מחסום

עמדת מחסום ב"שטחים"


חייל:               כן גברת  לאן את רוצה להגיע?

ערבייה:          לבית חולים ליולדות שערי צדק בדיקה. אני בחודש שמיני.

חייל:               למה שלא תלדי אותו ברמאללה?

ערבייה:          למה שאני אלד אותו ברמאללה? אני גרה במזרח ירושלים!

חייל:               אז למה נסעת לרמאללה?

ערבייה:          נסעתי לאחותי.

חייל:               את בחודש שמיני ונוסעת לאחותך ברמאללה?

ערבייה:          נו… מה אפשר לעשות. לא נתתם לה אישור לבקר אותי.

חייל:               עכשיו אנחנו גם אשמים שאת לא מתראה עם אחותך. עוד מעט תגידי לי שלקחתם לנו את המדינה ועשינו לכם נכבה, והשתלטנו לכם על הפלאפל…

ערבייה:          אני לא מאשימה אותך בשום דבר רק רוצה להגיע לבית חולים ואחר כך הביתה.

חייל:               אני מצטער הצירים סגורים

ערבייה:          אבל אצלי הצירים פתוחים.

חייל:               תראי אני באמת משתתף בצערך…

ערבייה:          הי  רגע למה ההיא עוברת?

חייל:               מה זה "למה היא עוברת"? היא נוסעת לבית חולים.

ערבייה:          למה היא כן ואני לא?

חייל:               אל תהיי מצחיקה היא יהודייה.

ערבייה:          אז רגע אתה לא נותן לי לעבור בגלל שאני ערבייה?

חייל:               דאא.

ערבייה:          אבל יש לי בבטן תינוק יהודי.

חייל:               מה?

ערבייה:          בחיית אבוי התינוק שלי בבטן יהודי.

חייל:               מה את חושבת שעשו אותי באצבע?

ערבייה:          באצבע אלוהים. אבל באמת יש לי בבטן תינוק יהודי.

חייל:               תוכיחי.

ערבייה:          יש לו כיפה.

חייל:               מה?

ערבייה:          יש לו כיפה. מעל הראש.

חייל:               איך יהיה לו כיפה?

ערבייה:          בטח. ראיתי את זה באולטרא סאונד.

חייל:               תגידי לי מה את עושה ממני צחוק?

ערבייה:          לא בחיי. יש לך כאן אולטרא סאונד?

חייל:               מאיפה יהיה לי כאן אולטרא סאונד? תמתיני קטנה. (ניגש הצידה מדבר למכשיר הקשר) נשר חמש נשר חמש. יש לנו כאן בעיה. יש כאן פלשתינאית שטוענת שיש לה תינוק יהודי בבטן.

נשר חמש:       מה הבעיה אמרת?

חייל:               יש כאן פלשתינאית שטוענת שיש לה תינוק יהודי בבטן.

נשר חמש:       אבא שלו יהודי?

חייל:               אבא שלו יהודי?

ערבייה:          לא. מה פתאום.

חייל:               שלילי. אבא שלו מוסלמי.

נשר חמש:      אז איך הוא יהודי?

חייל:               היא אומרת שיש לו כיפה מעל הראש. רואים את זה באולטרא סאונד.

נשר חמש:      באיזה חודש היא?

חייל:               שמיני. היא טוענת שיש לה צירים. התינוק כנראה רוצה לצאת.

נשר חמש:      יש מצב שהוא יהודי הוא נשמע תינוק מתחכם. תראה יש לי בעיה להביא לך אולטרא סאונד. אולי תעביר אותה במכונה של השיקוף?

חייל:               זה לא רק למתכות?

נשר חמש:      תראה אם זה תינוק ערבי אז המכונה תצפצף בגלל הכבל טבור הנפיץ. סמוך עליהם יש להם שיטות כאלה. אם לא. אז כנראה שהוא יהודי. אבל אם אין לו כיפה. אתה לא מכניס אותה. קיבלת?

חייל:               רות קיבלתי. אני צריך להכניס אותך למכונה של השיקוף.

ערבייה:          אה… בסדר.

חייל:               אם את משקרת …

ערבייה:          למה שאני אשקר. אימא אוהבת תינוק שלה או לא אוהבת?

חייל:               אוהבת. אוהבת. בייחוד אם הוא יהודי. טוב תיכנסי פה. אני מפעיל את המכונה.

ערבייה:          שוכראן שוכראן אתה באמת נחמד.


**


חייל:               טוב תשמעי. קודם כל אין מתכות בתוך הגוף זה כבר סימן טוב. אבל שתדעי לך שלתינוק הזה אין שום כיפה על הראש… איפה עשית אולטרא סאונד?

ערבייה:              בנבלוס אצל רופא…

חייל:               פףף… בנבלוס. עבודה ערבית. אין לך תינוק יהודי בבטן יש לך תינוקת יהודייה. אין לה בכלל בולבול.

ערבייה:          ואללה באמת. ואיי איך אני מתרגשת חשבתי שהוא יהודי בסוף מתגלה שזו יהודייה.

חייל:               בגלל זה אין לה כיפה. יאללה מהר מהר. למה את מחכה? תסעי מהר לבית חולים

ערבייה:          שוכראן אתה ממש נחמד.

חייל:               איזה מזל שיש לך תינוקת יהודייה בבטן.

ערבייה:          למה?

חייל:               הייתה עוד יכולה לצאת ערבייה.


מתוך "מחאה שקטה" 2015 בביצוע לילך אליאש, זיו פלג ואמיר לביא






התוכי יוסוף


והימים ימי השקט שלפני הסערה הקרויה בפי כל "אינתיפאדת אל אקצא".  אמנם בער בי הרצון זמן רב לפני פרוץ השד מבקבוק התבערה, אבל יודעים אתם… דוחים ודוחים. ומעשה שהיה כך היה.


חשקתי בתוכי מדבר. אכן כן! תוכי מדבר. מאסתי בחתולים נצלנים. בפודלים חנפנים. רציתי חיה שתדבר אלי שאוכל להבין אותה והיא אותי. רציתי לשמוע קול אנושי בבית בימים אלה של טירוף מערכות. יוקר המחייה ,בארצנו הקטנטונת, לא אפשר לאמן כמוני לקנות תוכי מדבר. אמן כמוני יכול להרשות לעצמו  אך ורק תוכי בעל צבעים חיוורים שאינו מדבר. המודעות לעוול הסוציאלי גיבשה בי החלטה נחושה. " לא אוותר על תוכי מדבר ויהי מה. גם לאומנים יש זכויות!".


לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לכמה מחבריי הטובים ביותר: ערבי מוסלמי פלשתינאי  מרמאללה. או שהיה זה פלשתינאי ערבי מוסלמי מרמאללה. האמת היא שהיה ארמני נוצרי אבל מי מדקדק בימים אלה?! העיקר שהיה הוא מרמאללה – עיר המקבלת אורחיה בסבר פנים יפות בימים כתיקונם. אותו חבר ,אשר ידע על מצוקתי כבר זמן רב, סיפר לי כי ברמאללה ישנה חנות לחיות מחמד ויש שם תוכי מדבר. ולהווי ידוע שאצל אחינו הפלשתינאים המחירים זולים יותר עקב נטייתם המבורכת להסתפק במועט. לכן קבענו שיום אחד אסע לרמאללה לביקור אצל חברי הארמני ויחדיו נסור אל חנות המחמד.


הימים היו ימים כתיקונם רמאללה האירה פניה אלי בסבר פנים יפות. גם החיילים הישראלים וגם השוטרים הפלשתינים חייכו אלי במחסומים.  לאחר התברברויות קצרות והכוונות משתאות של תושבים הגעתי לבית ידידי. שתינו קהווה טוב ומהביל ויצאנו ברגל אל החנות. הימים היו ימים כתיקונם והאנשים הלכו. הגענו אל החנות. המוכר, פלשתיני טיפוסי שהיה יכול להפוך בקלות לאחד מידידי הטובים ביותר, הוביל אותנו ישירות לכלובו של התוכי. קריאת "מרחא בא, מרחא בא" קידמה את פנינו והסקתי כי למוכר קוראים מרחא וכי התוכי מכריז על בואו בשמחה. המוכר צחק ואמר שקוראים לו סמיר והתוכי מברך בערבית "מרחבא". היינו: "ברוכים הבאים". שמחתי לגלות כי לתוכי ישנה דרך ארץ. וכי הוא גם דובר ערבית. ואיזה מילים הוא יודע בעברית?-שאלתי. המוכר וידידי הארמני הביטו עליי בהשתאות. ידידי הארמני הזדרז להשיב לי כי התוכי דובר ערבית בלבד וכי לא מקובל בגדה ללמד תוכים עברית. לפתע הבנתי מדוע התוכי זול יותר. אמרתי למוכר שאני לא דובר ערבית ואם אני כבר  קונה תוכי – אני צריך שתהיה תקשורת טובה בינינו ולכן לא אוכל לקנות את התוכי – אלא אם כן – הבליח במוחי רעיון – המוכר ילמד את התוכי מספר מילים עבריות כדי שנוכל לתקשר בינינו ברמה הראשונית ואחר כך אלמד אותו בעצמי. המוכר צחק ואמר לי שיהיה קל יותר ללמד אותי ערבית. אך זו הייתה אפשרות שלא הייתי מוכן להעלותה על הדעת שכן אפילו ידידיי הטובים ביותר מדברים אתי בעברית, והמשכילים שבהם אפילו דוברים אנגלית.  המוכר אמר לי שבשביל ללמד אותו עברית הוא רוצה יותר כסף ושוב נאלצתי ,למגינת לבי, לעמוד במיקח והממכר המזרח תיכוני. לבסוף הסכמתי להוסיף סכום סביר כי ככלות הכל תוכי היודע גם עברית הוא תוכי משכיל יותר ומן הסתם גם רמת החיים שלו טובה יותר. המוכר התעקש רק על דבר אחד, כי שם התוכי לא ישונה וכי התוכי התרגל אליו והוא לא יפנה אלי בשום שם אחר. "מה שמו?" שאלתי. "יוסוף" – ענה המוכר. "אה.. זה שם מוכר"-  חייכתי. קבעתי כי אבוא עוד חודשיים לאחר גמר ההשתלמות לקחת את התוכי ואז אשלם את יתרת הכסף.


זמן קצר לפני גמר ההשתלמות נפל דבר בישראל ובגדה.  ביום בהיר ונהדר ירדה על נבחר העם רוח הנביאים וביקש היה להתייחד עם קדושת הר הבית כדרכו, שהרי היה מתפלל מדי יום ביומו למען שלום ירושלים ושלמותה. והייתה כיפת הסלע חביבה עליו ועל מאות שומרי הסדר שליווהו. למראה ערב רב זה של שומרי סדר, נצטרכה ירושלים למפירי – סדר. וכיוון שהייתה כיפת הסלע  חביבה גם על בני דודינו, חברו להם שומרי הסדר ומפירי הסדר יחדיו ככתוב: "כעיר שחוברה לה יחדיו". מעתה ואילך לא היו הימים ימים כתיקונם.  העיר רמאללה קיבלה את הישראלים הבאים בשעריה בתופים ובמחולות. תופי מלחמה וריקודים על הדם. ואני נצטרכתי לתוכי שלי. ביקשתי להתלוות לידידי הארמני אך הוא השביעני שלא אגיע לעיר המסבירה פניה בימים כתיקונם שכן לא יוכל לערוב לשלומי. כפי שלא יכול היה אותו פלשתיני ישראלי לערוב לשלומם של צמד המסעדנים שיצאו לחפש כדים ומצאו את מותם בעיר מסבירת פנים אחרת בימים כתיקונם. ידידי הארמני מסר כי הוא יביא לי את התוכי בעצמו והוא יעביר למוכר את יתרת הכסף שהיה כה זקוק לה בימים אילו ,שכן בין ערב רב של חיות  דו רגליות שאצות רצות בימים שאינם כתיקונם, לא נתפנו אנשים לסור אל חנותו.


לאחר כשבוע הגיע אלי ידידי הארמני כשבידו הכלוב והתוכי. ניכר היה עליו כי רוחו סוערת. הוא הסביר לי כי נאלץ להגיע לעיר הקודש לא לפני שנסע דרך כביש עוקף רמאללה שעוקף בית לחם שעוקף ג'נין שעוקף סכנין ומרב מעקפים כמעט חשש שלא יגיע, לולא אותה ידיעה ברורה, שכל הדרכים כולן מובילות לירושלים וכי ירושלים טבור העולם היא. בנוסף נראה היה שהתוכי לא היטיב עמו כי המוכר לימד אותו גם מעט קללות בעברית שתמיד נאמרו כלפי חיילינו העומדים על משמרתם במחסומים. יש שהשתעשעו מכך. אחרים הגיבו בחריפות. כך או כך, לאחר שהוצמד רובה לרקתו של התוכי שתק התוכי ולא הוסיף דבר עוד. נראה היה שהתוכי מבין רק כוח.

אגב אורחה הזמנתי את ידידי הארמני לכוס קהווה מהביל וחם. לקחתי כפית קפה שחור טחון תוצרת  עלית החברות "עלית". הקפה היה מעורבב עם הל וריחו נדף למרחקים. שמתי את הקפה בתוך כוס מעוטרת בעיטורים מזרחיים שובבי עין ונפש שקניתי בשוק העיר העתיקה. אל הכוס הוספתי אף כפית סוכר.  שפיתי מים בתוך פינג'אן ערבי שאף הוא נקנה בעיר העתיקה ולאחר שרתחו המים מזגתים אל הכוס, וריח הקפה שאליו נוספו המים "כבש כל חלקה טובה בבית". ידידי ,הנוהג כסוס אציל ערבי, הסתפק בלגימה קטנה מכוס הקפה, וכה קינאתי בו שאין אנו בני יצחק משכילים להסתפק במועט כאחינו הישמעאלים.

מעט לפני שהעברתי לו את יתרת הכסף החלטתי "לבדוק את הסחורה". אמרתי לתוכי "שלום"! והתוכי ענה לי "שלום, שלום"! ואף חזר על המילה פעמיים. ידידי אמר לי שאני אופתע לגלות עד כמה מגלה התוכי בקיאות ברזי השפה העברית, ודחק בי לברכו בשלום בצירוף שמו. אמרתי לתוכי: "שלום יוסוף"! והתוכי ענה לי "שלום יוסוף! שלום שי!". הייתי כחולם. התוכי הוגה את שמי. ניסיתי שוב לברכו לשלום והנה ענה לי שוב : "שלום יוסוף! שלום שי!". לא היה לי ספק כי זוהי תחילתה של ידידות נפלאה. הודיתי בחום לידידי הארמני והזמנתי אותו לבקר שוב – "לקפוץ לכוס קפה" – כפי שנאמר. ונפרדנו לשלום לא לפני ששחרר הלה אזהרה חמורה לחלל האוויר. "אל תיתן לתוכי יותר מדי אוכל ומים, עשה זאת במידה קצובה שכן אם תרעיף עליו שפע יעשה התוכי ככל העולה על רוחו ולא יישמע לך. ולעולם, לעולם אל תוציא אותו מהכלוב! ראה הוזהרת מפי המוכר בכבודו ובעצמו". סגרתי את הדלת נשארנו אני והתוכי. הוא בכלובו ואני בביתי.


וכך נקפו הימים ועם כל יום חדש בא גילוי חדש מפתיע ומרענן. כשיצאתי לעבודתי אמר לי התוכי "להתראות שי!" וכשחזרתי ברכני ב"שלום, שלום"! עם הזמן אף אימנתי אותו להעיר אותי בקריאות "קום בחור עצל"! עד שלא נזקקתי לשעון מעורר. אלא שכאן צצה בעיה חדשה. התוכי לא הבדיל בין קודש לחול והיה מעירני אף ביום המנוחה, הוא היום השביעי הבא עלינו לטובה כמדי שבוע בשבוע. התוכי הפתיעני באוצר מילים משלו כגון "בוקר טוב"! "לילה טוב"! אפילו "יהודי טוב"! ועוד כהנה וכהנה פנינים. נפשי נקשרה בנפש התוכי. נתתי לו זרעי תירס מכף ידי. מעט מים. וצר היה לי כי צר עליו המקום חשבתי לתת לו לעוף מעט על מנת שיוכל לשובב את נפשי.


יום אחד סגרתי את חלונות ביתי ופתחתי את הכלוב. הלה לאחר היסוסים מעטים יצא החוצה על גבי ידי המושטת והחל לטייל על ידי אל עבר כתפי. דגדג אותי בעורפי והחל לעוף ברחבי החדר. התוכי מחוץ לכלוב ואילו אני בביתי סגור. כדרך התוכים נחת על גבי תמונה והתמונה נחתה על גבי הרצפה. כך נחתו האגרטל ואי אילו חפצים מחפצים שונים על הרצפה. התוכי ניסה לחפש את מקומו עד שלבסוף חזר לכתפי. נכלם מבוהל ומבויש. הנה מייד ירדתי לסוף דעתו של המוכר. תן לו מעט חופש והוא כבר מחבל בכל. נאלצתי להחזירו לכלוב. על מנת לא לגרום לו עגמת נפש רבה מדי הוספתי לו מזון ומים כדי שיוכל לשובב את נפשו. וכמו שנאמר בספר הספרים  "וישמן ישורון ויבעט". מדי יום היה צווח צווחות, עד כי פניהם של שכניי לא היו כתמול שלשום. "החוצה!", "החוצה!" דרש במפגיע, ועד שלא סגרתי את חלונות ביתי ונתתי לו לעוף חופשי לא היה מפסיק לצווח. היה יוצא כדרכו ומפגע ברהיטיי, ורק כשהתעורר בו הרעב והצמא חזר לכלובו.


בלית ברירה החלטתי לקצץ לו במכסות המזון על מנת ללמדו דרך ארץ, ולהראות לו כי באלימות וצווחות לא ישיג דבר. צווחותיו אכן נחלשו אבל אז החלה מלחמת התשה בינינו. לפתע החל התוכי לדבר מילים שאין בי ספק שלמד באותה עיר מסבירת פנים מפי המוכר בכבודו ובעצמו. כשהייתי חוזר לביתי מהעבודה היה צווח לי "שלום, שלום – ואין שלום" והיה מוסיף "יהודי טוב" – "הוא יהודי מת" עוד הוסיף ואמר שלל ביטויים לא מובנים כ -"אטבח אל יהוד", ועוד קללה המיוחסת לאיברה האינטימי של אחותי (וכאן המקום לציין כי אין לי אחות), וביטויים נוספים שלא יהיה ראוי להעלותם על דף לבן וטהור. היה אומר לי "בוקר טוב" ומעירני בחשכת הלילה, ודווקא עם הנץ החמה היה שותק כדג. בלית ברירה נאלצתי לחזור ולהשתמש בשעון המעורר. והיה לפעמים שרחם לבי ועל אף הכל, הייתי נותן לו לעוף בתוך הבית. ואכן זה מזמן הפסיק לשבור דברים כי לא נותר מה לשבור אך משהותר הרסן כבר לא היה גבול לחרצובות לשונו. היה עף אל האהיל שבתקרה, ומקללני. תופס בציפורניו חפצים מחפצים שונים ומפילם על ראשי.

יום אחד אף הגדיל לעשות. הוא תפס במקורו את החנוכייה שעל אחד המדפים. התרומם אתה, ואני שהייתי משיח לתומי בשח-רחוק עם אחד מידידיי (לאו דווקא מהטובים ביותר) חשתי בראשי חבטה איומה. לפתע התעופפו ציפורים רבות מעל ראשי והתוכי ביניהן. הסתחררתי ונפלתי מדמם. אל מחשבותיי המעורפלות הגיחו צלילי "הלו, הלו, קרה משהו, אתה בסדר?". ואז השתררה חשכה גמורה. התעלפתי.


כמו שנאמר: "מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים".  ואכן  משחזרתי מחדר המיון. גמלה בלבי החלטה: "סגר והרעבה"!  שמתי רסן על מקור התוכי, וקצבתי לו את מזונו. החלטתי שיהא אשר יהא לא אתן לו לעוף בתוך ביתי. פעם ביום התרתי את הרסן. הלה אכל מעט, שתה מעט וקילל מעט, עד ששמתי את הרסן שוב.


בוקר אחד קמתי בבוקר להסיר את רסן התוכי ולהאכילו ואז ראיתי כי הוא מוטל בתחתית הכלוב ללא רוח חיים. נבהלתי. לקחתי את התוכי בידי ורצתי נרעש אל רופא החיות הקרוב והתחננתי בפניו שיחייה את התוכי, כי נפשי נקשרה בנפשו. הלה הסתכל בתוכי ובי ואמר כי ניטלה נשמה מאפו ולא נותר לי אלא לקבור אותו. לא יכולתי להתאפק ובכיתי כילד קטן שצעצועו נלקח ממנו. "אילו רק לא היה מקלל וצווח –זעקתי- אילו לא היה מחבל בביתי. אילו לא נתתי לו לעוף בביתי ולטעום טעם חופש". כך זעקתי וזעקתי עד שהשתיקני רופא החיות וגער בי:  אי אתה מלין?!  שהרי לא נתת לתוכי  לעוף! אבל נתתי – עניתי בקול מחאה. וכיצד עף – גער בי הרופא-  אם היו חלונות הבית סגורים?!

אפריל 2001