פסיכולוגית ואישה במצוקה – מערכון מאת אמיר לביא


ורדה:           ערב טוב, ושוב אני אתכם. אני ורדה רזיאל ז'קונט ואתם אוסף של אנשים במצוקה, המצפים לפתור את בעיותיהם בשיחת טלפון אחת. ובכן יש לנו שיחת טלפון.

אישה:          שלום. ורדה רזיאל?

ורדה:           שלום, אישה במצוקה. במה אני יכולה לעזור לך?

אישה:          מדברת מצוקה מצוק העיתים. אני במצוקה.

ורדה:           אנא הפסיקי לצקצק בלשונך וספרי מה הבעיה?

אישה:          הבן שלי זה עתה מסיים את כיתה ו' בבית הספר היסודי ועובר לחטיבת הביניים. אני זוכרת… כשהייתי ילדה קטנה המעבר הזה יצר בי טראומה לא קטנה, ואני שואלת איך אני יכולה לעזור לו לא לעבור את מה שאני עברתי.

ורדה:           מצוקה אני קודם כל חייבת לציין שאת אימא לתפארת וזכית בחולצה טי שירט ורדה רזיאל.

אישה:          הוי, איזה יופי!

ורדה:           ועתה לבעיה שאת מדברת עליה. הילד שלך מתפתח. מבחינה פיזית הוא גדל. הוא עוד מעט יתחיל להתעניין בבנות. במקרה הטוב הוא ילמד לרכוש חברים חדשים. במקרה הרע שונאים חדשים. תהיה עליית מדרגה ברמת החומר שהוא ילמד. לכן אני מציעה להקל עליו באחד התחומים, למשל את יכולה להשאיר אותו כיתה.

אישה:          מה???

ורדה:           כן… ככה הוא יתרכז רק בלגדול פיזית ותטפלו יחד בבעיות הנפשיות הנוצרות בגיל ההתבגרות. מה את מרוויחה מזה?!

קודם את עוקפת את הבעיה של התמודדות עם חומר קשה יותר. שנית הוא גדל פיזית הוא יהיה חזק יותר וזה גם ישפיע על בטחונו העצמי וכולי וכולי. בכלל הייתי ממליצה ליישם זאת כשיטה ולהשאיר אותו כל שנה.

אישה:          ורדה אני מוכרחה להגיד לך שאת גאון. ולא יכולתי לחשוב על פתרון טוב יותר. אבל אני לא יכולה להשאיר אותו כיתה.

ורדה:           למה?

אישה:          כי סוגרים את בית הספר.¹

ורדה:           אה… אני מבינה. תראי אין לזה חשיבות לענייננו מבחינתי הוא גם יכול להישאר במוסד סגור. תודה רבה לך מצוקה ובינתיים שיר.


¹ בבית הספר בו עלה המערכון לראשונה, במופע סיום ו' ב2002 בגבעתיים. היה זה המחזור האחרון של בית הספר לפני סגירה.

אימא, בן, מורה.

מורה:    ערב טוב!

אמא:     ערב מצוין!

מורה:    הו! טוב לראות אותך שוב.

אמא:     גם אותך. עומר לא מפסיק לדבר עלייך.

מורה:    אני מקווה שרק דברים טובים

אמא:     לא רק. לא רק. נו אז מה את אומרת עליו?

מורה:    ילד מקסים. הוא מתבגר. אוטוטו צבא.

אמא:     מה אני נראית לך בת חמישים?

מורה:    לא. זה לא מה שהתכוונתי.

אמא:     זה כן מה שהתכוונת.

מורה:    למה? את בת חמישים?

אמא:     לא אמרתי.

בן:        אמא…

אמא:     עכשיו אימא מדברת. אז מה את אומרת עליו?

מורה:    הוא מאד תקשורתי ומקובל בחברה.

אמא:     בטח מקובל. אני אומרת לך הוא יותר מקובל מהרב כדורי.

המורה: אבל אני מוכרחה להגיד לך שבזמן האחרון הוא משתולל.

בן:        זה לא נכון!

אמא:     שתוק כשהמורה מדברת! מה זה משתולל?

מורה:     נעשה עצבני, הוא מרים ידיים!

אמא:     אתה מרים ידיים?

בן:        מעצבנים אותי אז אני מרים.

אמא:     אתה מרים ידיים? אתה מרים ידיים? מה אתה מרים ידיים?! אם מרביצים לך תחזיר! אל תרים ידיים. נכנע? אם מישהו מרביץ לו שיגן על עצמו.

מורה:    תראי אנחנו מאד נחושים למגר את האלימות בבית הספר.

אמא:     תראי את צודקת צריך לגמר את האלימות. אבל בינינו תהיי כנה. הילד שלי עצבני כי מעצבנים אותו.

המורה: אבל…

אמא:     תראי אם היו מעצבנים אותך לא היית מתעצבנת? אם היו מדגדגים אותך לא היית מדוגדגת? הוא ילד תביני אותו.

בן:        אמא…

אמא:     שקט כשאימא מדברת.

מורה:    יש עוד בעיה חלה הידרדרות בציונים.

אמא:     תשמעי. קשה להיות בפסגה כל הזמן. הממוצע שלו רק 90 אין דבר נספוג את זה.

מורה:    הממוצע שלו ירד ל60.

אמא:     את בטוחה?

מורה:    כן.

אמא:     ספרת טוב?

מורה:    התוצאות מדברות בעד עצמן.

אמא:     לא שאני מנסה להגן עליו אבל אני חייבת לספר לך משהו.

בן:        לא אמא אל תספרי.

אמא:     אני חייבת

בן:        לא אימא זה אישי.

אמא:     היא חייבת להבין. (למורה) בזמן האחרון אבא שלו התחיל לעזור לו במתימטיקה אני התחננתי בפניו. אמרתי לו ארז תן לילד להתמודד לבד. אבל הוא התעקש.  את יודעת גברים…

מורה:    אבל הציונים שלו התדרדרו לא רק במתמטיקה.

אמא : זה לא רק אבא שלו. זה גם נחום.

מורה:  נחום?

אמא:     כן  נחום מת.

מורה:    אוי… אני מאד מצטערת לשמוע. נחום זה סבא שלך?

בן:        לא. נחום זה האוגר

אמא:     נחום היה האוגר הכי אהוב על עומר. ויום אחד הוא נכנס לסל הכביסה ואבא שלו שלא בודק את הבגדים לפני הכביסה הכניס אותו למכונה בטעות. הוא יצא מת סחוט. את בטח בתור מורה יכולה להתחבר להרגשה הזאת.

מורה:    אני באמת מצטערת לשמוע אבל הציונים שלו ירדו כבר לפני שלושה חודשים.

אמא:     טוב היה את קרמבו, ורמבו, ודמבו, וחם פה… אולי תפתחי איזה חלון?

מורה:    אני מבינה. תראה הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו זה על ההתנהגות הבלתי נאותה שלו בכיתה.

אמא:     למה את מתכוונת?

מורה:    הוא הורס כל מיני דברים בכיתה.

אמא:     אני יודעת הוא ילד הורס.

מורה:    לא. מה שאני מתכוונת שהוא הורס ציוד.

אמא:     ואז הוא מרכיב אותו מחדש. הוא בונה דברים מדהימים מלגו.

מורה:    לא. הוא לא מרכיב.

אמא:     נתת לו להרכיב?

מורה:    לא…

אמא:     חבל מאד יש לו כישרון נדיר להרכיב דברים. לבנות.

מורה:    לא ידעתי.

אמא :    הנה תראי. (לוקחת לה את המשקפים של המורה שוברת אותם עם פטיש.) עומר תרכיב.

מורה:    מה את עושה?

אמא:     סבלנות. תוך שנייה עומר מתקן לך הכל. בבקשה עומר.

עומר:    אימא אבל זה לא לגו.

אמא:     חבל. עוד משהו?

מורה:    לא. הכל בסדר. אתם משוחררים.

אמא:     שמחתי לראות אותך. חבל שאת לא רואה אותי. בוא עומר. בוא חמודי.  איזה עוד מורה רצתה לראות אותי?