתכות בתוך הגוף זה כבר סימן טוב. אבל שתדעי לך שלתינוק הזה אין שום כיפה על הראש… איפה עשית אולטרא סאונד?

ערבייה:              בנבלוס אצל רופא…

חייל:               פףף… בנבלוס. עבודה ערבית. אין לך תינוק יהודי בבטן יש לך תינוקת יהודייה. אין לה בכלל בולבול.

ערבייה:          ואללה באמת. ואיי איך אני מתרגשת חשבתי שהוא יהודי בסוף מתגלה שזו יהודייה.

חייל:               בגלל זה אין לה כיפה. יאללה מהר מהר. למה את מחכה? תסעי מהר לבית חולים

ערבייה:          שוכראן אתה ממש נחמד.

חייל:               איזה מזל שיש לך תינוקת יהודייה בבטן.

ערבייה:          למה?

חייל:               הייתה עוד יכולה לצאת ערבייה.


מתוך "מחאה שקטה" 2015 בביצוע לילך אליאש, זיו פלג ואמיר לביא






אז איך זה מרגיש לך במיקרוקוסמוס?

אולי באמת צריך מבול נוסף. כזה שישטוף את כל הזוהמה של האנושות. ויטהר אותה. ויטהר אותה מכל החלאות שמסתובבות חופשי. זה לא יאומן. אתמול אני הולכת ברחוב לתומי. פתאום עובר מולי איזה גבר… נאה. לא חתיך הדור. לא יאיר לפיד. כזה.. ביבי כזה… לא בשר , לא חלב. מחייך אליי אומר לי בנימוס: "שלום" ואני עונה לו בחזרה ואומרת לו "שלום". ואז בבת אחת הוא מכניס לי כזאת לטמה לפרצוף. מה זו סטירה?! שאני המומה לחלוטין.

התחילו הדמעות בעיניים ואני לא מבינה ואז הוא אומר לי: "אז איך זה מרגיש לך במיקרוקוסמוס? נעים לך? לא. נכון? אבל כשזה במקרוקוסמוס  את ממשיכה כרגיל.  במיקרוקוסמוס קונה ביצים גבינה וחלב וממשיכה לעשות חביתות על האש עם הבצל והעשבי תיבול ופטריות השמפיניון. כאילו לא קורה כלום. אבל במקרוקוסמוס מעבר לחומה "שלום, שלום. ואין שלום!" שלום אין אבל מה יש? חוטפים טילים, דירות עולות בבום! ילדים מרטיבים במיטה, הפסקות חשמל, מחיר האוכל שוק שחור!  אנשים באוהלים. מדברים בשביל להרוויח זמן ולא להתקדם לשום מקום.  גטו אחד גדול. שתי מדינות לשני עמים. ציף ציף מעל הרציף. Hot water small glass ואפילו הטורקי חרא! ואת מתעלמת. ממשיכה לעשות חביתות. כי נח לך. כי יש גז. ויש מחבת. ויש שמן זית כבישה קרה, מעץ עקור, בבית.

פתאום כל העלבון עלה לי למעלה. חוויתי התרוממות פטריוטית ומתהום הנשייה ממעמקי הנשיות הפגועה, הממורטטת, הכנסתי לו כזאת בעיטה לביצים. הוא התקפל כמו "מקופלת". או אז צרחתי עליו: "קודם כל במיקרוקוסמוס אני לא מכינה חביתות, אני שולקת ביצים! ובמקרוקוס אמו… אתה חתיכת שמאלני מניאק, יפה נפש שכל הזמן דואג לפלשתינאים, והפלשתינאים, והפלשתינאים. אז תדע לך שנמאס לי מהם והבכיות שלהם וכמה רע להם. ושבמקום כסף שמשקיעים בביטחון ובפיגועים שישקיעו בחינוך. ושיפתחו תעשיות, ושלא יסבסדו את כל אלה שלומדים בקוראן בחינם. ואז הכנסתי לו עוד בעיטה לביצים. ביצים במיקרו מתפוצצות.   ומה עם הפיגועים? ומה עם המחבלים? ומה עם הרקטות?  והטילים? והמחבלים? והמחבלים והטילים? וחפים מפשע, ונשים וילדים? והאוטובוסים שהתפוצצו ברחובות? והרפורמה בתחבורה? והמרמרה? והממורמרים? והממורמרות? והמורמונים? והמומינים? וככה המשכתי לבעוט לו בביצים עוד הרבה אחרי שכבר חלפתי על הסכסוך הישראלי פלשתינאי. ואז ככה בשביב גבריותו החבוטה לעייפה אמר לי: "אבל בכלל לא דיברתי על הפלשתינאים, אלא עלינו."

פתאום קלטתי: "הטילים, הדירות שעולות, ילדים מרטיבים, מצרכים בשמיים אנשים באוהלים".

שלחתי לו יד, התנצלתי מעומק לבי. ואז החזרתי לו כזאת לטמה. ואמרתי לו: "יש לך מזל שאתה בצד שלי. אחרת כבר היית רואה את הביצים שלך בקן למעלה." אלוהים. לאיזה חברה אלימה הפכנו?!

מתוך "מחאה שקטה" 2015 ביצוע לילך אליאש