לפני שבועיים קרה לי מקרה מזעזע. אני עמדתי בתחנה ציבורית והמתנתי לאוטובוס של חברה ציבורית מסוימת שמטעמי סוביודיצה, לא אוכל לחשוף את שמה. המקסימום שאני יכול לגלות זה שהצבע של האוטובוס היה כחול.
ובכן האוטובוס המיוחל הגיע כרגיל באיחור של… דקה. הוא עצר והדלת נפתחה. עד כאן הכל היה בסדר. טוב… עליתי על המדרגה הראשונה של האוטובוס, שהאירה פניה אלי בחביבות. יחס דומה גם קיבלתי מהמדרגה השנייה. ברם כשהרמתי את ראשי לכיוון הנהג גיליתי להפתעתי גורילה. מבט נוסף הבהיר לי שזה הנהג בכבודו ובעצמו. הוא פשוט היה לבוש קצר בגופיה ומכנסים ומכל מקום אפשרי בצבצו לו שערות. בצבצו לו בידיים. בצבצו לו ברגליים. בצבצו לו בגב, בחזה. בצבצו לו באוזניים, בצבצו לו בביצים. כולו היה ביצה אחת גדולה. נחרדתי. ניגשתי אליו עדנות ואמרתי לו בעדינות: "אדוני הנהג… (כחכחתי מעט) תסלח לי שאני מעיר לך על זה. אבל יש לך שערות בגוף."
הוא אמר לי "מה?" – ככה הוא אמר לי – "מה"?
אמרתי לו: "יש לך מלא שערות בגוף".
"אז מה?" – הוא אמר לי.
אז אמרתי לו: "תשמע, זה לא אסתטי."
"מה?" – ככה הוא אמר לי – "מה?"
אמרתי לו: "תשמע אל תיקח את זה באופן אישי אבל אתה עובד בחברה ציבורית ו… אודה על האמת השערות שלך… זה, זה מגעיל אותי."
יה חתיכת חרה" – ככה הוא אמר לי. "יה חתיכת חרה צא לי מהאוטובוס".
אני נעלבתי.
אמרתי לו שאני לא יוצא. וזו זכותי המלאה לנסוע באוטובוס. "ואני בן אדם לא גורילה.".
"לא מוכר לך כרטיס" הוא אמר לי.
אמרתי לו "לא צריך יש לי חופשי חודשי." ונכנסתי עד סוף האוטובוס.
החלטתי שאני לא אדבר אתו עד סוף הנסיעה. יתרה מכך החלטתי שאני אראה לו מה זה ושכל תחנה אני אצלצל לו בפעמון. אבל לאכזבתי הרבה תמיד ירד מישהו. מכיוון שצריך הייתי להגיע לתחנה האחרונה. לא היה לי את הכוח הנפשי להתעמת אתו פנים מול פנים שעירות וירדתי תחנה אחת לפני זה. אבל לא אדם כמוני יוותר והתגובה לא אחרה לבוא .כעבור שבוע. במקום ובזמן שאני בחרתי. אותה שעה, אותה תחנה, אותו אוטובוס. אותן בלוריות שיער. האוטובוס עצר הדלת נפתחה. עד כאן היה הכל בסדר. המדרגה הראשונה האירה לי פנים כתמיד. החריתה החזיקה אחריה חברתה המדרגה השנייה. והגורילה – גורילה.
אמרתי לו "בוקר טוב"
הוא ענה לי "בוקר טוב".
אמרתי לו. "אתה לא זוכר אותי? אני זה שגיליתי לך שאתה לא אסתטי."
הוא התחיל לחרחר. מיד הושטתי ידי לתיק והוצאתי משם מכונת גילוח חדשה למהדרין. "בבקשה" – אמרתי לו – "זו מתנה ממני."
"יה בן זונה" –ככה הוא אמר לי – "יה בן זונה".
הוא חטף את המכונה וזרק אותה לעברי. למזלי הספקתי להתכופף. אך הזקנה שעמדה מאחוריי לא נהנתה ממזל דומה. ומכונת הגילוח פגעה במצחה המקומט בלאו הכי. מיד התחילה אנדרלמוסיה. הזקנה צעקה על הגורילה. הגורילה צעק עלי. הנוסעים צעקו עלי ועל הגורילה. כל שביב של התנהגות אנושית של הנהג נגוז. הוא צרח עלי שאצא מהאוטובוס ולא – הוא מזמין משטרה. השלמתי עם התבוסה ואיך שפניתי לרדת. קמה אישה מן היישוב. ואמרה לנהג שלדעתה אני צודק והוא באמת לא אסתטי. והיא אפילו עולה לפעמים מהדלת האחורית כדי שלא תתקל בו. מיד התחיל ויכוח בין הנוסעים על זכות הנהג לשערות לעומת זכות הנוסעים לאסתטיקה. בסוף החלטתי לקיים הצבעה והרוב אכן תמך בעמדתי. הגורילה גמגם קלות. התנצל ואמר שהוא לא היה מודע והוא מצטער, והוא שאל אותי אם לא יהיה אכפת לי לתת לו את מכונת הגילוח. כמובן שלא היה אכפת לי. נהפוך הוא אני שמחתי על הגישה הפתוחה. ושמחתי לגלות ניצוצות אנושיים גם אצל חיה כמוהו.
סוף מעשה שבוע אחרי זה עליתי על האוטובוס. ולהפתעתי גיליתי נהג חדש. שאלתי אותו איפה ה…. ה…. הוא אמר לי : "זה אני אתה לא מזהה אותי? גילחתי הכל."
הייתי המום. זה מה זה לא התאים לו. חייכתי עדנות ואמרתי לו ש… "אין לי מילים" והתקדמתי עד סוף האוטובוס.