טקסי ימי הזיכרון של "יצחק רבין", "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", ו"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה", הינם טקסים משמעותיים המהווים אתגר לא פשוט למורים בבתי הספר היסודיים. אלו הם טקסים המציינים אירועים ומושגים הקשים לעיכול, במיוחד לגיל הצעיר. אנו מגוננים על הילדים באופן טבעי ונוטים לצייר עבורם עולם חיובי וטוב. אנו עמלים על הקניית ערכים שבעזרתם אפשר לבנות עולם טוב יותר. "רצח", "השמדה", "מוות" ו"אבל" הם לא המושגים שהיינו רוצים לחשוף אותם לילדינו אך הם חלק בלתי נפרד מעולמנו. גם ציור של עולם אידיאלי ואוטופי שאין לו אחיזה במציאות הוא חטא לאמת ואינו מקנה באמת לילד כלים בהתמודדות עם ה"צד המכוער יותר" של קיומנו. מורה נדרש לבנות טקס שיפנה לקשת רחבה של גילאים, הנמצאים בשלבים שונים של תודעה ותפיסה של המציאות סביבם. ילדים בגילאים הנמוכים חסרי תודעה היסטורית שמתחילה להבשיל רק בגילאים המאוחרים יותר. המורה נאלץ לנווט בין האתוס הלאומי לאמירה האישית והמיוחדת של אותו טקס. להיות מכובד ורשמי, ויחד עם זאת נגיש וניתן להבנה. לתווך תכנים קשים בדרך שתהיה קלה לעיכול ולא תעורר פחד ורצון להיעדר מהטקס בקרב הגיל הרך.
כיצד ניתן לבנות טקס שבאמת יעניין את קהל התלמידים ושתכניו יהיו עמוקים ויחד עם זאת נגישים?
כבכל טקס הצליל והתנועה הם חלק בלתי נפרד ממנו. הם אלה המושכים את תשומת לבנו וגורמים לדריכות וקשב. בין אם זהו טקס שבטי באפריקה, טקס צבאי או טקס זיכרון. הטקס גם מתאפיין במרכיבים קבועים אשר הופכים להיות חלק מהד.נ.א שלו וחלק בלתי נפרד מהתודעה הקולקטיבית. כך שקטעי שירה ומחול/תנועה חייבים להיות חלק ממנו. השאלה העיקרית היא במה לבחור? ולמה דווקא קטע כזה ולא אחר?
במאמר זה אפרט את מכלול המרכיבים בכל טקס, והצעות לבנייה של טקסים כולל דוגמאות.
מרכיבי הטקס הקבועים
הורדת דגל לחצי התורן.
צפירה – טקס יום השואה וטקס יום הזיכרון.
אמירת "יזכור".
הדלקת נרות.
(בטקס יום הזיכרון) הנחת פרחים לחללי בית הספר וציון שמותיהם.
פריסת נושא הטקס – מבוא.
שירים ומוסיקה (מרכיב משתנה).
קטעי תנועה ומחול (מרכיב משתנה).
קטעי פרוזה (מרכיב משתנה).
מסר פדגוגי
סיום אופטימי.
"שירת התקווה".
אל מול הציפייה של הקהל למרכיבי הטקס הקבועים, אשר נותנים מסגרת וסדר לאירוע, קיימת גם ציפייה אחרת לגיוון ולשונות. על מנת שהקהל יישאר קשוב ודרוך, הטקס צריך להיות שונה משנה לשנה, ולכלול דגשים שונים על מנת שהקהל לא ישתעמם. בסופו של דבר גם חזרתיות מוגזמת עלולה ליצור תגובה הפוכה, חוסר עניין ולעיתים אף לגלוג. ההוכחה לכך היא שסאטירה, בדרך כלל, נטפלת למרכיבים קבועים בטקסים ונועצת סיכה בפאתוס הנלווה אליהם. די בכך אם ניזכר במערכון הנפלא של החמישייה הקאמרית "בואו בנים" בביצועה של קרן מור, אשר משתמש באופן הדקלום הפאתוסי והממלכתי הקבוע בטקסים אלו ולועג לו.
מרכיבים חיוניים בטקס
- הכנה
הכנה הינה מרכיב משמעותי מאד בטקס. טקס נמשך בין חצי שעה, לארבעים דקות. זהו זמן קצר שחלק מהמסרים או התוכן הנאמר בו על ידי מבצעים שאינם מקצועיים, לא תמיד מגיעים אל הקהל או מחלחלים אליו. לשם כך דרושה הכנה הן למבצעים והן לקהל. הטקס בבית הספר היסודי צריך להיות סיכום של תהליך בית ספרי, שבו הגילאים השונים נחשפים לתכני הטקס, ומקבלים אינפורמציה האמורה לתווך עבורם את הטקס, על מנת שתכניו יהיו קלים יותר להבנה ולהפנמה. ילד אוהב לזהות משהו מוכר. זה נותן לו הרגשת שייכות. "אני מבין – משמע אני שייך".
למשל אם טקס יום השואה מתמקד ב"חנה סנש ופועלה". חשוב שתהיה סדרת שיעורים בכיתות שתספר באריכות על חנה סנש, וכך יתחברו התלמידים לדמות שהם הכירו בכיתה ולמדו עליה.
מנגד, הכיתה המבצעת (או התלמידים המבצעים) צריכה גם היא לעבור הכנה לטקס, להבין את הנושא המרכזי שבו, מדוע נבחר הנושא ומדוע מתמקדים בו? חשיפה לחומרים (בהתאם לגיל התלמידים) עוזרת לתלמיד להתחבר רגשית, ומעלה בו את המוטיבציה להגיש את הטקס בצורה הטובה ביותר.
לעיתים אפשר לדלות את החומרים מהתלמידים עצמם. למשל בטקס רבין הבאנו דוגמאות אישיות של תלמידים שנפגעו מאלימות מילולית בבית הספר ושתפו את תחושותיהם.
ההכנה כוללת הבנת החומר הנכתב, ביאור מילים, לימוד בעל פה בחלק מהטקסט. היגוי נכון וברור ועוצמה קולית.
- מסר
המחזאי היווני האמין שתפקידו לחנך. לכן תמיד היה מסר משמעותי במחזות שנכתבו. המסר הינו חלק בלתי נפרד מהטקס הוא בעצם המטרה לשמה התכנסנו וסביבו אנו בונים את הטקס. בטקס אחד יכול להיות יותר ממסר חינוכי אחד אבל חייב להיות מסר אחד ברור ובולט יותר. מסר גם יכול לעבור בצורה עקיפה ולא ישירה אך בטקס עבור ילדים ביסודי המסר צריך להיות מסוכם וישיר על מנת שהתלמיד יבין את משמעותו של הטקס. ראוי כי המסר יהיה אוניברסלי. תלמיד צריך לצאת עם תודעה אוניברסלית. יש הבדל בין לצאת עם תודעה של "אסור להפלות יהודים" לבין "אסור להפלות אף אדם בשל שונותו".
- עלילה
כל טקס, ולא משנה מהו, צריך לכלול נושא מרכזי ומרכיב עלילתי. קו סיפורי מחבר שיש לו התחלה אמצע וסוף. הנושא נבנה ממהות המסר אותו רוצים להעביר יוצרי הטקס. הקו הסיפורי יכול להיות מחובר בדרך ליניארית או במקביל: נושא מרכזי אחד המואר מזוויות שונות וכולל היבטים שונים לאותו נושא. הדבר מקל על קהל הילדים לקלוט ולהפנים את תוכן הטקס ומסריו. "העלילה" צריכה לגשר על הפער בין ילדי א' – לילדי ו', ולמצוא את שביל הזהב שבו תוכל כל קשת הגילאים להתחבר לטקס.
- הפשטה
עבור התלמידים בכיתות א' – ג' רצוי להגיש את האירועים המורכבים בפשטות דרך משל, וסיפורים המחוברים לעולמם, ונושאים ערכים הנושקים לנושא המרכזי. דוגמא לכך ניתן למצוא ב"משל היונה" שכתבתי כדי לפשט עבור הילדים את הסכסוך בין המחנות שקדם לרצח יצחק רבין. (את משל היונה ניתן למצוא באתר) וכן סיפורים כמו "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" של אפרים סידון המציג סכסוך בין אחים.
בנוסף, סיפור אישי אפקטיבי יותר מאינפורמציה כללית ,והוא ברור ונהיר יותר לתלמידים. סיפורו של מקרה אחד של אדם בשואה, אפקטיבי יותר ונתפס טוב יותר מאשר האמירה הכללית על רצח שישה מיליון יהודים.
- סוף טוב
ילדים זקוקים לסוף טוב ולסיום אופטימי. (גם מבוגרים למען האמת). לכן חובה לסיים כל טקס בצורה חיובית. הפרק האחרון בטרגדיה של העם היהודי מסתיים בהקמת המדינה, יום הזיכרון לחללי צה"ל מסתיים אף הוא בחגיגות העצמאות ובתקווה לעתיד ללא מלחמה, ואילו טקס רבין מסתיים בשאיפה המתמדת לשלום ופיוס.
- קולאז'
הטקס מורכב כפאזל שיש בו חלקים של מוסיקה, תנועה ופרוזה שצריכים להיות קשורים זה בזה וליצור רצף עלילתי.
- מקצב
שינויי הקצב בטקס חיוניים לשמירה על ערנות הקהל והקשב. בטקסי הזיכרון קשת המקצבים מצומצמת יותר (שהרי לא נבחר שיר שמח בעל קצב מהיר), אבל גם כאן ניתן למצוא שינויי טמפו השומרים על קשב ודריכות של קהל.
- גיוון
הטקס צריך להיות מגוון מבחינת אופן ההבעה בו, ועליו לכלול מרכיבים שונים כפי שציינו. אך הוא גם צריך להיות מגוון משנה לשנה. חדשנות תמיד גורמת לעניין ולשמירה על מתח.
- מסורת
כפי שציינתי ישנם מרכיבים קבועים בטקס שהקהל מצפה להם, ואף רואה אותם כחלק בלתי נפרד ממנו. רצוי לברר מהם המרכיבים המסורתיים החוזרים בבית הספר ורצוי לכבדם. לפעמים סטייה מהמסורת גורמת להתנגדות ולכעס עד כדי ניתוק רגשי. (גם הורים רבים של תלמידים נוכחים בטקסים משמעותיים אלו). בנוסף קיים מגוון רחב של טקסט קנוני ושירים קאנונים המזוהים עם ימי הזיכרון, וניתן לשלב אותם במידתיות ובהתאמה. טקסטים אלה קשים יותר עבור קהל התלמידים הצעיר והמציגים לא תמיד מצליחים להגיש אותם בצורה הראויה.
- רגש
כמו בעבודת משחק. לא עובדים על רגש אלא על פעולה. הרגש הינו תוצאה אבל צריך לכוון אליה. מה אני רוצה לעורר בכל שלב של הטקס בלב הקהל? אמפתיה, כעס, צחוק, שאט נפש, עצב. למשל ברור שאם אציג אפליה של תלמיד בבית ספר אירופאי בשל יהדותו מטרתי ליצור אצל הקהל מודעות לעוול הנעשה כלפי מי ששונה. המסר יהיה חלק בלתי נפרד מהרגש אותו אני מעונין לעורר בלב התלמיד. אני מעונין כי התלמיד יזהה עוול יזדהה עם הקורבן, ויתנגד לאפליה אשר מעוררת בו כעס.
- קונפורמיזם
אני בטוח כי בנושא זה אולי אעורר מחלוקת. אך זוהי דעתי האישית. טקס בבית ספר יסודי אינו במה פוליטית. ככל טקס חברתי הוא בא לאשש זהות חברתית, חיבור קולקטיבי בהתאם לזהותו של כל בית ספר ובית ספר במדינה הרב תרבותית שלנו. יש לעבוד על המרכיבים המחברים בטקס ולא על המפרידים. זהו לא המקום למה שנקרא "טקס אלטרנטיבי". את הטקסים האלטרנטיביים, הנושאים אופי ביקורתי על השלטון או החברה, יש להשאיר לכאלו החפצים להיות נוכחים באירועים אלו, ולגילאים מאוחרים יותר. ילד זקוק לזהות ולתחושת שייכות. הטקס האלטרנטיבי יש בו ממגמת הבידול ודגשים שונים שלא מעניינם של ילדים בגיל הזה. אין זה אומר שהתכנים שעולים בטקסים אלו אינם ראויים לדיון ולימוד בכיתה, אך בטקס בית ספרי הקצוב בזמן, רצוי מאד להישאר קונפורמי ולמצוא את הייחודיות בתוך התבנית הקונפורמית.
- מוסיקה
המוסיקה הינה חלק בלתי נפרד מהטקס. משתמשים במוסיקה לשלוש מטרות עיקריות.
- שירים – במקרים רבים מקהלת בית הספר מבצעת את השירים או סולנים נבחרים.
- שטיח מוסיקלי.
- קטעי תנועה וריקוד.
המוסיקה יוצרת חיבור רגשי והיא מחפה על תכנים מסרים מילוליים שלא מצליחים להגיע לקהל. לעיתים המוסיקה גם מבליטה תכנים מילוליים אלו ועוזרת להפנמתם באמצעות הרגש.
- תנועה ומחול
בטקסי זיכרון התנועה על הבמה והמחול יוצרים קשב אצל הקהל והם מעצימים את התכנים המילוליים והלא מילוליים. אך בגלל אופיים המיוחד של טקסים אלה, נדרשת מינימליסטיות ולא אקסטרווגנטיות העלולה לצרום ולתת תחושה של חוסר שייכות וחוסר טעם.
- הקלטות היסטוריות
נאום רבין בעצרת, הפריצה לכותל וכו'. ההקלטות נותנות תחושה של "כאן ועכשיו" צלילה היסטורית אותנטית המאפשרת לקהל לחוות ולו לרגע את הרגע ההיסטורי ההוא ולהרגיש חלק מהמעמד.
- זמן
טקס זיכרון צריך להיות קצוב ואורכו לא צריך להיות יותר מ30 -40 דק' כולל מרכיביו הקבועים. לילדים אין סבלנות ארוכה יותר והם עלולים לאבד עניין.
- תפאורה
על התפאורה לשרת את הנושא הכללי וחשוב לשתף בשלב מוקדם את המורות לאמנות על מנת לגבש קונספט ויזואלי יחדיו.
- מדיה
רבים מטקסי הזיכרון בבתי הספר היסודיים נעשים בחוץ לאור היום, כך שבעייתי לשלב מדיה ויזואלית אך אם זה ניתן והטקס נעשה באולם סגור המדיה הוויזואלית מבורכת ויש לבחור אותה בקפידה. אסור שיהיו בה חומרים הקשים לצפייה. היא יכולה להעשיר את התפאורה באלמנטים סמליים המשרתים את נושא המופע.
- מערכת הגברה
נשמע מובן מאליו אך לא תמיד זה כך. תלמידים עובדים בחריצות ומרץ על טקסים אלו. מערכת הגברה לא תקינה, וחיסרון באמצעים המגבירים את קולם של תלמידים שאינם מסוגלים ל"עוצמות שידור" (פרוייקציה – היכולת "להגיע" אל קהל היעד), פוגעים באסתטיקה של הטקס. ופוגעים בקשב של הקהל.
זהירות, מוקשים!
- "המבעית"
טקסים אלו הם תובעניים הן מבחינת התכנים המוצגים בהם, והן מבחינת עוצמות הרגש שהם מעוררים בנו. הם דורשים מאתנו זהירות יתרה. כאן אולי אוכל להשתמש בלשונו של אריסטו ולהגיד כי עלינו להיזהר מ -ה"מבעית". כל דבר שיש בו כדי להבעית בטקס ובעצם לגרום לרגשות הפוכים ממה שהתכוונו אליהם.
לדוגמא:
- הלבשת תלמידים ביסודי בסמל נאצי כחלק מהצגה. זהו דימוי מבעית מדי שרבים מהמבוגרים הנוכחים בטקס מתקשים לעכל אותו. התלמידים עצמם יכולים לגלות התנגדות. ואילו המבוגרים המבינים את מלוא המשמעות לא מעוניינים ובצדק שבנם או בתם יזוהו עם דבר כזה.
- הלבשת תלמידים במדי צה"ל ומתן כלי נשק בידיהם. כבר ראיתי המחזה של "גבעת התחמושת" על פי השיר. זה היה מזעזע וחסר טעם בעיניי. א. או שאתה יוצר סיטואציה מלחמתית הנראית אמיתית (מה שלעולם לא תצליח בבית ספר יסודי) או שאתה יוצר חיקוי נפסד ונלעג למציאות שילדים לא צריכים להיות חלק ממנה. ב. אחת החרדות הבסיסיות של הורים במדינה שלנו נוגעת לשירות הצבאי. לראות את הילד שלך "מת" בטקס הוא דבר שהדעת לא סובלת ומעוררת התנגדות ושאט נפש.
הדרך לפתור מוקשים אלו היא לעבוד בדרך הסמל. הסמל יכול להיות מרומז למשל הסתפקות בסרט אדום ללא הסמל הנאצי כדי להבדיל. או בפתרון סמלי של מוות. לדוגמא: בטקס יום הזיכרון השתמשתי בשירו של שלום חנוך "בלי לומר מילה". כדי להנכיח את העובדה כי לא כולם חוזרים מהמלחמה. חלק מהתלמידים חזרו לביתם עם תיקיהם על גב. וחלק הורידו את התיק והשאירו אותו בערמה על הבמה. וזו היתה עדות אילמת לחוסר, לאין, למוות.
הסמל, הרמז, האלגוריה הינם אמצעים מצוינים להעביר מסרים בעדינות ומבלי להבעית. הם גם משאירים מקום לדמיונו של הקהל וכך מאלצים אותו להשתתף באופן "אקטיבי" בטקס.
- פאתוס
השימוש בפאתוס ככלי רטורי מכוון לשנות את דעתו של קהל המאזינים או הצופים באמצעות הצגת דברים רגשנית, במיוחד תוך פנייה לרגשות הצער או הרחמים של הקהל, ניסיון לעורר תחושות של אהדה, חמלה וצער אצל המאזינים. לעיתים קרובות, מלווים טיעונים כאלו גם בהגשה רגשנית של דברים על ידי הדובר. באופן אישי איני חובב פאתוס. "פחות זה יותר" ואני חושב שדווקא המינימליזם בטקסים שכאלו מחדירים את התוכן ללב הצופה בצורה יותר אפקטיבית. פאתוס יכול להיות אפקטיבי כאשר המשתמש בהם באמת מאמין בכל לבו בדבריו ולא משתמש בו כטכניקה העשויה להיתפס כאקט "מזויף" ומניפולטיבי. דרושה מידה של צניעות בהבנת תפקידנו בטקס. איננו הבעלים שלו או של האירוע אנו תחנת הממסר לדורות הבאים. ילדים בדרך כלל באים ממקום נאיבי ותמים, ואין בהם שום כוונה פאתוסית. המכשול הזה עומד לפתחם של המבוגרים יותר.
- פוליטיקה
ישראל עד שנות השבעים היתה חברה בעלת נרטיב לאומי מאחד וקול היחיד האינדיבידואלי וההומניסטי היה בשוליים. הנרטיב הלאומי הציוני שלט בכיפה. הדבר קיבל ביטוי בשירה (למשל הלהקות הצבאיות), בתרבות בכלל וגם בתכנים הטקסיים. משנות השבעים ובמיוחד אחרי מלחמת יום כיפור עלה משקלו של הקול האינדיבידואלי בתרבות. נרטיבים אחרים קיבלו ביטוי לצד הנרטיב הציוני. אחד הזמרים שמאפיין זאת היה שלמה ארצי שעבר מפזמונאות ישראלית כללית לשירים אישיים שאין להם דבר עם "המדינה". "גבר הולך לאיבוד" היה אבן דרך בהתפתחות המוסיקלית בארץ. בד בבד אמנים/פובליציסטים וכו' כגון חנוך לוין החלו לנתץ "פרות קדושות" בהוויה הישראלית, וגם הטקסים הממלכתיים החלו לספוג ביקורת. החלו להתפתח טקסים "אלטרנטיביים" גם ל"יום השואה" שגישתם אוניברסלית ואינה מתמקדת בשואה היהודית בלבד. כמו כן החלו להתקיים גם טקסי זיכרון משותפים של פלשתינאים וישראלים ביום הזיכרון לחללי צה"ל והורחבה משמעותו בקהלים מסוימים גם עבור המשתתפים הפלשתינאים.
הטקס לזכרו של יצחק רבין הפך לצערי הרב לבמת התנגחות קבועה בין ימין ושמאל ולוויכוח מתמיד על אופי תכניו.
בבית ספר יסודי יש להימנע מנקיטת עמדה פוליטית אך חובה עלינו לנקוט עמדה מוסרית. התלמידים לא מעורים ברזי הפוליטיקה, הם אינם שותפים למטעננו הרגשי. ובדרך כלל הם מקבלים את דרך החינוך על פי הזרם אליו הם משתייכים. כאחד שביים את טקסי רבין מהראשון ועד האחרון שבהם ב2019 היה שינוי בנקודת הכובד בטקס ובדגשים. בשנים הראשונות כל התלמידים היו עדים לאירוע הטראגי ממקור ראשון. הם חוו את האירוע ואת הטראומה הלאומית. עיקר המיקוד היה באישיותו של יצחק רבין, בשחזור סממנים מהאירוע הטראומטי. נאומים שונים הן של רבין עצמו, נאומים על רבין. שימוש בביטויים אייקוניים כמו "שלום חבר". הקלטות של נאומיו. והמסר הבולט בו היה "כן לשלום, לא לאלימות". הטקסים לבשו אופי מחאתי אשר בטאו את הכעס על הרצח, והרוצח שיצא משורות הימין עד לצביעת כל מחנה הימין כמסית ותומך ברצח. השירים המלווים היו "לבכות לך" ששר אביב גפן בעצרת וזוהה עם הרצח. "רב חובל" של וולט וויטמן על אברהם לינקולן שתרגמה והלחינה נעמי שמר. וכן שלמה ארצי שהיה היוצר הראשון שהוציא לאור שיר המתייחס לליל הרצח עצמו בשם "דו"ח רצח", וכמובן "שיר לשלום" ששרו משתתפי העצרת ביום בו הוא נרצח.
עם השנים נעה נקודת הכובד מ"התחשבנות" ל"חשבון נפש קולקטיבי". מהתמקדות באישיותו של רבין להתמקדות במעשה האסור של "הרצח הפוליטי", בסכנה ממחלוקת העלולה להתדרדר לאלימות מילולית ופיזית ועד לנקודת האל-חזור של רצח. נולד דור "שלא הכיר את יוסף". שלא חווה את הטראומה הזאת על בשרו ועבורו רצח רבין הוא פרק בהיסטוריה שאין להם חיבור רגשי אליו. ולכן נקודת הכובד נעה לערכים אוניברסליים ולא התמקדות פרסונלית. יום הזיכרון ליצחק רבין משמש כנקודת מוצא להדגשת ערכים כגון, סובלנות, קבלת השונה וסובלנות לדעתו השונה, גינוי אלימות, הדגשת ערכים מוסריים, וחתירה לשלום ולפיוס. תכניו מתעסקים פחות בפן הפוליטי אלא האנושי יותר כולל במערכת היחסים בין התלמידים בבית הספר.
זו גם הדרך הטובה ביותר נכון לעקוף את המהמורה הפוליטית הטעונה בעיקר בקרב הדור המבוגר הנוכח בטקס בבית הספר קרי: מורים והורים, אך לא בקרב התלמידים וגם אינו מעניינם. קיים גם רצון לעבוד על המחבר, המשותף ולא המפריד והמעורר מחלוקת מתוך תפיסה כי יש לחנך את התלמידים לעבוד בשיתוף פעולה על אף חוסר הסכמה. את רצף ההשתלשלות ההיסטורית המפורטת, המחלוקות הקשות שהיו באותה תקופה וכו' אפשר להעביר בשיעורים כחלק מההכנה לטקס.
טקס "יום הזיכרון לשואה ולגבורה"
את הטכניקה והשלבים לבניית טקס אפרוס באמצעות טקס "יום השואה", ולאחר מכן אביא דוגמאות לשני הטקסים האחרים.
אני מביא כאן שלבים העוסקים בכתיבתו או יצירתו של טקס מקורי. אני רואה ביצירת טקס מקורי הדהוד לערכיו של המורה ולתמה אותה הוא בוחר להבליט באותו טקס. כאשר ישנו חיבור רגשי של היוצר, הדבר ניכר גם בעבודה וגם באימפקט שזה יוצר בקהל. כמובן שתמיד אפשר לקחת טקס מוכן של יוצר אחר אך זה דורש מאתנו קריאה ביקורתית, ואולי דגשים שונים והתאמה למציגים.
- חקירה
החקירה היא שלב הכרחי ועליה לייצג את חזונו של המורה עבור תלמידיו. כדי להחליט מהי התמה המרכזית באותו טקס המורה צריך לגשת לחומרים לקרוא, לצלול ולעיין ולמצוא את הדברים שרגשו אותו, שהוא רואה אותם רלוונטיים. אבל כיצד בוררים או מצמצמים את שדות החקירה?
"השואה" היא האירוע הטראומתי הגדול מכולם עבור העם היהודי בעת החדשה. החומרים על הנושא הזה עצומים, והם מתחלקים למספר חטיבות: אנטישמיות, המשטר הנאצי, גזרות על היהודים, ליל הבדולח, המלחמה, הריכוז בגטאות, מחנות ההשמדה והשחרור. כל החטיבות האלו ביחד נמשכות על פרק זמן של למעלה מעשר שנים.
יש נושא אחד שחובה להימנע ממנו בטקסים בבית ספר יסודי והוא "ההשמדה". אפשר לציין את העובדה אך אסור להיכנס לפרטיה. ראשית משום שהדעת האנושית לא תופסת את גודל הזוועה. ואם למבוגרים הדבר קשה לעיכול על אחת כמה וכמה לילדים שלא בשלים רגשית ושכלית להתמודד עם נתונים מזוויעים כל כך. קשת הגילאים בין א' – ו' היא רחבה מדי ודורשת הגנה על הגילאים הנמוכים יותר.
את שאר הנושאים גם אם הגילאים הנמוכים לא תופסים במשמעותם המלאה הם מתחברים לסיפור המדבר, על אפליה, עוול, חוסר צדק, חרם, גזענות, צמצום מרחב מחיה ומוות (באופן כללי) מושגים המוכרים להם מעולמם האישי והחברתי בבית ספר. ולכן יש חשיבות בסיפור האירועים האלה על מנת להעביר מסר חינוכי, גם אם התוכן של הסיפור אינו נעים.
כנאמר קודם לכן חובה לסיים את הטקס במילות תקווה ועידוד לציין את הקמתה של מדינת ישראל בבחינת "הסוף הטוב" של הסיפור. ילדים זקוקים לסוף טוב.
- מספר טיפולוגי
אחת השיטות בהן אני משתמש לצמצום החיפוש היא "מספר טיפולוגי". מספר טיפולוגי הינו מספר בעל משמעות מיוחדת. ישנם מספרים טיפולוגיים שונים בתרבויות. בדת היהודית למספר שבע ועשר יש משמעות. כמו שבעת הימים בשבוע. עשרת הדברות. עשר הוא גם מספר נחשב בתרבויות נוספות ונוהגים לציין עשור לאירוע מיוחד, עשורים, ומאה שנה כמו כן מקבלים משמעות חצי היובל ויובל.
לשם כך אני מעיין בוויקיפדיה על השנה הטיפולוגית המקבילה בהקשר ההיסטורי ב"זמן השואה". אני בודק מה האירועים המרכזיים שאירעו באירופה ובגרמניה בהקשר של "השואה". למשל, אם אני עושה טקס ב2018 אני אמצא שהאירוע המרכזי שקרה בהקשר זה שבעים שנים קודם ב1938 היה "ליל הבדולח". מכאן ייגזר הסיפור המרכזי של הטקס ו"עלילת" הטקס תוביל אליו, או תתמקד בו וכו'. כמובן שיש להשאיר ראש פתוח לאופציות נוספות. לדוגמא, ב2011 לאחר חקירה גיליתי שעברו שישים שנה ממשפט אייכמן. החלטתי שמשפט זה יכול לשמש כעוגן לטקס ואפילו כפורמט. ודרכו נספר את סיפור השואה. לאחר מכן התברר כי גם משרד החינוך ושידורי הטלוויזיה בחרו להתמקד במשפט זה. ציון עשורים לאירועים, חצי יובל ויובל, הם עוגנים למדינה או לגופי שידור בהחלטותיהם להבליט נושא מסוים.
להלן רשימה לפי שנים של שלבים עיקריים בהתפתחות "השואה".
1933 – עליית המשטר הנאצי לשלטון, יום החרם על עסקים יהודים, שריפת הספרים. הקמת מחנה הריכוז הראשון דאכאו.
1934 – חוקי נירנברג.
1936 – אולימפיאדת ברלין.
1938 – "גירוש זבונשיין" (גירוש אזרחי פולין היהודים שחיו בגרמניה). ועידת אוויאן, "ליל הבדולח".
1939 – פרוץ המלחמה והקמת הגטאות, הטלאי הצהוב.
1940- הרחבת הגטאות, כיבוש אירופה בידי הנאצים, הקמת אושוויץ ומחנות עבודה נוספים.
1941 – תחילת "הפתרון הסופי", ומעבר להשמדה.
1942 – יישום הפתרון הסופי.
1943 – מרד גטו ורשה.
1944- כיבוש הונגריה, פעילותה של חנה סנש, מהפך לטובת בנות הברית במלחמה.
1945 – שחרור המחנות, סיומה של המלחמה, משפטי נירנברג.
1961- משפט אייכמן – חשוב לציין בהקשר זה, כי משפט אייכמן היה בעצם נקודת מפנה בהתמודדות החברה הישראלית עם אירועי השואה שהודחקו. ניצולים החלו לפתוח את סגור לבם ולשתף את החוויות הטראומטיות.
- נושא מאחד
שיטה אחרת לצמצום היא להחליט באיזה נושא אני רוצה להתמקד: ילדים בשואה, אפליית יהודים, הגטו, דמות סמל כמו אנה פרנק, חנה סנש וכו'.
לאחר שאני בוחר נושא כללי אני מצמצם אותו עוד יותר. ב2019 רציתי לציין "70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה והקמת הגטאות". לאחר מכן התמקדתי בגטאות והחקירה הובילה אותי לגטו וילנה. אותו גטו שיהושע סובול כתב עליו את המחזה "גטו". התברר שלהקת התיאטרון שם העלתה מחזה יידי מ1906 של דויד פינסקי שנקרא "היהודי הנצחי". המחזה עלה על ידי תאטרון "הבימה" ואף הציג בניו יורק.
"המחזה הוא טרגדיה משיחית המתחוללת בתקופת חורבן בית המקדש השני. העלילה מתקיימת ב"בירת ארבע" עיר הנמצאת במרחק מספר ימי הליכה מירושלים. תקופת המחזה היא מעט אחרי המצור הרומאי על ירושלים במהלך המרד הגדול. בתקופת השמועות שירושלים נכבשה על ידי השלטון הרומי, מגיע זר לעיר ומספר סיפור מוזר על מסעו למצוא ילד שנולד באותה השעה בה בית המקדש חרב, מכיוון שהוא נועד להיות המשיח. זקני העיר מסרבים להאמין לסיפורו: למעשה, הם אינם מוכנים להאמין שירושלים באמת נכבשה. הזר כמעט נסקל למוות על ידי תושבי העיר, אך הוא מצליח לברוח. בנקודה זו, מגיעה אישה צעירה ומספרת כי היא ברחה מההרס והטבח שמתחוללים בירושלים. שליחים אחרים מגיעים עם דיווחים שגם אחרים נמלטו מהרומאים. האישה מקוננת על כך שתינוקה מקולל מכיוון שהוא נולד באותה השעה שבית המקדש נחרב. זקני העיירה כעת משוכנעים בסיפורו של הזר ומסעו למצוא את הילד. באופן טרגי, ברגע זה, משרת זועק כי הילד נעלם בסופה. ובזמן שתושבי העיר עסוקים בלהביע את תדהמתם לנוכח אירועים אלה, הזר יוצא כדי להמשיך בחיפושיו אחר המשיח.
(ויקיפדיה)
הבחירה של אנשי התיאטרון במחזה היתה אלגורית והיוותה שיקוף למצבם. מכאן התבהרה לי התמה המרכזית של הטקס. "ניצחון הרוח". ההתעקשות על עשיית תרבות בתנאים האיומים ביותר. כך גם הוכנו הכיתות מבעוד מועד על חיי הרוח והתרבות בגטאות ועל מאמצם של היהודים לשמור על שפיות ושגרת חיים. השתמשתי במחזה כדי להאיר קווים מקבילים בין תוכן המחזה לחיים בגטו ודרך זה להאיר זוויות שונות בחיי היהודים בגטו.
ב2016 למשל מלאו שבעים שנה ל"אולימפיאדת ברלין". חקירה העלתה כי ספורטאים יהודים הורחקו ממועדונים ומנבחרות גרמניה. מתוך חקירה זו עלתה התמה המרכזית וזו האנטישמיות הנאצית והדרת היהודים מספורט. בין הסיפורים של מספר מתעמלות, בלט סיפורה של גרטל ברגמן שהייתה אלופת גרמניה בקפיצה לגובה. ב1934 עברה לבריטניה והפכה לאלופת בריטניה. לאחר שהאמריקאים העמידו אולטימטום לגרמנים כי לא ישתתפו באולימפיאדה אם יוחרמו ספורטאים יהודים הוכרחה גרטל ברגמן לחזור לגרמניה ולהשתתף במחנה אימונים. כדי למנוע ממנה את המקום הראשון באימונים, הכריחו הנאצים מתעמל גבר להתחפש לאשה ולהביס אותה בתחרות. כמובן שזה הפך להיות הסיפור המרכזי בטקס.
- בחירת פורמט ודימוי מרכזי לאירוע. מסגרת
בלא מעט בתי ספר אין חשיבה על הפורמט הנגזר מתוכן. בדרך כלל זה שיר, דקלום אולי מחול שהחיבור ביניהם רופף ולעיתים זו שבלונה מוכרת לעייפה שאינה יוצאת מחוץ לקופסא. אבל ברגע שיש החלטה על נושא אחד שמבליטים ניתן ליצור מסגרת, ואופן הצגה המחבר את כל המרכיבים באופן קוהרנטי.
בטקס על גטו וילנה הפורמט שנבחר היה החזרות של להקת הגטו על המחזה.
בטקס על משפט אייכמן נבחר בית המשפט כפורמט למסירת המידע הכולל.
בטקס שהיה על הגזענות כלפי הספורטאים היהודים נבחר פאנל של שדרני אולימפיאדה אמריקאים והפאנל היווה את המסגרת לסיפור המרכזי.
הפורמט יכול להיות גם דימוי ויזואלי שמחבר. למשל אם אני בוחר נושא של "יומנים" הרי שאני יכול להבליט את הדימוי הזה בתפאורה, באביזרים, להשתמש ביומן כמוטיב מחבר וכו'.
לדוגמא מתוך טקס יום השואה 2016
פאנל
שדרן: שלום לכם מאולימפיאדת ברלין. אנחנו עומדים לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה. זוהי האולימפיאדה הראשונה שמצולמת ותשודר באולמות הקרנה מיוחדים, ואף תשודר בטלוויזיות ברחבי ברלין.
אתנו נמצא העיתונאי מ"ניו יורק טיימס", אדי בולטון, והספורטאי האתלט, משתתף אולימפיאדת לוס אנג'לס, ג'ורג' סימפסון.
שדרן: אדי. קיום האולימפיאדה בגרמניה הנאצית עורר מחאות רבות ברחבי העולם, ובניו יורק התקיימה הפגנה ענקית כנגד השתתפות במשחקים האולימפיים.
אדי: נכון מאד ג'ורג'. הנאצים הודיעו כי הם לא ירשו ליהודים גרמנים להשתתף באולימפיאדה וארצות הברית התנתה את השתתפותה באולימפיאדה בכך שספורטאים יהודים יורשו להשתתף בה. כך גם עשו מדינות נוספות.
ג'ורג' ס.: יש לי חברים יהודים ספורטאים שהחליטו להחרים את האולימפיאדה במחאה על המדיניות האנטישמית של הנאצים. ליליאן קופלנד האלופה האולימפית לזריקת דיסקוס באולימפיאדת לוס אנג'לס שהתקיימה ב1932 החליטה שהיא לא מצטרפת למשלחת האמריקאית והיא מחרימה את האולימפיאדה. אילו הייתה משתתפת לבטח הייתה משיגה מדליה נוספת.
שדרן: בפלשתינה החליטו הספורטאים היהודים להחרים את האולימפיאדה וארגנו בעצמם תחרות משלהם בהשתתפות ספורטאים יהודים מכל העולם. הטקס מתחיל. היטלר עומד לנאום.
הפורמט עוזר לקהל הצעיר להתחבר לנושא, עושה אותו יותר "ידידותי לסביבה". ועושה להם "סדר בדברים". זה מקל עליהם לספוג את תכני הטקס ולשמור על הקשבה.
- שילוב האומנויות האחרות עם הנושא המרכזי
לאחר בחירת הנושא, פיתוחו ובחירת הפורמט. יש לבנות את האירוע כך שישלב סוגי אמנות שונים בין לבין. נבחר בשיתוף פעולה עם המורה למוסיקה ועם מי שיוצר את התנועה קטעי שירה, נגינה, וריקוד הנושקים לנושא המרכזי ומבליטים אותו. ונשזור אותם לאורך הנרטיב הסיפורי.
למשל כקטע מחול לטקס שהתמקד באולימפיאדת ברלין נבחר שירה של אפרת גוש "לראות את האור". (מילים: ברק פלדמן, לחן: אסף אמדורסקי, עיבוד: ניר אברבוך).
כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך
בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגליי ננעצו
היכו שורשים
ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם
הכרתי טיפותיו של הגשם
נקוות בתוכי
יורדות מתחתיו
והרוח קרה ונואשת
הקפיאה אותי
הכבידה עליי
ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור
אומרים השמיים כחולים מעלינו
מלאים באורות
אולי יום אחד אוכל גם אני
לראות
לראות
ונפלתי לארץ בשקט
עצמתי עיניים
אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאביי
מכל בדידותי
ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור
ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור
ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור
לראות את האור
לראות את האור
שירה של אפרת הוא אישי, אך בקונטקסט אחר הוא יכול להוות כמיהה של ציבור כיחיד לעתיד טוב יותר מתוך המצב החשוך בו הוא נמצא. המילה גבוה או לעלות גבוה חוזרת הרבה פעמים בשיר. מבחינתי בקונטקסט הנוכחי מהדהדת לרצונה של גיטל ברגמן, גיבורת העלילה של הטקס, להיות הספורטאית היהודייה הראשונה בעולם בקפיצה לגובה ולנצח את "תורת הגזע".
סיכום שלבי החקירה
- צמצום – על ידי אירוע משמעותי , או בחירת נושא כללי.
- התמקדות באירוע ספציפי יותר. או בצמצום הנושא.
- בחירת התמה המרכזית.
- התאמת תכנים בבחירת סוגי האומנויות האחרות, לנושא המרכזי.
הרכבו של טקס יום השואה
| כינוס |
| דברי פתיחה של המנהל |
| צפירה |
| אמירת יזכור והקלטת נרות |
| הצגת הנושא של הטקס בפני התלמידים |
| שיר |
| טקסט |
| קטע מחול |
| טקסט |
| שיר |
| טקסט |
| וכולי |
| סיום אופטימי |
| התקווה |
כחול – מרכיב קבוע
אדום – מרכיב משתנה
- הצגת הנושא והטקס לכיתה המציגה
התלמידים בבית הספר היסודי מאד מגויסים לטקסי הזיכרון. בדרך כלל מוטלת המשימה על כיתות ה' ועל ילדי המקהלה. הם מבינים את חשיבותם עבור המבוגרים, מודעים לאחריות ההיסטורית המונחת על כתפיהם. יחד עם זאת הם צריכים להבין את תוכנו של הטקס אותו הם מציגים. הקשרים היסטוריים וכו'. זה גם נותן להם תחושה שסומכים עליהם ומתייחסים אליהם כבוגרים. ברגע שהם מבינים את תוכן הטקס ומשמעותו שיתוף הפעולה שלהם טוב יותר וכך גם עולה המוטיבציה. ההכנה כולל הצגת הנושא. הארתו באמצעות סיפורים, סרטים, קטעי ארכיון, הבנת הקשר היסטורי ומדוע נבחר דווקא השיר הזה לטקס ולא שיר אחר. ומה המסר שאנו רוצים להעביר באמצעות הטקס. כמו כן הכיתה קוראת ביחד את כל הטקס תוך כדי ביאור המילים על ידי המורה, דגשים נכונים של קריאת מילה או משפט והבנת הקונטקסט.
באחד הטקסים ל"יום השואה" שכתבתי וביימתי התבסס הטקס על סיפורה האישי של צביה ד'ישראלי שהייתה אז כבת 87. צביה השתתפה בטקס והייתה החוט המקשר בין קטעי ההמחזה של סיפורה האישי. זה היה חיבור מופלא בין הדור שלה ההולך ומתמעט לבין הדור הרביעי. לשם כך הגיעה צביה לכיתה ספרה את סיפורה האישי. התלמידים המרותקים שאלו אותה שאלות שעליהם ענתה בסבלנות ואורך רוח. המפגש הזה החדיר בתלמידים מוטיבציה בלתי רגילה ורצון עז להעביר את סיפורה לכלל התלמידים של בית הספר.
- ליהוק וחזרות
ישנם ילדים המתביישים לשחק או לשאת דברים באירועים פומביים. אפשר לשלב אותם בהרמת הדגל והורדתו לחצי התורן, וגם לברר אתם באיזה חלק של הטקס יהיה להם נח להשתתף. חשוב לשלב אותם. כמו כן רצוי לכתוב ולחלק את הטקס באופן שיאפשר לכל הילדים בכיתה להשתתף בו אם זה בטקסט, בשיר או בתנועה. באופן אישי אני מקפיד שלכיתה יהיה לפחות קטע תנועה אחד או שניים שכולם נוטלים בו חלק. את הקטעים המשחקיים יותר אפשר לתת לתלמידים החזקים. ואת קטעי הקריאה לאלה המתקשים לשחק.
יש לערוך חזרות בשלבים המתקדמים על הבמה ולתרגל זאת עם מערכת ההגברה בבית הספר או מערכת הגברה שנשכרה לשם האירוע. התלמידים צריכים לתרגל החזקת מיקרופונים השימוש הנכון בהם, את העברתם מיד ליד ולתרגל את המיקומים שלהם על הבמה.
טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה
טקס יום הזיכרון הוא בבחינת פצע מדמם. אין כמעט משפחה בארץ שאין לה קרובי משפחה או חברים שנהרגו או נרצחו במהלך שנות קיומה של המדינה. יש לנהוג בתשומת לב רבה בחלקים הקבועים והקאנוניים בטקס. יש להקפיד על היגוי נכון של שמות הנופלים. בטקסים האלה נוכחים אנשים שהאובדן נוגע ישירות אליהם. בד בבד עם התמקדות בנושא הספציפי יש להזכיר את מחיר המלחמות והטרור בכלל.
בעוד שיום השואה נושא אופי סיפורי של אפליה וגזענות, הישרדות בתנאים קשים וכו'. אין במוות עצמו של חללי מערכות ישראל אלמנט סיפורי. אם יש סיפור הוא מתרכז בחיים. בין אם זה חייו של המת לפני, הנסיבות בהם מצא את מותו. וסיפור ההתמודדות של בני המשפחה החיים.
כאן נמצאות נקודות המיקוד הנרטיביות. ולכן בדרך כלל נושא העל יכול לחבר את הקטעים השונים וליצור רצף ליניארי ולא רק מקביל.
חקירה
מספרים טיפולוגים יכולים להתייחס למלחמות השונות בהם השתתפה ישראל וכאלה לצערנו לא חסרות. כל מלחמה נושאת בתוכה הווי תרבותי הקשור אליה, נופלים שנפלו במלחמה הזו וסיפוריהם האישיים.
מלחמת העצמאות – 1948
מבצע סיני- 1956
מלחמת ששת הימים – 1967
מלחמת ההתשה – 1967-1970
מלחמת יום כיפור – 1973
מלחמת לבנון הראשונה – 1982
האינתיפאדה – 1987
מלחמת המפרץ – 1991
האינתיפאדה השנייה – 2000
מבצע "חומת מגן"- 2002
מלחמת לבנון השנייה – 2006
מבצע "עופרת יצוקה" – 2009
מבצע "עמוד ענן" – 2012
מבצע "צוק איתן" – 2014
ניקח לדוגמא את מלחמת לבנון הראשונה "מבצע שלום הגליל". המלחמה הזאת היא סיפור שיש לו התחלה אמצע וסוף. לתוך הסיפור הזה יש לשזור מכתבים של חיילים שהיו במלחמה, מכתבים של בני משפחה ששכלו את יקיריהם, שירים המזוהים עם המלחמה כמו "הביתה" של ירדנה ארזי ויאיר קלינגר, ו"בלי לומר מילה" של שלום חנוך וכו'. רצוי מאד להביא בקטעי הקריאה את הביטוי האישי של חיילים או בני משפחה אשר יוצרים הזדהות רגשית גדולה יותר בקרב הקהל.
חשוב בכל טקס של יום הזיכרון לחללי צה"ל לסיים בכמיהה לשלום ולפיוס ולהדגיש כי מלחמה אמורה להיות המוצא האחרון בקונפליקט המתמשך ביננו לבין שכנינו.
נושאים
סיפורה של מלחמה, סיפורם האישי של חיילים וחיילות, נפגעי טרור, התמודדות של ילדים עם שכול, התמודדות אחים ואחיות. וכו'.
פורמט או דימוי מרכזי
באחד הטקסים היפים והמרגשים שראיתי בסמינר הקיבוצים נבחרו חלוקי נחל כמוטיב מחבר בין הקטעים השונים הדבר מצא את ביטויו בתפאורה, בתנועה וכו'.
שילוב אמנויות
בטקס, שהוקדש למלחמת לבנון הראשונה, שולב כאמור שירו של שלום חנוך "בלי לומר מילה". הכיתה חולקה לזוגות בנים ובנות, כאשר הבנות ייצגו את הרעיות והבנים היוצאים למלחמה. כל הסיפור הוצג בתנועה בצורה סמלית. החזרה הביתה יוצגה, בחזרה עם תרמילים אל חיק הרעיות, ואילו שלא חזרו הניחו את תרמיליהם ברחבה וחזרו לכיסאותיהם.
טקס יום הזיכרון ל"יצחק רבין"
על טקס רבין הרחבתי כשנגעתי במוקש הפוליטי ולא ארחיב מעבר לכך.
- חקירה
בטקס רבין יש מספר אלמנטים שניתן לטפל בהם בחקירה
- ההשתלשלות ההיסטורית שהביאה לרציחתו.
- פועלו של רבין. החתירה לשלום ולפיוס.
- הסכנה שבשסע חברתי. מחלוקת המביאה לאלימות מילולית הגולשת לאלימות פיזית ומסתיימת בפגיעה פיזית ורצח.
- פורמט או דימוי מרכזי
באחד הטקסים נבחר הדימוי של ספינה ושל רבין כרב חובל גם בהקשר לשיר של וולט וויטמן.
- שילוב אמנויות
לדוגמא: "דו"ח רצח" של שלמה ארצי. כשיר תנועה. להלן פירוט הכוריאוגרפיה.
עם תחילת המנגינה ניגשים המשתתפים לבמה ומשחקים במשחקים שונים.
ביום שישי בדאלאס טקסס, עשרים ושניים נובמבר שישים ושלוש,
נרצח ג'ון קנדי שקראו לו "ביג אס", יריה אחת בצוואר ושתיים בראש, (עם הישמע המילה נרצח חבורת הילדים מפסיקה לשחק ועומדת קפואה)
הלווייתו נערכה בסוף נובמבר, הארי אוסוולד ירה בו מאיזו סיבה,
(חזרה לשגרת המשחקים ) היינו בצופים, שיחקנו כדורגל, דו"ח רצח מתחיל בלי מילת אהבה.
ביום שבת בתל אביב עיר בלי שמיים, ארבעה בנובמבר תשעים וחמש,
נרצח… (שוב הקפאה ) כנראה פעמיים, שתי יריות מאקדח של מתנקש.
(כאן אין חזרה לשגרה התלמידים עוברים לדום וראש מורכן ) הלווייתו נערכה יומיים אחר כך, מטורף אחד ירה בו מטווח קצר,
היינו בבית, ישבנו סתם ככה, אחר כך הלכנו לבכות בכיכר. (התלמידים נעים לעבר כסאותיהם ששם נמצאים נרות זיכרון)
כמה דמעות, כמה נרות? (אחיזת נרות הזיכרון ותנועה מינימליסטית)
כמה שיגעון עוד אפשר לזהות?
כמה ימים, כמה חשיכה
יעברו עד ש…
הכל ישכח?
( הסתדרות במעגלי ישיבה) ביום ראשון במקום לא ידוע, עשרים ושלושה נובמבר תשעים וחמש,
אני כותב את השיר מתוך געגוע, לאן אסע עכשיו ומה אבקש?
הימים ימי זעם, יש אומרים שזה ככה, הימים ימי פעם עם ימי עכשיו,
איך תבוא מנוחה על ארץ הפחד, ורק השאלה מי עוד יירצח? (מבט לקהל)
כמה דמעות… (חזרה לכיסאות ועמידה עם הנרות עד לסוף השיר המלווה בתנועה מינימליסטית).
לסיכום
טקסי יום הזיכרון הם טקסים טעונים, עמוסים באמוציות. וטבועים עמוק בתודעה ההיסטורית הקולקטיבית. עיקר האתגר עבור מורים בבתי הספר היסודיים בטקסי הזיכרון היא תיווך הנושאים לגיל הצעיר באופן נגיש בהיר פשוט ואמנותי. הדבר דורש הכנה יסודית, חשיבה לעומק ולרוחב בפרמטרים שונים הן של מכיני הטקס והן של צופיו העשויים להבטיח כי הטקס ישאיר את רושמו על הצופים ויחדיר משמעות מיוחדת, מכובדת ואסתטית לטקס עצמו בפרט וליום הזיכרון בכללותו.
נספחים
טקס יום השואה – סיפורה של צביה
טקס יום השואה- יומנה של אנה פרנק
טקס יום השואה בסימן ליל הבדולח
יום השואה תשעו בסימן אולימפיאדת ברלין
טקס יום השואה בסימן משפט אייכמן
טקס יום הזיכרון לחיילי צהל בסימן מלחמת ההתשה
טקס יום הזיכרון לחללי צהל תשעו
טקס יום הזיכרון לחיילי צהל תשעז בסימן מלחמת ששת הימים