אמיר לביא
א: סליחה אדוני!
ב: כן…
א: אתה מוכן לעזור לי שניה?
ב: האמת היא שאני מאד ממהר!
א: זה באמת ייקח שניה.
ב: טוב נו, אבל מהר!
א: ( מוציא אקדח מכיסו ) אתה מוכן לירות בי?
ב: סליחה?
א: שאלתי אם אתה מוכן לירות בי?! זה ייקח שניה, יש באקדח כדורי דומדום.
ב: אתה טומטום? תרחיק את האקדח הזה לפני שיקרה פה אסון.
א: אני מתחנן…
ב: אני מאד מקווה בשבילך שזו מצלמה נסתרת… אותי בכל אופן זה לא מצחיק בכלל. אני הולך.
א: אתה לא זז מפה לשום מקום!
ב: סליחה?
א: אתה לא זז מפה לשום מקום!
ב: אתה מאיים עלי?
א: (מסתכל על האקדח, מסתכל על ב') כן!!!
ב: (קולט את חומרת הסכנה) אל תירה בי! אני מתחנן… יש לי אישה וילדים.
א: אני לא אירה בך אם אתה תירה בי.
ב: אני מוכרח?
א: כן!
ב: ואם לא מה תעשה?
א: (מוציא אקדח נוסף) אני אירה בך.
ב: אתה לא משאיר לי ברירה.
א: לא…
ב' נוטל את האקדח מא' שתיקה. ב' לא יודע לתפעל אקדח, בודק אותו ומהסס.
א: אה.. זה כבר מוכן…רק…תעשה לי טובה, אם אתה לא מצליח…זאת אומרת
בפעם הראשונה, אז… פעמים… אתה מבין, כן? (ב' מכוון, א' עושה פוזות
כמו למצלמה ) רק תלחץ!
ב: (לאחר היסוסים) אני לא יכול…
א: אני נשבע לך שאני אירה בך זו אזהרה אחרונה!
ב: (מכוון) בסדר… (מהסס)… קודם תספר לי למה?!
א: בוא הנה אל תכנס לי לחיים!
ב: אני לא יכול לירות בבן אדם בלי לדעת למה אני יורה בו.
א: איזה נודניק… חרא לי, לא טוב לי, אתה לא מבין?!
ב: (רוצה לדבר).
א: אל תפריע לי. אתה רצית לדעת.
אין לי דירה… דירה משלי…חדר ששייך לי. לא לאיזה בעל בית או בנק למשכנתאות, אלא לי. כשאהיה זקן אולי אזרק לרחוב. מי יציל אותי? הביטוח הלאומי? עם הכסף הזה אני אוכל, מכסימום, לנגב את התחת, בשביל לשמור לפחות על כבודי העצמי. עם יד על הלב כמה מכם יכולים להגיע לדירה משלהם בכוחות עצמם? אני שמשרת בצבא עד היום ממנתי בעצמי את הלימודים. אתה יודע זה מצחיק… באוניברסיטה למדתי שנה אחת תנ"ך בחוג למקרא. מה… באוניברסיטה תורתי היא לא אומנותי?
אני בודד, אני לא יודע איך אני סוחב את כל השנים האלו לבד בלי פרטנר לחיים, אתה יודע…צרת רבים חצי נחמה. אני לא יודע אם נשארו לי הכוחות לחפש. איך שהוא סחבתי…איך שהוא גררתי את העוול… את האטימות… את הפער הגודל ביני לבין אילו שיש להם. את הגזענות…את החופש שהולך ונשלל ממני… את הפחד מהמלחמה.
אבל אז רצחו לי אותו. לא שלא היה לי חרא לפני זה, איתי… עם המצב, עם האנשים שהתפוצצו ברחובות. אבל הייתה לי תקווה. איך שהוא האמנתי שהכל יסתדר. אבל אז רצחו לי אותו. ראש ממשלה שבחרתי. ואז הוא עלה לשלטון. אני מפחד… אני רועד מפחד. העולם הפך בשבילי קר, לא צודק…נפגעה לי התקווה. אשליית השוויון. נפגעה לי התחושה שלא הכוח הוא שיקבע את סדר חיי, אלא המוח, האנושיות הנפלאה באדם. אותה אמונה שאיך שהוא כולנו תחת כיפת השמיים הזו רוצים לחיות, למרות שיש הרבה כאלה שהשנאה העבירה אותם על דעתם.
התחלתי לשנוא… זה כבר שנתיים שהשנאה שלי הולכת ומתעצמת. אני רוצה לעורר את כל החלשים מאדישותם. אני רוצה לעבור עם סל אבנים ולנפץ את כל חלונות הראווה של דיזינגוף. לשרוף…להשאיר אחריי אדמה חרוכה. אני רוצה לבכות. אתה יודע מה הכי כואב לי. אני לא מסוגל לרצוח ראש ממשלה.
אני לא מסוגל להרוג אדם. לא יודע למה, פשוט לא מסוגל. אני מרגיש שעוד מעט יזרמו פה נהרות של דם. אני מפחד שראש הממשלה הזה יוביל למוות שלי. הוא יוביל למוות שלי. איזו השפלה. בגלל זה החלטתי לעשות את זה בעצמי. אבל אין לי אומץ… אין לי אומץ. (שומט את האקדח ויוצא. ב' יורה בעצמו).
עלה ב"שלוותא" קרליבך בבמה פתוחה 1998 בביצוע אמיר לביא ויובלל לירון