כשאקדח מופיע במערכה ראשונה – מחזה מאת אמיר לביא





"כשאקדח מופיע במערכה ראשונה" זכתה בפסטיבל "סמולבמה4" 2005 באוניברסיטת ת"א בפרס הכתיבה, הבימוי (צוף פלאי), וצל"ש לעיצוב התפאורה (אלי אלמקייס).

ההצגה הציגה כעונה וחצי ב"צוותא" בשנת 2006-2007 אושרה ע"י "סל תרבות" ו"אומנות לעם".


בתפקיד הבמאי (ומבקר התיאטרון) – אמיר לביא.

בתפקיד השחקן (הדרמטורג ואיש מן היישוב) – חיים עבוד.


המחזה בעצם הוא ואריציות לבמאי, שחקן ואקדח. במאי מתעורר כל פעם מחדש למציאות סיוטית עליה אין לו שליטה ומנסה לקבוע בה חוקים משלו. 


במפגש בין המחזה לבמה הושפע המחזה מתרומתו של הבמאי צוף פלאי אשר קישר בבימויו את שלושת המערכונים לכדי רצף משמעותי הכולל בתוכו סדרה של סימנים היוצרים הקשרים שונים בין חלקיו השונים של המחזה.

המערכון הרביעי שנכתב לאחר הפסטיבל כבר הושפע מתפיסת הבמאי וחיבר בעצם את כל החלקים לפניו לכדי יצירה אחת המשליכה מהשלם על חלקיה השונים. ולכן אפשר לראות במחזה כרצף של מערכות ולא רק רצף של מערכונים.

בחרתי להשמיט ככל האפשר הוראות בימוי וזאת על מנת לאפשר לדמיונם של הבמאים להכניס משמעויות או פעולות נוספות למחזה שאולי אנחנו עוד לא השכלנו למצוא.

לדוגמא מכיוון שהיה לנו אילוץ של זמן בפסטיבל לא פיתחנו די והותר את העבודה עם חרבות הסיף. המטרה הייתה לארגן ממש סוג של קרב על הבמה כמיטב מסורת התיאטרון. באותם קטעים בהם השחקן והבמאי אמורים להתאמן זה עם זה.

התוספות של צוף פלאי החוץ טקסטואליות יהיו רשומות בקו נטוי. אפשר לאמץ אותן בחום ואפשר להציע דבר אחר. חלק מהתוספות האחרות הן כבר חלק בלתי נפרד מהמחזה עצמו.

בנוסף… אני לא פוסל גם החזקת סיגריה בפי הבמאי (כמו בסרטי הז'אנר האפל) אלא שהמחזאי שגם שיחק בהפקה הזו לא מעשן.

חשוב לא לפספס בבימוי את הדגש על הז'אנרים השונים המאפיינים כל מערכון ומערכון.

כל שאלה, כל תהייה, אל תהססו לפנות.


מן הביקורת

"כשאקדח מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות במערכה הרביעית". את המשפט המפורסם שטבע צ'כוב, לקחו היוצרים המוכשרים של ההצגה "כשאקדח מופיע במערכה ראשונה" (שעולה כיום בצוותא, אחרי שקטפה את כל הפרסים בפסטיבל SMALL במה 4), והחליטו לעשות מעשה –  לבדוק מה באמת קורה בין שתי דמויות, במה, קהל, ארבע מערכות קצרות ואקדח אחד –  בכל ואריאציה אפשרית.

את התוצאה אפשר להגדיר כסחרחורת נהדרת, מתוחכמת להפליא ומענגת, של תיאטרון בתוך תיאטרון בתוך תיאטרון (ואפשר להמשיך את זה לנצח). העלילה עצמה מתחילה בפשטות – במאי נפוח ועצבני מחכה בחוסר סבלנות לשחקן הראשי שלו (בתפקיד המלט, אלא מה) שמאחר לחזרות באופן סדרתי. כשזה מגיע, הוא נותן לו צ'אנס אחרון לבצע את המונולוג "להיות או לא להיות" באופן מושלם, והשחקן, בלית ברירה נענה לאתגר. אלא שזו רק ההתחלה, ומכאן המצב הולך ומסתבך. ארבע התמונות של המחזה נפתחות כולן באופן כמעט זהה, אלא שכל אחת מהן מתפתחת לכיוון שונה לחלוטין, כל תמונה מורכבת ומצחיקה יותר מקודמתה, אבל בגלל שחבל יהיה לחשוף כאן ספוילרים, נסתפק רק בלומר שב"אקדח" (ההצגה, ובעצם גם באקדח עצמו, שמככב על הבמה), שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

אמיר לביא, המחזאי – שגם משחק כאן בתפקיד הבמאי – כתב קומדיה פרועה, שסוד קסמה הוא בחוויה הרב-רובדית שהיא מספקת לקהל. מצד אחד זו פארודיה מופרעת ומצחיקה עד דמעות, שמוגשת בביצוע מוקפד, גרוטסקי וכריזמטי של חיים עבוד ולביא עצמו. מצד שני, "אקדח" מספקת מבט מורכב ומסקרן על התעתוע שבין מציאות לבדיה בתיאטרון.

לביא לוקח את המוסכמה התיאטרונית שלפיה העולם הדרמטי הוא מציאות שלדמויות אין שליטה עליה, אלא רק למחזאי, וקורע אותה לגזרים, פעם אחרי פעם. התיאטרון כאן הוא משל ודימוי מורכב לחלום, לסיוט, למוות, לגורל שאי אפשר לחמוק ממנו (של הדמויות, כמובן, אבל מסתבר שגם של המחזאי, הדרמטורג, השחקן והקהל). אלא שמהר מאוד מתברר שהקו בין הסיוט לבין המציאות עדין במיוחד, ולביא משחק בו בתחכום אלגנטי להפליא, שנון ועשיר בהתכתבות עם יצירות מוכרות. ציטוטים ומחוות לז'אנרים, יוצרים, מחזות, קולנוע וסגנונות – כולם מצויים כאן בשפע, מוכרים יותר או פחות, אבל תמיד מספקים קריצה משעשעת.

ספרתי, על רגל אחת ובלי מאמץ, לפחות 30 אזכורים קטנטנים כאלה – חיזור גורלי (סצנת הארנב המפורסמת), סרטי מאפיה, טלנובלות, מערבונים, פילם נואר, "המלט", "מחכים לגודו", פינק פלויד, "בדלתיים סגורות" של סארטר, ואפילו קומדיית מילואים בנוסח "גבעת חלפון", שעוברת הכלאה ביזארית עם סצנת הפתיחה של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". וזאת רק ההתחלה.

מותר לתהות, ובצדק, האם לפי כל זה "אקדח" מיועדת רק לאנשי תיאטרון, שיכולים לפענח ולקלוט את הרבדים האלה, כמו סוג של בדיחה פנימית. ומותר גם לענות –  לחלוטין לא. התענוג האמיתי בהצגה נובע דווקא מהעובדה שהיא מצליחה לדבר לכל קהל אפשרי (וכאן הקרדיט מגיע לבמאי, צור פלאי, שמצליח לשלב ברגישות ובדיוק בין שני העולמות האלה). למרות העיסוק האינטנסיבי בתיאטרון עצמו, ובחשיפת האשליה התיאטרונית, ההצגה עדיין מעלה שאלות אנושיות מאוד, על גורל, מקריות, בחירה חופשית וזהות. התיאטרון הוא רק משל. ובמקרה שלפנינו, המשל הזה מצחיק, אירוני וחכם להפליא."

טלי רבן – עכבר העיר



  • "מזמן לא נהנתי מתיאטרון כמו שנהניתי בהצגה הזו. זוהי הצגה מצחיקה בטירוף שתפתיע אתכם מרגע לרגע. היא משאירה את הצופה מרותק אפילו לפני שהיא מתחילה ועד רגע סוף ההצגה (לא אגלה איך כדי לא לקלקל לכם). הרעיון מאחורי ההצגה, הבימוי, המחזה, המשחק והתפאורה פשוט יוצאים מן הכלל. כל המרכיבים עובדים נפלא ביחד. חגיגה של תיאטרון!!!!! אל תפספסו."

  • "הצגה מבריקה. דרך אגב, שמתי לב שיחד עם היותה מלאת רבדי משמעות, היא עדיין פשוטה וחיננית לצפייה כך שהיא משדרת גם לפרופסור באוניברסיטה וגם לקהל הפשוט – כולם נהנים. אפשר לקרוא לה – "פצצת צחוק מתוחכמת". ברכות לבמאי צור פלאי – עבודת בימוי יוצאת מן הכלל, כל הכבוד. בקיצור – הצגה שהחזירה לי את האמון בתיאטרון בארץ!!"

  • "מזמן לא נהנתי מתיאטרון כמו שנהניתי בהצגה הזו. זוהי הצגה מצחיקה בטירוף שתפתיע אתכם מרגע לרגע. היא משאירה את הצופה מרותק אפילו לפני שהיא מתחילה ועד רגע סוף ההצגה (לא אגלה איך כדי לא לקלקל לכם). הרעיון מאחורי ההצגה, הבימוי, המחזה, המשחק והתפאורה פשוט יוצאים מן הכלל. כל המרכיבים עובדים נפלא ביחד. חגיגה של תיאטרון!!!!! אל תפספסו."
  • "הצגה היסטרית! כאבה לי הבטן מרב צחוק. אין צורך להוסיף מילה, פשוט רוצו לראות."

המחזה עלה בחלקיו בתרגילי בימוי ומשחק לבגרות בתיכונים. אין לעשות שימוש מסחרי במחזה ללא אישור הבמאי. 

להלן הקישור למחזה בקרוב יעלה גם הוידאו של ההצגה

כשאקדח מופיע במערכה ראשונה אמיר לביא