יציאת מצרים – או של"ח את עמי – מערכון

יציאת מצרים

יציאת מצרים או של"ח את עמי

(מעמד ערס סיני)

 

מערכון מאת אמיר לביא


משתתפים [1]

מחנה משה

משה

ציפורה אשתו

מרים אחות משה

אהרון אח משה

אלישבע אשת אהרון

יוכבד

יפונה

כלב בן יפונה

יהושע

רצפה

עמינדב

מחנה קורח

קורח

דתן

אבירם

רחל,

לאה

איה

און

פלט

יצהר



מרים:            (שרה עם התוף) עבדים היינו, היינו. עתה בני חורין, בני חורין. עבדים… היי. נו עם ישראל איכה? שירו אתי.

כולם:            (באי חשק בולט) עבדים היינו… היינו… אתה בני חורין…

יוכבד:           מרים הזו פשוט לא מתעייפת.

מרים:            נו באמת… עם ישראל מה עם המורל? אנו הולכים ברגל הופה היי הופה היי. אנו…

יפונה:            שמישהו ייקח לה את התוף.

יהושע:          מרים שנייה. קדימה, קדימה, לצמצם רווחים! מה עם הזקנה בסוף?

אהרון:           מה עם הזקנה בסוף?

רצפה:           מה עם הזקנה בסוף?

יפונה:            היא כבר הגיעה לסוף. אפשר להמשיך.

כולם:            אה…

כלב:             אבא מתי נגיע?

יפונה:            עוד מעט כלב, עוד מעט.

יהושע:          דתן זה תורך לסחוב את הנאד.

דתן:              יהושע למה כל הזמן אני?

יהושע:          כי עמינדב סחב אותו בשלושת הימים האחרונים.

דתן:              משהו מסריח בכל הסידור הזה עם הנאדים.

עמינדב:         אתה מאשים אותי במשהו?

דתן:              לא מאשים אף אחד. עמינדב המתנדב.

עמינדב:         בניגוד לך. דתן המתנדף.

דתן:              עמינדב תיזהר או שאני…

יהושע:          דתן תרגיע אחרת אני אתלונן עליך למשה.

משה:            לא לעבור אותי. לא לעבור אותי. כמה פעמים אני צריך לבקש? אהרון זה לא יכול להימשך ככה.

אהרון:           זו אזהרה אחרונה. מי שיעבור את משה רבנו יעבור לסוף הטור. אבירם לך לסוף הטור!

אבירם:          מה עד שהגעתי. לא רוצה.

אהרון:           אני אחזיר אותך למצרים.

אבירם:          אז תחזיר אפשר לחשוב. אמרתם שיוצאים לטיול שנתי לא לטיול של שנה מתי נגיע לארץ ישראל? לא נגמר הטיול הזה.

איה:              זה ממש לא בסדר. הלכו לי העקבים.

רחל:             נכון אמרתם שאתם תיקחו אותנו למערת המכפלה בינתיים המכפלה היחידה שאני רואה זה בשמלה שלי.

משה:            אני מבקש להירגע ולֺא, אלישבע (אשת אהרון) תרשום לכם הערת התנהגות.

אלישבע:        אני רוצה להזכיר לכם שאחרי שלוש הערות התנהגות לא תוכלו להיכנס לארץ כנען וזה יירשם לכם בפפירוס האישי.

קורח:            מזכירת המנהל עליכּ.

רצפה:           קורח תתייחס אליה בכבוד אלישבע היא אשתו של אהרון אחיו של משה.

קורח:            עזבי. כל היציאת מצרים הזו זה עסק משפחתי. ושימי לב שאנחנו תמיד עוצרים איפה שכל הגזלנים של יתרו.

יהושע:          גם המן שקיבלת מהשמיים גם זה מהגזלנים?

קורח:            נפל לי ליד האוזן – המן.

יהושוע:         משה אשם שלא תפסת את המן?

דתן:              יהושוע תפסיק להתחנף למשה. כולנו יודעים שיש לך אינטרס.

יפונה:            מאז שיצאתם ממצרים אתה קורח דתן ואבירם כל הזמן יש לכם תלונות.

קורח:            יפונה תתפנה לי מהעיניים.

כלב:             אבא מתי נגיע?

יפונה:            עוד מעט כלב. עוד מעט.

אהרון:           שקט. הגענו להר סיני!

מרים:            לא אגדה רעי, לא אגדה רעי ולא חלום עובר.

מלמולים בקרב העם.

משה:            מרים לא עכשיו. ובכן כמה מילים על המקום.

בני ישראל:     אוף…

משה:            המקום ש…ש…ש.. אני עומ…עומ.. עומד. אהרון בבקשה.

אהרון:           המקום שמשה רבנו עומד עליו אדמת קודש היא. הר סיני נוצר ביום השלישי לבריאת העולם יחד עם הסנה שלמעלה.

קורח:            אתה חושב שעשו אותנו באצבע? ההר הזה בכלל מתקופת המזוזואיקון כל חרטום יודע את זה. העצם הזו שאני מחזיק ביד היא עצם של דינוזאוור.

משה:            קורח אני אגיד אותך לאלוהים.

קורח:            אני ממש מפחד.

משה:            (לוקח את המטה בידו מנסה ליצור באמצעותו קשר) אלוהים… אלוהים כאן משה עבור… אלוהים… אין קליטה יש חשמל סטטי. אין לי ברירה אני צריך לעלות למעלה ולדבר אתו באופן אישי.

ציפורה:         (בדרמטיות מוגזמת) משה ההר מסוכן. תן לי לעלות אתך.

משה:            (עונה בדרמטיות) לא ציפורה. את צריכה להישאר עם הילדים.

ציפורה:         אם תלך מי יחבק אותי ככה?

משה:            תשאירי לי מקום לחבק אותך… בחלום.

ציפורה:         קח אתך מצות לדרך.

משה:            אין פיתות?

ציפורה:         לא. הבצק לא הספיק להחמיץ.

משה:            ח… ח… חבל. אני חייב לזוז. אהרון שמור עליה ותדאג שבני ישראל יכינו את עצמם ליום הגדול.

אהרון:           כן משה. להתראות.



בני ישראל מתייבשים

מרים:            הדרך ארוכה היא ורבה רבה. הדרך ארוכה היא ורבת הדר.

יפונה:            יו… היא מה זה חופרת. מרים ארבעים יום את טוחנת לנו את המוח עם השירים שלך.

מרים:            אני מנסה להעלות את המוראל. "כולם הולכים בדרך עד סופה סופה"…

דתן:              זה לא יעזור לה. הוא מת.

יוכבד:           ששש. שציפורה לא תשמע.

דתן:              הוא מת אני אומר לכם. כבר ארבעים יום וארבעים לילה עברו.

מרים:            דתן. שאלוהים יעניש אותך על מה שאמרת.

קורח:            מרים אני לא רוצה לצער אותך אבל Let's face it הוא מת. Dead meat קפוט

רצפה:           תפסיק לדבר מצרית עוכר ישראל.

און:              רצפה תיזהרי שאני לא אגרד אותך מהרצפה.

רצפה:           לא מפחדת ממך. אוויל משריש.

אבירם:          רצפה. לכל טיול יש מוצאי טיול.

אלישבע:        אבירם אני רושמת לך הערת התנהגות שנייה בפפירוס האישי.

אבירם:          זה לא פ'ר מה עשיתי?

קורח:            שתרשום כמה הערות שהיא רוצה. לא שמים עלייך ועל אהרון. שמעו אלי בני ישראל!

רעש

דתן:              שקט!!!

קורח:            משה מת. הלך. ואל תגידו שלא הזהרתי אתכם. אמרתי לכם לא פעם ולא פעמיים, שלמשה אין אלוהים והוא עושה מה בראש שלו. בשביל מה יצאנו לטיול הזה? מה היה לנו רע במצריים? היה לנו שישליק וקבב ומעורב מצרי. מה אנחנו אוכלים כאן? מה אנחנו אוכלים כאן אני שואל אתכם?

יוכבד:            מצות וקטניות!

קורח:            מצות וקטניות… כן… כולנו אוכלים פול ומצות ממצרים. פול ומצות בבוקר, פול ומצות בצהרים, ופול ומצות בערב. את התוצאות כולנו מריחים.

יצהר:            היה לנו גם טחינה.

כולם             (בגעגועים) טחינה…

אהרון:           אל תקשיבו לו. משה חי וקיים. יש מן, יש שלווים על האש.

קורח:            אני מציע שנחזור לאלוהים האמיתי. עגל הזהב שהיה לנו במצרים.

קריאות מבוכה בקרב בני ישראל.

יהושע:          זה חילול השם.

אבירם:          אני תומך בקורח.

לאה:             גם אני. נמאס לי מהטיול הזה. יש לי מרכבות בגרביונים.

קורח:            כל הכבוד איה. שמעו אלי בני ישראל. אני מקים מפלגה חדשה. מפלגת "עגל רצינו בסיני" או בקיצור "מפלגת ערס". מי תומך?

לאט לאט מורמות ידיים

קורח:            יפה. מעתה לא יקרא המעמד מעמד הר סיני כי אם מעמד ערס סיני.

מחיאות כפיים.

עמינדב:         אל תבגדו בשליח אלוהים.

און:              אם הוא חוזר שיביא פיצה.

כולם צוחקים


אהרון:           מי לה' אלי!

קורח:            כל הערסים אלי.

רב העם עובר לקורח.

קורח:            אהרון הרב קובע כולם חוץ משבט לוי.

אהרון:           ציפורה מה אני אעשה?

ציפורה:         אהרון. בעלי לא מת. אהרון עמוק עמוק בתוך לבי. אני משוכנעת שהוא חי. אלוהים שומר עליו. חבל שהוא לא לקח איתו סוודר. הוא בטח יצטנן.

אהרון:           אני מצטער קורח אבל אין לי זהב לעשות ממנו פסל.

אבירם:          אין בעייה. חבר'ה כולם להוציא את השרשרים והגורמטים ת'טבעות ת'עגילים.

איה:              ואא מה פתאום?

און:              פיתום ורעמסס.

איה:              ויי איזה בדרן מתה עליך. קחו מה שאתם רוצים.

קורח:            נו מה קורה? תביאו את כל הזהב. גם שבט יהודה הקמצן.

אבירם:          עם ישראל איכה? מבצע כל מי שתורם זהב מקבל תמונת פפירוס של קורח עם ברכה.

פלת:             יש גם בקבוקון מלא בחול בצבעים שונים. מהרו מהרו המלאי אוזל. (התנפלות)

דתן:              כל הכבוד. משה הוציא לכם מים מהסלע אנחנו הערסים נוציא לכם RC קולה.

קורח:            זהו אהרון עכשיו אין לך ברירה. יש מספיק זהב כדי לעשות את העגל. נגמר הטיול. אתה חייב לכבד את רצון העם.

אהרון:           (לציפורה) אין לי ברירה הם לוחצים עלי. בסדר אני אצרוף לכם עגל.


משה יורד מההר כולו קורן וכשלוחות הברית בידיו. כשהוא רואה את העם המתהולל. מרב תדהמה הוא שומט את הלוחות על רגלו. הלוחות כמובן נשברים. הוא זועק מכאב.

יוצאת בת קול: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי".

העם קופא על מקומו.

אבירם:          משה הגיע. משה הגיע.

כל העם מסתדר בשורה. משה מגיע צולע.

משה:            אני לרגע אחד עוזב אתכם ואתם מתפרעים? מה אתם ילדים בגן? אי אפשר לסמוך עליכם.  בגללכם שברתי את הלוחות.

בת קול:         שברת – שילמת. תעלה אלי שוב.

משה:            אתם רואים? בגללכם אני צריך לעלות להר ולקחת שוב לוחות חדשים. מי בנה את העגל?

יהושע:          זה לא אני.

משה:            (ליוכבד) את?

יוכבד:           לא. מה פתאום.

אהרון:           משה הכריחו אותי. קורח אמר לי לעשות.

משה:            מה זה "קורח אמר לי לעשות". ואם הוא יגיד לך לקפוץ מהגג אתה תקפוץ מהגג?

אהרון:           אין פה גג.

קורח:            תשמע. אתה נעלמת השארת אותנו לבד. זה חסר אחריות מצדך. ואני אגיד את זה להורים שלי.

משה:            חוצפן. אלישבע קודם כל תרשמי לקורח דתן ואבירם הערת התנהגות שלישית עם מכתב להורים, ואתם לא נכנסים לארץ כנען.

אבירם:          זה לא פר מה עשיתי?

דתן:              מה אני לא נכנס לארץ כנען? עד שעשיתי את כל הדרך?

רחל:             משה. משה. די. באמת לא התכוונו. תסלח לנו. פעם אחרונה. פעם אחרונה ודי.

משה:            אחרי כל מה שעשיתי בשבילכם? זה לא מגיע לי. אתם נותנים לי הרגשה שנכשלתי בחינוך שלכם.

לאה:             לא משה כפרה. באמת שלא. טעינו. אנחנו מבטיחים להתנהג יפה. באמת. לא אכפת לי שנטייל הרבה. רק תן לנו להיכנס לכנען. בבקשה. קורח תבקש סליחה.

קורח:            (קורח לא רוצה)

איה:              נו קורח בגללך לא נעלה לארץ ישראל.

קורח:            סליחה.

משה:            ככה מבקשים סליחה? ככה מבקשים סליחה?

דתן:              נו קורח…

קורח:            טוב אני מתנצל. שתבלע אותי האדמה אם אני אעשה עוד בעיות. בסדר?

משה:            בסדר קורח וכל עדתו. אני סולח ומבטל את איסור הכניסה לארץ כנען. אבל במקרה ותחטאו שוב אתם תישאו בתוצאות. בכל מקרה בני ישראל אני מטיל עליכם עונש קולקטיבי.

רצפה:           מה עונש קולקטיבי זה לא פר. אני לא אשמה.

משה:            ארבעים שנה אתם תסתובבו במדבר.

כולם:            מה?

משה:            זה לא יהיה טיול שנתי זה יהיה טיול רב שנתי. ועכשיו אני צריך לחזור להר כדי לקבל את הלוחות שמכילים את התקנון הבית ספרי. הבית של ספר הספרים. ועכשיו עופו לי מהעיניים. חוץ מציפורה.

כלב:             אבא מתי נגיע?

יפונה:            (מתפוצץ עליו) אנחנו לא נגיע. לא נגיע. ועוד מילה אחת אני משאיר אותך באמצע המדבר. הבנת את זה? (נרגע) בכלל… איפה אימא שלך?

כלב:             (יוצא בוכה)

יפונה:            כלב. כלב לא התכוונתי. כלב. כלב! בוא הנה כלב טוב! (שורק לו ויוצא)

ציפורה:         משה.

משה:            כן ציפורה.

ציפורה:         קח אתך סוודר.

משה:            ציפורה. מה הייתי עושה בלעדייך?

ציפורה:         משה תסלח להם. הם כמו אפרוחים הם לא מבינים.

משה:            מה שלא נכנס דרך הראש ייכנס דרך הרגליים. ארבעים שנה הם יעשו אצלי ת"ס תס"ח. ציפורה הנושא סגור.

מרים:            (נשמעת בצד) לך לך במדבר הדרכים יובילו ליל טרם בא ,,,,

משה וציפורה: לאאאאאאאאאאאאאאאאאא! (יוצאים בריצה מהבמה)


[1] אפשר לצמצם חלק מהמשתתפים על ידי העברת משפטים הנאמרים על ידי משתתפי המחנה עצמו למשתתפים אחרים

מחסום

עמדת מחסום ב"שטחים"


חייל:               כן גברת  לאן את רוצה להגיע?

ערבייה:          לבית חולים ליולדות שערי צדק בדיקה. אני בחודש שמיני.

חייל:               למה שלא תלדי אותו ברמאללה?

ערבייה:          למה שאני אלד אותו ברמאללה? אני גרה במזרח ירושלים!

חייל:               אז למה נסעת לרמאללה?

ערבייה:          נסעתי לאחותי.

חייל:               את בחודש שמיני ונוסעת לאחותך ברמאללה?

ערבייה:          נו… מה אפשר לעשות. לא נתתם לה אישור לבקר אותי.

חייל:               עכשיו אנחנו גם אשמים שאת לא מתראה עם אחותך. עוד מעט תגידי לי שלקחתם לנו את המדינה ועשינו לכם נכבה, והשתלטנו לכם על הפלאפל…

ערבייה:          אני לא מאשימה אותך בשום דבר רק רוצה להגיע לבית חולים ואחר כך הביתה.

חייל:               אני מצטער הצירים סגורים

ערבייה:          אבל אצלי הצירים פתוחים.

חייל:               תראי אני באמת משתתף בצערך…

ערבייה:          הי  רגע למה ההיא עוברת?

חייל:               מה זה "למה היא עוברת"? היא נוסעת לבית חולים.

ערבייה:          למה היא כן ואני לא?

חייל:               אל תהיי מצחיקה היא יהודייה.

ערבייה:          אז רגע אתה לא נותן לי לעבור בגלל שאני ערבייה?

חייל:               דאא.

ערבייה:          אבל יש לי בבטן תינוק יהודי.

חייל:               מה?

ערבייה:          בחיית אבוי התינוק שלי בבטן יהודי.

חייל:               מה את חושבת שעשו אותי באצבע?

ערבייה:          באצבע אלוהים. אבל באמת יש לי בבטן תינוק יהודי.

חייל:               תוכיחי.

ערבייה:          יש לו כיפה.

חייל:               מה?

ערבייה:          יש לו כיפה. מעל הראש.

חייל:               איך יהיה לו כיפה?

ערבייה:          בטח. ראיתי את זה באולטרא סאונד.

חייל:               תגידי לי מה את עושה ממני צחוק?

ערבייה:          לא בחיי. יש לך כאן אולטרא סאונד?

חייל:               מאיפה יהיה לי כאן אולטרא סאונד? תמתיני קטנה. (ניגש הצידה מדבר למכשיר הקשר) נשר חמש נשר חמש. יש לנו כאן בעיה. יש כאן פלשתינאית שטוענת שיש לה תינוק יהודי בבטן.

נשר חמש:       מה הבעיה אמרת?

חייל:               יש כאן פלשתינאית שטוענת שיש לה תינוק יהודי בבטן.

נשר חמש:       אבא שלו יהודי?

חייל:               אבא שלו יהודי?

ערבייה:          לא. מה פתאום.

חייל:               שלילי. אבא שלו מוסלמי.

נשר חמש:      אז איך הוא יהודי?

חייל:               היא אומרת שיש לו כיפה מעל הראש. רואים את זה באולטרא סאונד.

נשר חמש:      באיזה חודש היא?

חייל:               שמיני. היא טוענת שיש לה צירים. התינוק כנראה רוצה לצאת.

נשר חמש:      יש מצב שהוא יהודי הוא נשמע תינוק מתחכם. תראה יש לי בעיה להביא לך אולטרא סאונד. אולי תעביר אותה במכונה של השיקוף?

חייל:               זה לא רק למתכות?

נשר חמש:      תראה אם זה תינוק ערבי אז המכונה תצפצף בגלל הכבל טבור הנפיץ. סמוך עליהם יש להם שיטות כאלה. אם לא. אז כנראה שהוא יהודי. אבל אם אין לו כיפה. אתה לא מכניס אותה. קיבלת?

חייל:               רות קיבלתי. אני צריך להכניס אותך למכונה של השיקוף.

ערבייה:          אה… בסדר.

חייל:               אם את משקרת …

ערבייה:          למה שאני אשקר. אימא אוהבת תינוק שלה או לא אוהבת?

חייל:               אוהבת. אוהבת. בייחוד אם הוא יהודי. טוב תיכנסי פה. אני מפעיל את המכונה.

ערבייה:          שוכראן שוכראן אתה באמת נחמד.


**


חייל:               טוב תשמעי. קודם כל אין מתכות בתוך הגוף זה כבר סימן טוב. אבל שתדעי לך שלתינוק הזה אין שום כיפה על הראש… איפה עשית אולטרא סאונד?

ערבייה:              בנבלוס אצל רופא…

חייל:               פףף… בנבלוס. עבודה ערבית. אין לך תינוק יהודי בבטן יש לך תינוקת יהודייה. אין לה בכלל בולבול.

ערבייה:          ואללה באמת. ואיי איך אני מתרגשת חשבתי שהוא יהודי בסוף מתגלה שזו יהודייה.

חייל:               בגלל זה אין לה כיפה. יאללה מהר מהר. למה את מחכה? תסעי מהר לבית חולים

ערבייה:          שוכראן אתה ממש נחמד.

חייל:               איזה מזל שיש לך תינוקת יהודייה בבטן.

ערבייה:          למה?

חייל:               הייתה עוד יכולה לצאת ערבייה.


מתוך "מחאה שקטה" 2015 בביצוע לילך אליאש, זיו פלג ואמיר לביא






התוכי יוסוף


והימים ימי השקט שלפני הסערה הקרויה בפי כל "אינתיפאדת אל אקצא".  אמנם בער בי הרצון זמן רב לפני פרוץ השד מבקבוק התבערה, אבל יודעים אתם… דוחים ודוחים. ומעשה שהיה כך היה.


חשקתי בתוכי מדבר. אכן כן! תוכי מדבר. מאסתי בחתולים נצלנים. בפודלים חנפנים. רציתי חיה שתדבר אלי שאוכל להבין אותה והיא אותי. רציתי לשמוע קול אנושי בבית בימים אלה של טירוף מערכות. יוקר המחייה ,בארצנו הקטנטונת, לא אפשר לאמן כמוני לקנות תוכי מדבר. אמן כמוני יכול להרשות לעצמו  אך ורק תוכי בעל צבעים חיוורים שאינו מדבר. המודעות לעוול הסוציאלי גיבשה בי החלטה נחושה. " לא אוותר על תוכי מדבר ויהי מה. גם לאומנים יש זכויות!".


לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לכמה מחבריי הטובים ביותר: ערבי מוסלמי פלשתינאי  מרמאללה. או שהיה זה פלשתינאי ערבי מוסלמי מרמאללה. האמת היא שהיה ארמני נוצרי אבל מי מדקדק בימים אלה?! העיקר שהיה הוא מרמאללה – עיר המקבלת אורחיה בסבר פנים יפות בימים כתיקונם. אותו חבר ,אשר ידע על מצוקתי כבר זמן רב, סיפר לי כי ברמאללה ישנה חנות לחיות מחמד ויש שם תוכי מדבר. ולהווי ידוע שאצל אחינו הפלשתינאים המחירים זולים יותר עקב נטייתם המבורכת להסתפק במועט. לכן קבענו שיום אחד אסע לרמאללה לביקור אצל חברי הארמני ויחדיו נסור אל חנות המחמד.


הימים היו ימים כתיקונם רמאללה האירה פניה אלי בסבר פנים יפות. גם החיילים הישראלים וגם השוטרים הפלשתינים חייכו אלי במחסומים.  לאחר התברברויות קצרות והכוונות משתאות של תושבים הגעתי לבית ידידי. שתינו קהווה טוב ומהביל ויצאנו ברגל אל החנות. הימים היו ימים כתיקונם והאנשים הלכו. הגענו אל החנות. המוכר, פלשתיני טיפוסי שהיה יכול להפוך בקלות לאחד מידידי הטובים ביותר, הוביל אותנו ישירות לכלובו של התוכי. קריאת "מרחא בא, מרחא בא" קידמה את פנינו והסקתי כי למוכר קוראים מרחא וכי התוכי מכריז על בואו בשמחה. המוכר צחק ואמר שקוראים לו סמיר והתוכי מברך בערבית "מרחבא". היינו: "ברוכים הבאים". שמחתי לגלות כי לתוכי ישנה דרך ארץ. וכי הוא גם דובר ערבית. ואיזה מילים הוא יודע בעברית?-שאלתי. המוכר וידידי הארמני הביטו עליי בהשתאות. ידידי הארמני הזדרז להשיב לי כי התוכי דובר ערבית בלבד וכי לא מקובל בגדה ללמד תוכים עברית. לפתע הבנתי מדוע התוכי זול יותר. אמרתי למוכר שאני לא דובר ערבית ואם אני כבר  קונה תוכי – אני צריך שתהיה תקשורת טובה בינינו ולכן לא אוכל לקנות את התוכי – אלא אם כן – הבליח במוחי רעיון – המוכר ילמד את התוכי מספר מילים עבריות כדי שנוכל לתקשר בינינו ברמה הראשונית ואחר כך אלמד אותו בעצמי. המוכר צחק ואמר לי שיהיה קל יותר ללמד אותי ערבית. אך זו הייתה אפשרות שלא הייתי מוכן להעלותה על הדעת שכן אפילו ידידיי הטובים ביותר מדברים אתי בעברית, והמשכילים שבהם אפילו דוברים אנגלית.  המוכר אמר לי שבשביל ללמד אותו עברית הוא רוצה יותר כסף ושוב נאלצתי ,למגינת לבי, לעמוד במיקח והממכר המזרח תיכוני. לבסוף הסכמתי להוסיף סכום סביר כי ככלות הכל תוכי היודע גם עברית הוא תוכי משכיל יותר ומן הסתם גם רמת החיים שלו טובה יותר. המוכר התעקש רק על דבר אחד, כי שם התוכי לא ישונה וכי התוכי התרגל אליו והוא לא יפנה אלי בשום שם אחר. "מה שמו?" שאלתי. "יוסוף" – ענה המוכר. "אה.. זה שם מוכר"-  חייכתי. קבעתי כי אבוא עוד חודשיים לאחר גמר ההשתלמות לקחת את התוכי ואז אשלם את יתרת הכסף.


זמן קצר לפני גמר ההשתלמות נפל דבר בישראל ובגדה.  ביום בהיר ונהדר ירדה על נבחר העם רוח הנביאים וביקש היה להתייחד עם קדושת הר הבית כדרכו, שהרי היה מתפלל מדי יום ביומו למען שלום ירושלים ושלמותה. והייתה כיפת הסלע חביבה עליו ועל מאות שומרי הסדר שליווהו. למראה ערב רב זה של שומרי סדר, נצטרכה ירושלים למפירי – סדר. וכיוון שהייתה כיפת הסלע  חביבה גם על בני דודינו, חברו להם שומרי הסדר ומפירי הסדר יחדיו ככתוב: "כעיר שחוברה לה יחדיו". מעתה ואילך לא היו הימים ימים כתיקונם.  העיר רמאללה קיבלה את הישראלים הבאים בשעריה בתופים ובמחולות. תופי מלחמה וריקודים על הדם. ואני נצטרכתי לתוכי שלי. ביקשתי להתלוות לידידי הארמני אך הוא השביעני שלא אגיע לעיר המסבירה פניה בימים כתיקונם שכן לא יוכל לערוב לשלומי. כפי שלא יכול היה אותו פלשתיני ישראלי לערוב לשלומם של צמד המסעדנים שיצאו לחפש כדים ומצאו את מותם בעיר מסבירת פנים אחרת בימים כתיקונם. ידידי הארמני מסר כי הוא יביא לי את התוכי בעצמו והוא יעביר למוכר את יתרת הכסף שהיה כה זקוק לה בימים אילו ,שכן בין ערב רב של חיות  דו רגליות שאצות רצות בימים שאינם כתיקונם, לא נתפנו אנשים לסור אל חנותו.


לאחר כשבוע הגיע אלי ידידי הארמני כשבידו הכלוב והתוכי. ניכר היה עליו כי רוחו סוערת. הוא הסביר לי כי נאלץ להגיע לעיר הקודש לא לפני שנסע דרך כביש עוקף רמאללה שעוקף בית לחם שעוקף ג'נין שעוקף סכנין ומרב מעקפים כמעט חשש שלא יגיע, לולא אותה ידיעה ברורה, שכל הדרכים כולן מובילות לירושלים וכי ירושלים טבור העולם היא. בנוסף נראה היה שהתוכי לא היטיב עמו כי המוכר לימד אותו גם מעט קללות בעברית שתמיד נאמרו כלפי חיילינו העומדים על משמרתם במחסומים. יש שהשתעשעו מכך. אחרים הגיבו בחריפות. כך או כך, לאחר שהוצמד רובה לרקתו של התוכי שתק התוכי ולא הוסיף דבר עוד. נראה היה שהתוכי מבין רק כוח.

אגב אורחה הזמנתי את ידידי הארמני לכוס קהווה מהביל וחם. לקחתי כפית קפה שחור טחון תוצרת  עלית החברות "עלית". הקפה היה מעורבב עם הל וריחו נדף למרחקים. שמתי את הקפה בתוך כוס מעוטרת בעיטורים מזרחיים שובבי עין ונפש שקניתי בשוק העיר העתיקה. אל הכוס הוספתי אף כפית סוכר.  שפיתי מים בתוך פינג'אן ערבי שאף הוא נקנה בעיר העתיקה ולאחר שרתחו המים מזגתים אל הכוס, וריח הקפה שאליו נוספו המים "כבש כל חלקה טובה בבית". ידידי ,הנוהג כסוס אציל ערבי, הסתפק בלגימה קטנה מכוס הקפה, וכה קינאתי בו שאין אנו בני יצחק משכילים להסתפק במועט כאחינו הישמעאלים.

מעט לפני שהעברתי לו את יתרת הכסף החלטתי "לבדוק את הסחורה". אמרתי לתוכי "שלום"! והתוכי ענה לי "שלום, שלום"! ואף חזר על המילה פעמיים. ידידי אמר לי שאני אופתע לגלות עד כמה מגלה התוכי בקיאות ברזי השפה העברית, ודחק בי לברכו בשלום בצירוף שמו. אמרתי לתוכי: "שלום יוסוף"! והתוכי ענה לי "שלום יוסוף! שלום שי!". הייתי כחולם. התוכי הוגה את שמי. ניסיתי שוב לברכו לשלום והנה ענה לי שוב : "שלום יוסוף! שלום שי!". לא היה לי ספק כי זוהי תחילתה של ידידות נפלאה. הודיתי בחום לידידי הארמני והזמנתי אותו לבקר שוב – "לקפוץ לכוס קפה" – כפי שנאמר. ונפרדנו לשלום לא לפני ששחרר הלה אזהרה חמורה לחלל האוויר. "אל תיתן לתוכי יותר מדי אוכל ומים, עשה זאת במידה קצובה שכן אם תרעיף עליו שפע יעשה התוכי ככל העולה על רוחו ולא יישמע לך. ולעולם, לעולם אל תוציא אותו מהכלוב! ראה הוזהרת מפי המוכר בכבודו ובעצמו". סגרתי את הדלת נשארנו אני והתוכי. הוא בכלובו ואני בביתי.


וכך נקפו הימים ועם כל יום חדש בא גילוי חדש מפתיע ומרענן. כשיצאתי לעבודתי אמר לי התוכי "להתראות שי!" וכשחזרתי ברכני ב"שלום, שלום"! עם הזמן אף אימנתי אותו להעיר אותי בקריאות "קום בחור עצל"! עד שלא נזקקתי לשעון מעורר. אלא שכאן צצה בעיה חדשה. התוכי לא הבדיל בין קודש לחול והיה מעירני אף ביום המנוחה, הוא היום השביעי הבא עלינו לטובה כמדי שבוע בשבוע. התוכי הפתיעני באוצר מילים משלו כגון "בוקר טוב"! "לילה טוב"! אפילו "יהודי טוב"! ועוד כהנה וכהנה פנינים. נפשי נקשרה בנפש התוכי. נתתי לו זרעי תירס מכף ידי. מעט מים. וצר היה לי כי צר עליו המקום חשבתי לתת לו לעוף מעט על מנת שיוכל לשובב את נפשי.


יום אחד סגרתי את חלונות ביתי ופתחתי את הכלוב. הלה לאחר היסוסים מעטים יצא החוצה על גבי ידי המושטת והחל לטייל על ידי אל עבר כתפי. דגדג אותי בעורפי והחל לעוף ברחבי החדר. התוכי מחוץ לכלוב ואילו אני בביתי סגור. כדרך התוכים נחת על גבי תמונה והתמונה נחתה על גבי הרצפה. כך נחתו האגרטל ואי אילו חפצים מחפצים שונים על הרצפה. התוכי ניסה לחפש את מקומו עד שלבסוף חזר לכתפי. נכלם מבוהל ומבויש. הנה מייד ירדתי לסוף דעתו של המוכר. תן לו מעט חופש והוא כבר מחבל בכל. נאלצתי להחזירו לכלוב. על מנת לא לגרום לו עגמת נפש רבה מדי הוספתי לו מזון ומים כדי שיוכל לשובב את נפשו. וכמו שנאמר בספר הספרים  "וישמן ישורון ויבעט". מדי יום היה צווח צווחות, עד כי פניהם של שכניי לא היו כתמול שלשום. "החוצה!", "החוצה!" דרש במפגיע, ועד שלא סגרתי את חלונות ביתי ונתתי לו לעוף חופשי לא היה מפסיק לצווח. היה יוצא כדרכו ומפגע ברהיטיי, ורק כשהתעורר בו הרעב והצמא חזר לכלובו.


בלית ברירה החלטתי לקצץ לו במכסות המזון על מנת ללמדו דרך ארץ, ולהראות לו כי באלימות וצווחות לא ישיג דבר. צווחותיו אכן נחלשו אבל אז החלה מלחמת התשה בינינו. לפתע החל התוכי לדבר מילים שאין בי ספק שלמד באותה עיר מסבירת פנים מפי המוכר בכבודו ובעצמו. כשהייתי חוזר לביתי מהעבודה היה צווח לי "שלום, שלום – ואין שלום" והיה מוסיף "יהודי טוב" – "הוא יהודי מת" עוד הוסיף ואמר שלל ביטויים לא מובנים כ -"אטבח אל יהוד", ועוד קללה המיוחסת לאיברה האינטימי של אחותי (וכאן המקום לציין כי אין לי אחות), וביטויים נוספים שלא יהיה ראוי להעלותם על דף לבן וטהור. היה אומר לי "בוקר טוב" ומעירני בחשכת הלילה, ודווקא עם הנץ החמה היה שותק כדג. בלית ברירה נאלצתי לחזור ולהשתמש בשעון המעורר. והיה לפעמים שרחם לבי ועל אף הכל, הייתי נותן לו לעוף בתוך הבית. ואכן זה מזמן הפסיק לשבור דברים כי לא נותר מה לשבור אך משהותר הרסן כבר לא היה גבול לחרצובות לשונו. היה עף אל האהיל שבתקרה, ומקללני. תופס בציפורניו חפצים מחפצים שונים ומפילם על ראשי.

יום אחד אף הגדיל לעשות. הוא תפס במקורו את החנוכייה שעל אחד המדפים. התרומם אתה, ואני שהייתי משיח לתומי בשח-רחוק עם אחד מידידיי (לאו דווקא מהטובים ביותר) חשתי בראשי חבטה איומה. לפתע התעופפו ציפורים רבות מעל ראשי והתוכי ביניהן. הסתחררתי ונפלתי מדמם. אל מחשבותיי המעורפלות הגיחו צלילי "הלו, הלו, קרה משהו, אתה בסדר?". ואז השתררה חשכה גמורה. התעלפתי.


כמו שנאמר: "מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים".  ואכן  משחזרתי מחדר המיון. גמלה בלבי החלטה: "סגר והרעבה"!  שמתי רסן על מקור התוכי, וקצבתי לו את מזונו. החלטתי שיהא אשר יהא לא אתן לו לעוף בתוך ביתי. פעם ביום התרתי את הרסן. הלה אכל מעט, שתה מעט וקילל מעט, עד ששמתי את הרסן שוב.


בוקר אחד קמתי בבוקר להסיר את רסן התוכי ולהאכילו ואז ראיתי כי הוא מוטל בתחתית הכלוב ללא רוח חיים. נבהלתי. לקחתי את התוכי בידי ורצתי נרעש אל רופא החיות הקרוב והתחננתי בפניו שיחייה את התוכי, כי נפשי נקשרה בנפשו. הלה הסתכל בתוכי ובי ואמר כי ניטלה נשמה מאפו ולא נותר לי אלא לקבור אותו. לא יכולתי להתאפק ובכיתי כילד קטן שצעצועו נלקח ממנו. "אילו רק לא היה מקלל וצווח –זעקתי- אילו לא היה מחבל בביתי. אילו לא נתתי לו לעוף בביתי ולטעום טעם חופש". כך זעקתי וזעקתי עד שהשתיקני רופא החיות וגער בי:  אי אתה מלין?!  שהרי לא נתת לתוכי  לעוף! אבל נתתי – עניתי בקול מחאה. וכיצד עף – גער בי הרופא-  אם היו חלונות הבית סגורים?!

אפריל 2001