הדמויות במחזה
רגינה: אשה מטופחת כבת 70, מוותיקות היישוב. מוצא פולני. סובלת מצליעה עקב תאונה בבית.
אורה: בתה של רגינה. אשה מטופחת בשנות ה-40 לחייה, מרצה לחינוך והתנהגות.
שרה: בת-אחות של רגינה (בת-דודה של אורה). אשה מטופחת בשנות ה-50 לחייה. ניצולת שואה החיה בארצות-הברית.
אלי: גבר בן 33. בן טיפוחים של רגינה, בן למשפחת מצוקה.
גניה: בת גילה של רגינה, חברת ילדות שלה. מרושלת קמעא. נעימה ואופטימית.
המחזה מתרחש בחדרה של רגינה בבית האבות.
דלת כניסה בימין האחורי של הבמה.
בקדמת ימין במה, צמודה לקיר – שידה עליה יונח המגש.
בקיר האחורי – חלון הפונה לחצר עם דשא.
משמאלו (מצד הבמה) – מיטת יחיד ולצדה כיסא.
בקיר השמאלי – חלל הפונה לארון בגדים, למטבחון ולשירותים.
במרכז קדמת הבמה שולחן ולצידו שתי כורסאות ארגזים מפוזרים בחדר חלקם פתוחים.
בשמאל קדמת הבמה – כורסא ולפניה שידה נמוכה ועליה טלוויזיה
תמונה ראשונה
בוקר.
אורה (נכנסת לחדר עם ארגז קרטון כבד).
אורה: אמא?… (לא מקבלת תשובה) אמא? (נשמע קול של הורדת מים בשירותים, היא מניחה את הארגז על השולחן)
רגינה (יוצאת עם הליכון/מקל מדלת השירותים) לא שמה!
אורה: איפה את רוצה שאשים את זה?
רגינה: לא על השולחן!
אורה: שם זה בסדר?
רגינה: תשימי את זה איפה שאת רוצה.
אורה: תחליטי…
רגינה: אמרתי לך לא על השולחן.
אורה שמה בהפגנתיות על הרצפה.
רגינה: את רואה שאת מתחילה?
אורה: מה?
רגינה: ממתי שמים על הרצפה? ככה חינכתי אותך? אין ארונות?
אורה: בקרטון הזה אין דברים לארונות. (מצביעה על השידה) כאן זה בסדר?
רגינה: נו שיהיה לבינתיים. (אורה שמה את הדברים על השידה) ותקחי את המיקרוגל שהבאתם.
אורה: אבל זה מאוד שימושי.
רגינה: אני ביקשתי את זה? מה אתם מביאים לי מה שלא ביקשתי. כמה פעמים אני צריכה להגיד לכם לא להביא לי משהו שלא ביקשתי. לא יודעת להשתמש בדבר הזה וזה סתם תופס לי מקום.
אורה: זה מתנה מזאביק. הוא בחר את זה במיוחד בשבילך. אני לא יכולה לקחת את זה.
רגינה: אז שזאביק ייקח את זה. ואל תביאו לי מה שאני לא מבקשת.
אורה: טוב. וחוץ מזה מה שלומך?
רגינה: מה שלומי? מעניין אותך מה שלומי? ממתי את שואלת מה שלומי?
אורה: טוב. (שתיקה. מתחילה לפרוק את החבילות שהביאה. שולפת גרביים – רגינה ניגשת וחוטפת ממנה את הגרביים ואת כל השקית וניגשת לחדר הארונות. אורה מלווה אותה במבט. נוטלת שקית אחרת ומתחילה להוציא ממנה תעודות ממוסגרות)
רגינה: איך את היית מרגישה אם היו שמים אותך במקום כזה?
אורה: זה בית האבות הטוב ביותר שיכולנו להשיג לך.
רגינה: לי טוב בבית.
אורה: את יודעת יפה מאוד שאת לא יכולה להישאר לבד בבית במצבך.
רגינה: אני יכולה ועוד איך. רק את הקניות קשה לי.
אורה: בסדר. איפה את רוצה שאני אשים את אלה?
רגינה: מה זה?
אורה: זה האישור על התרומה ל"יד ושם", וזאת התעודה שקיבלת מאיכילוב על המכשיר א.ק.ג שתרמת להם.
רגינה: ואחרי כל זה – ראית איך הם התייחסו אלי? לא היית חושבת שמגיע לי יחס אחר? מה, אני כמו כולם? בכל זאת תרמתי משהו.
אורה: כן… אז… איפה לשים את זה?
רגינה: ככה זה. את נותנת את הנשמה וכלום, כלום את לא מקבלת חזרה. התמונה של אלי פה?
אורה: כן, הנה זה.
רגינה: תביאי לי אותה. (ניגשת ונותנת לה את התמונה) אח… איזה ילד נהדר! הוא משהו מיוחד. ידעתי שהוא יצליח. עד היום הוא מודה לי על מה שעשיתי בשביל המשפחה שלו. בלעדיי הילדים האלה היו מדרדרים לפשע. את יודעת שהוא בא לבקר אותי כל יום בבית החולים? הוא בטח יבוא מחר. טוב שיש אנשים שיודעים להעריך את מה שעשיתי בשבילם. תתלי את זה למעלה במקום בולט (מתיישבת על המיטה ומתבוננת באורה מבצעת) אבל אולי באמת יותר טוב שהאחים שלך יעשו את זה.
אורה: אבל אני פה עכשיו ולא האחים שלי.
רגינה: אבל זאביק יותר מבין בדברים האלה. וגם מוטי.
אורה: בלדפוק מסמר?
רגינה: בכלל.
אורה: מה עם תמונות של הנכדים שלך – את לא רוצה לתלות?
רגינה: (מחליפה נושא) זה הצד של השמש בבוקר. את יודעת שאני לא סובלת שמש בבוקר. אני רוצה להחליף חדר!
אורה: אי-אפשר.
רגינה: מה הבעיה בלהחליף חדר?
אורה: את לא יכולה לטרטר את המערכת.
רגינה: את תמיד מצדיקה אותם. תמיד דואגת לאחרים רק לאימא שלך לא.
אורה: הנה הווילונות שלך.
רגינה: טוב. תתלי אותם.
אורה: עכשיו?
רגינה: עכשיו. כיבסת אותם?
אורה: כן.
רגינה: ביד? את יודעת שאני אף פעם לא מכבסת וילונות במכונה.
אורה: ואני אף פעם לא מכבסת ביד.
רגינה: חבל… זה הורס את הווילון.
(אורה נועצת בה מבט. לא מגיבה. הולכת לתלות את הוילונות. מעל החלון.)
רגינה: תתלי קודם שם (מצביעה לעבר המעבר לחדר הארונות)
אורה: אבל אמרת שהשמש מפריעה לך.
רגינה: אז מפריעה לי. למה את צריכה כל הזמן להתווכח אתי?
אורה: לא מוצא חן בעינייך מה שאני עושה אז אבקש מהעובדים שיתלו לך את הווילונות.
רגינה: טוב, טוב. לא אמרתי כלום, מה את מתעצבנת? אני מכינה לך קפה.
(אורה עולה על כסא תוך כדי תליית הווילון רגינה נכנסת להכין קפה.)
אורה: סוכר אחד.
רגינה: עם הרבה חלב, לא שכחתי.
אורה: מתי את מתכוונת לעבור את הניתוח?
רגינה: איזה ניתוח?
אורה: של הקטרקט.
רגינה: אני לא עוברת שום ניתוח.
אורה: את לא מבינה שזה יעזור לך?
רגינה: אני לא סומכת על אף אחד. (יוצאת מהמטבחון) תגידי – איפה המגש?
אורה: איזה מגש?
רגינה: נו, המגש שהיה בפינת האוכל.
אורה: אני לא זוכרת איפה ארזתי אותו. זה בטח עם כל שאר הדברים.
רגינה: את זרקת את זה? את זרקת את המגש?!
אורה: לא, מה פתאום. פשוט ארזתי כל כך הרבה דברים, אני לא זוכרת איפה זה כרגע.
רגינה: תחפשי.
אורה: (מהנהנת. נאנחת מחפשת מוצאת אותו) הנה.
רגינה: אה.. יופי. עכשיו אני אוכל להגיש לך את הקפה כמו שצריך. (לוקחת את המגש. הן אוחזות במגש. רגינה אוחזת בידה) תודה שבאת. ידעתי שתגיעי. אני אמרתי לאחיות בבית החולים "אורה'לה שלי תבוא לבקר אותי. אני מכירה אותה".
(צלצול פעמון. אורה ניגשת לפתוח את הדלת.)
אורה: הו שלום גניה!
גניה: שלום אורה'לה. כמה טוב לראות אותך (מחליפות נשיקות) הרבה זמן לא התראינו, מה שלומך?
אורה: בסדר. את נראית מצוין.
גניה: תודה. שלום רגינה.
רגינה: שלום גניה. אני שמחה שהגעת לראות אותי. אבל אני עוד באמצע הבלגן.
גניה: אני רק נכנסתי להגיד שלום. אני כל כך שמחה שעברת לפה. זה מקום מצוין.
רגינה: אם את אומרת…
גניה: אני בחדר 67 תבואי לבקר.
אורה: אפשר להציע לך משהו לשתות?
גניה: לא, אני באמת רק באתי להגיד שלום. אתן תמשיכו להתארגן.
רגינה: תודה גניה. תבואי לכאן מחר, הכול כבר יהיה במקום.
גניה: טוב נתראה בארוחת הצהרים. אני אשמור לך מקום לידי בחדר אוכל. להתראות!
רגינה ואורה: להתראות.
אורה: תמיד אהבתי אותה. ממש מזל שאתן יכולות להיות פה יחד שתיכן.
רגינה: אני מקווה. לא תמיד מה שנראה כל כך טוב מבחוץ זה מה שהוא. שבי אני מביאה את הקפה.
אורה: כמעט 60 שנה אתן חברות – עוד מלודז', לא?
רגינה: בטח. את יודעת, כשגניה וצבי ירדו מהאקסודוס סידרתי להם עבודה. אבל מזל גדול לא היה לה. את יודעת מה זה לגדל לבד ילד? לפרנס לבד? מסכנה… קודם הנאצים, אחרי זה מחנות העקורים, וכשכבר הגיעה לארץ והתיישבה – עוד איבדה בעל במלחמה…
אורה: אני אוהבת אותה. היא מאוד נעימה.
רגינה: לא כמו האמא שלך, מה?
אורה: לא אמרתי…
רגינה: אלי יגיע מחר לחבר לי את הטלוויזיה. חבל שלא היום. כבר הפסדתי פרק של "שושלת". מה הפסדתי?
אורה: אמא, אני לא צופה ב"שושלת".
רגינה: לא יזיק לך. תלמדי שם הרבה. זה הכול מתחיל בהחלטה עם מי מתחתנים.
אורה: (רוצה להשיב ואז – צלצול בדלת)
רגינה: תפתחי את הדלת!
(נכנסת שרה; שרה ואורה מתחבקות)
רגינה: (המומה) מה זה?
שרה: שלום דודה. (מסתכלת סביב)
אורה: זו שרה – איזו הפתעה!
רגינה: אני יודעת שזו שרה. את אומרת לי מי זו?! הראש שלי עוד עובד.
שרה: את נראית נפלא.
רגינה: גם את נראית לא רע. מה את עושה פה?
שרה: הייתי בסביבה אז באתי לבקר.
רגינה: פלורידה זה לא כל כך בסביבה…. (מסתכלת לאורה) את אחראית לזה?
אורה: אני?
שרה: מזמן לא הייתי בארץ. הגעתי עם הקבוצה של נשות הדסה. באנו לכנס של יוצאי לודז'.
רגינה: …
שרה: צלצלתי לזאביק כדי לברר מה שלומך ואז הוא סיפר לי על מה שקרה לך.
רגינה: זאביק הוא ילד טוב. נו כמו שאת רואה אני עדיין חיה.
שרה: בהחלט. (שתיקה) אפשר לשבת?
רגינה: בטח… בטח… בואי שבי…. אני עושה לאורל'ה קפה, מה תרצי לשתות?
שרה: שום דבר. תודה.
רגינה: אז אני עושה לך תה.
אורה: אמא אני אכין. שבי עם שרה. (יוצאת למטבח)
רגינה: תשתמשי במגש, את יודעת איזה… (שרה מגלה דריכות שרגינה שמה לב היטב אליה)
שרה: מה שלום הרגל?
רגינה: זה כבר כמעט בסדר, אבל ללכת כמו פעם זה כבר לא יהיה. מזל שיש לי את אורה'לה. מה שבטוח אני על סולמות כבר לא עולה. מה שלום אהרון?
שרה: בסדר, תודה. הוא היה קצת חולה אבל עכשיו הוא בסדר.
רגינה: באמת? מה היה לו?
שרה: כמה בעיות עם הלב… אבל תודה לאל – מצאנו את הרופא הכי טוב והכי יקר… הוא מחלים יפה. מטפלים בך יפה פה?
רגינה: כן. לא זורקים אותי לרחוב.
שרה: את עוד כועסת עלי?
רגינה: לא…מה פתאום?…למה שאני אכעס עליך?… אני כועסת על אהרון!
שרה: (שותקת)
(אורה נכנסת עם המגש.)
שרה: זה לא המגש של…?
רגינה: כן זה המגש של בלומה. את יודעת, אורה, אחותי זיכרונה לברכה, אמא של שרה, נתנה לי את זה כשעזבתי את פולניה.
אורה: כן, סיפרת לי.
שרה (אוחזת את המגש בהתרגשות, מלטפת אותו): אני זוכרת אותו…
רגינה: כן, הוא מאוד מיוחד. היום כבר לא עושים מגשים כאלה.
(שרה רוצה לגעת בו מהססת מעט מבולבלת…)
רגינה: עד היום אני לא מאמינה שזה קרה לי.
שרה : מה?
רגינה: שאהרון זרק אותי לרחוב.
אורה: אמא… לא עכשיו.
רגינה: איך הוא יכול היה לשים את המזוודות שלי בחוץ, ככה סתם על המדרכה? בחיים לא התייחסו אלי ככה.
שרה: אורה, מה שלום הילדים?
אורה: בסדר גמור. את לא תכירי אותם. רעות השתחררה מהצבא.
שרה: איך שהזמן עובר רק אתמול היא הייתה בבית ספר יסודי.
אורה: דניאל בסיירת מטכ"ל –
שרה: שאלהים ישמור עליו.
אורה: ונועה עוד בבית, בתיכון. מדריכה בצופים.
רגינה: עמדתי לבד ברחוב – לא ידעתי מה לעשות. התיישבתי על המזוודות. איזה בחור צעיר שעבר שם… הוא היה צריך לעזור לי. הוא הדריך אותי איך להגיע לאיזה מלון. מלון זול. את יודעת שלא היה לי כסף. הייתי צריכה לבדי להסתדר. סחבתי את המזוודות את כל הרחוב… איזה רחוב זה היה?
אורה: (מהצד) 48.
רגינה: נכון 48. את בטח לא ידעת על מה שעבר עלי. קודם כל חליתי בדלקת ריאות מאוד קשה. ובעל המלון ריחם עלי מאוד ועזר לי, יהודי טוב. הוא לא האמין שככה נזרקתי לרחוב ועוד על ידי האחיינית שלי. אפילו שהייתי חולה טסתי ללונדון ואת זוכרת איך הגעתי אלייך, אורה?
אורה: אמא, זה היה מזמן.
רגינה: היא יצאה מהעבודה שלה ב-BBC באמצע השידור. את יודעת מה זה לעזוב באמצע השידור? ב-BBC?
אורה: אמא, זה לא היה אמצע השידור.
רגינה: את אל תגידי שזה לא היה אמצע השידור. אני זוכרת. את זוכרת באיזה מצב הייתי? היית צריכה לבקש עזרה דחופה מחברה שלך שתביא לי רופא.
שרה: אני מאוד מצטערת שככה זה קרה אבל איזו ברירה נשארה לאהרון אחרי הסצנה שעשית?
רגינה: איזו סצנה?
שרה: את רוצה להגיד לי שאת לא זוכרת?
רגינה: מה יש לזכור?
אורה: אולי כדאי שתתחילו לשתות את התה?
רגינה: זה באמת רעיון טוב. למה לא הוצאת לשרה עוגיות?
אורה: איפה הן?
רגינה: בארון בצד.
שרה: אז את באמת לא זוכרת?
רגינה: לא משנה איזו סיבה אני לא הייתי זורקת אותך לרחוב. אני עשיתי לך דבר כזה כשגרת אצלי?
שרה: את ידעת שלא יכולתי להביא ילדים לעולם.
רגינה: זה לא משנה.
שרה: זה לא משנה? לך כבר היו שלושה ילדים. באיזה זכות אמרת לי שאני אוותר על הילדה שאימצתי?
רגינה: היא לא משלנו.
שרה: אז מה?!
רגינה: שאת תכניסי למשפחה שלנו גויה? אחרי כל מה שעברנו.
שרה: עברנו? את יצאת מפולניה עוד הרבה לפני שזה קרה.
רגינה: חסרות ילדות יהודיות שהיית יכולה לאמץ?
אורה: אמא!
רגינה: את אל תתערבי.
שרה: מי שיצא משם בחיים לוקח מה שהחיים נותנים לו.
רגינה: אני נתתי לך חיים כאן, בארץ הזאת, ואת עזבת הכול. מה לא נתתי לך. את לא למדת שום דבר. שנתיים, שנתיים אחרי שהקמנו את המדינה את והפרא אדם שלך ירקתם על הכול… אמריקה… אמריקה. וחשבת שאם תשלחי לארץ קפה – קפה! – זה יגרום לי להרגיש טוב יותר ולך ינקה את המצפון.
שרה: נראה לי שזו הייתה טעות להגיע לכאן.
רגינה: בכלל לא. טוב מאוד שבאת, ואני באמת מעריכה את זה, ואני מוכנה לסלוח לך.
שרה: את מוכנה לסלוח לי?
רגינה: כן.
שרה: אני לא ביקשתי ממך – ואני לא מוכנה לבקש ממך – את הסליחה שלך.
רגינה: אז בשביל מה באת?
אורה: אני מציעה שנירגע…
רגינה: בשביל מה באת?
אורה: אני ביקשתי ממנה.
רגינה: מי ביקש ממך?
אורה: אני חשבתי…
רגינה: תמיד את פועלת נגדי! למה את חייבת לדחוף את האף שלך לכל מקום!
שרה: רגינה היא לא…
רגינה: היא בטח גם הייתה איתך בקשר כל השנים האלה נכון? מאחורי הגב שלי.
אורה: לא הגיע הזמן שתשלימו? לְמה את מחכה – שיהיה מאוחר מדי?
רגינה: קודם שתתנצל.
אורה: נו אמא…
רגינה: שתתנצל!
(אורה מסתכלת על שרה)
שרה: תראי רגינה, אנחנו היינו במצב מאד רגיש… אולי אהרון הגזים ובאמת זה לא היה צריך לקרות.
רגינה: בטח שזה לא היה צריך לקרות.
אורה: אבל זה קרה והגיע הזמן שתשימו את זה מאחוריכן.
רגינה: שתתנצל!
שרה: אני מתנצלת.
רגינה: טוב מאוד. בת כמה הילדה היום?
שרה: בת 24 והיא יהודייה לכל דבר.
רגינה: ככה זה צריך להיות! אורה… למה לא הבאת לה את העוגיות? לא משנה, אני אביא. (יוצאת)
שרה: אורה…
אורה: (מקרבת את השרפרף ומתיישבת) כן?
שרה: אפשר לבקש ממך משהו?
אורה: ברצון.
שרה: אני מאוד הייתי רוצה לקבל את המגש של אמא שלי.
אורה: כן… אני מבינה.
(שרה נוטלת את המגש מחזיקה בו מלטפת אותו בהתרגשות. רגינה נכנסת עם העוגיות, רואה את שרה מחזיקה את המגש. שתיקה מתוחה.)
רגינה: בשביל זה באת?
אורה: היא באה לראות אותך.
רגינה: אל תבלבלי את המוח. אף פעם לא היה אכפת לה ממני. (לשרה:) אני לא מתכוונת לתת לך את זה. (לוקחת את המגש)
שרה: זה הדבר היחיד שנשאר לי מאמא שלי.
רגינה: זה הדבר היחיד שנשאר לי מאחותי.
אורה: אמא…
רגינה: המגש הזה נשאר בארץ.
שרה: ואם הייתי חיה כאן היית נותנת לי אותו?
רגינה: מה פתאום זה נשאר אצלנו במשפחה! המגש עובר לאורה.
אורה: (רוצה להתערב, מהססת מבט אחד של רגינה מצמית אותה)
שרה: רגינה לא נשאר לי שום דבר – כלום – מהמשפחה. שום דבר להחזיק בו. את מבינה מה זה אומר?!
רגינה: אני נשארתי. וזה לא הספיק לך.
שרה: את – לא – היית – שם!
רגינה: אבל הייתי פה. בשבילך. את היית הדבר היחיד שנשאר לי מאחותי, ואת עזבת.
שרה: את לא השארת לי ברירה.
רגינה: היו יכולים להיות לך כאן חיים שלמים, אבל כלום לא היה מספיק טוב בשבילך. נתתי לך מקלט, נתתי לך בית, מה לא נתתי לך? אפילו עם אח שלי אני לא מדברת עד היום בגללך.
שרה: את כל הזמן נתת. אבל הייתי צריכה לשלם על זה. לעשות מה שאת רוצה. בתנאים שלך. ואני הערצתי אותך – את היית הדבר היחיד שנשאר לי. בדרך לפלסטינה דמיינתי אותך – עם הצמות הארוכות הנפלאות שהיו לך, יפה כל כך, מלאת חיים. חיכיתי לרגע שאפגוש אותך. אבל כשהגעתי לפה מצאתי אותך – חשדנית, מרירה, כעוסה, משגיחה כל הזמן מה אני עושה ומה אני רוצה. הייתי חייבת לברוח. וכשה"פרא אדם" שלי הגיע לארץ ורצה לקחת אותי מכאן לא הייתי מוכנה לוותר עליו. איתו חלמתי להקים את המשפחה שרציתי.
אז כשהחלטתי לאמץ בת, בכלל לא היה אכפת לי אם היא יהודייה או לא, היא הייתה בחיים, והיא הייתה שלי. ואת – בבית שלי, שסוף סוף היה לי, העזת לשפוט אותי על זה שאימצתי תינוקת לא יהודייה?
רגינה: את חיללת את זכר המשפחה שלך!
שרה: מי את שתגידי לי שחיללתי את זכר המשפחה שלי?! את – לא – היית – שם!! את הזיכרונות שאני סוחבת את לא יכולה לדמיין – ואני לא יכולה לשכוח.
אורה: תפסיקו…
שרה: (מתעלמת) את לא עברת מה שאני עברתי!
רגינה: עברתי את מה שאני עברתי וזה היה לי מספיק.
אורה: נו באמת – אתן מתחרות עכשיו מי סבלה יותר?
רגינה: את אל תתערבי! (לשרה:) נשאר לי אח אחד אחרי המלחמה הזו וגם איתו אני לא מדברת בגללך!
שרה: אני לא ביקשתי ממך שתעשי את זה בשבילי.
רגינה: את גם לא ביקשת שאני אפסיק להילחם עבורך.
שרה: אפשר היה בכלל לבקש ממך משהו? כמו תמיד, את ידעת יותר טוב מכולם.
אורה: על מה אתן מדברות?
רגינה: אחרי שהיא הגיעה לארץ בלי כלום, מה לא עשיתי למענה. אפילו סידרתי לה עבודה בסריגה אצל ינקביץ'. דאגתי שכל המושבה תבוא אליו לחנות לקבל ממנה הוראות. לקחתי אותה איתי להופעות של תאטרון "האוהל". גם בית רציתי לסדר לה. לי ולשלוימה היה בית דירות בבני-ברק, שההורים שלי קנו עוד ב-33', כששלוימה עלה לארץ.
אורה: ומה קרה עם הבית הזה?
רגינה: זה הבית שנאלצנו למכור. זה הבית שבגללו שלוימה הפסיק לדבר איתי, כי אני חשבתי שהיא צריכה לקבל חלק מהירושה. שלוימה התנגד, ואני אמרתי שגם לבלומה, זיכרונה לברכה, היה חלק בבית הזה. והתעקשתי ששרה תקבל את החלק שלה – אבל הוא התעקש יותר והלך לבית משפט, ובית המשפט קבע שאני צדקתי, ובגלל זה הוא הפסיק לדבר איתי. אבל היא – לקחה את הכסף ונסעה עם הברברי הזה! לגרמניה – לגרמניה!! – לקחה את הכסף ופתחה עסק אצל הנאצים יימח שמם וזכרם.
שרה: אני הייתי צריכה להגיע לארצות-הברית.
רגינה: לארצות-הברית היית יכולה להגיע גם מכאן.
שרה: אהרון לא רצה להישאר כאן. זה לא היה מקום בשבילו. מה היה פה אז? שלושה תאטרונים וארבעה בתי קפה? עבודה בפרדסים? מלחמה שאף פעם לא נגמרת? אהרון רצה לחיות! גם אני רציתי להמשיך לחיות. זה היה הזמן שלנו לחיות. לא עניין אותי להיות חלוצה. עם כל הכבוד לבן-גוריון, אהרון לא רצה ליישב את הנגב.
אורה: אבל גרמניה?
שרה: לא הייתה ברירה אחרת. היינו בצרפת, נגמרה לנו הוויזה שם, ועוד לא קיבלנו ויזה לארצות-הברית. (רגינה מגיבה בעוינות) ואהרון רצה בכל מחיר להגיע לארצות-הברית, אפילו אם זה דרך גרמניה. את חושבת שרציתי לשמוע שוב גרמנית? לא הייתה לי ברירה. הלכתי אחריו. הוא היה המשפחה היחידה שלי.
רגינה: את לא היית היחידה שלו…
שרה: רגינה, אני אף פעם לא הייתי חזקה כמוך. אני לא הייתי מחזיקה יום אחד בלעדיו.
אורה: את שרדת את אושוויץ ואת ברגן-בלזן.
שרה: כן, ובלעדיו לא הייתי שורדת אחר כך. אורה, את לא יודעת מה היה שם אחר כך. אחרי המלחמה פתחו את השערים של ברגן-בלזן. יצאתי החוצה, אני וכל אלה שנשארו. לא היה לנו מושג לאן ללכת. הלכנו שלדים בקור הנורא טובעים בשלג וחיפשנו כל פירור של מזון. שלחו אותנו ממקום למקום. שבועות על שבועות. הסתובבנו בערים המופצצות, רעבים, מותשים. בשלב מסוים לא היה לי כוח להמשיך. התחילו להגיע שמועות וכבר הבנתי שאף אחד לא נשאר. שכלום לא נשאר. כלום לא נשאר בלודז'. כבר לא היה לאן לחזור. הגיעו שמועות על משפחות שלמות שפשוט נמחקו. את לא יודעת מה זה אומר. את מבינה שלא היה לנו לאן ללכת? מצאנו בית נטוש. וחיינו בו. מיום ליום, משעה לשעה. אני לא יודעת כמה זמן חיינו ככה. יום אחד שמענו שאנשים חוזרים לברגן-בלזן –
אורה: חוזרים לברגן-בלזן?!
שרה: כן. אמרו ששליחים של הסוכנות היהודית הקימו מחנה עבור הניצולים. סיפרתי להם שיש לי דודה בפלשתינה, והייתי צריכה לחכות לסרטיפיקט מהבריטים. אז חיכיתי. ואז מישהו הכיר לי את אהרון. בשבילך (לרגינה) הוא אולי פרא אדם, אבל הפרא אדם הזה החזיר לי את החיוך. יום אחד הוא הביא למחנה איזה גרמופון ישן שהוא מצא באיזה בית. והוא שם תקליט של טנגו. ואז הוא בא והזמין אותי לרקוד. איזה רקדן. עד היום הוא רוקד נפלא. לרגע אחד שכחתי איפה אני נמצאת. לרגע אחד היינו רק אני והוא. באותו רגע גיליתי שאני גם אשה. מעולם לא הייתי אשה לפני זה – נכנסתי ילדה לגטו. הוא החזיר לי את היכולת לשמוח. זה היה רגע אחד שהכול נבנה סביבו. לא הפסקתי לחלום על היום שאחרי. על החופש המוחלט. על משפחה משלי.
נסענו להתחתן במינכן, ושם קיבלנו את הסרטיפיקט להיכנס לפלשתינה – בזכותך – אבל אהרון חלה בשחפת והכניסו אותו להסגר. הוא אמר שאני חייבת לעזוב אותו ואת גרמניה ולהגיע לפלשתינה, ושברגע שהוא יחלים הוא יצטרף אלי. נסעתי. בלב כבד, אבל נסעתי. אלייך.
רגינה: (פגועה) ובלב קל מאוד עזבת… את יכולה לעזוב גם עכשיו.
שרה: (פאוזה. נוטלת את התיק שלה, מסתכלת על אורה)
אורה: אמא –
רגינה: שלום.
שרה: (מתחילה לצאת) שלום. להתראות אורה.
אורה: (המומה) אני אלווה אותך…
שרה: אין צורך.
(רגינה מסרבת להיכנע. שרה אוספת את חפציה ופונה ללכת. אורה מסתכלת על אמה. חושך).
תמונה שנייה
בוקר. אלי מסדר את התחנות בטלוויזיה. אורה נכנסת.
אלי: היי אורה!
אורה: (מופתעת) שלום אלי…
אלי: מה נשמע?
אורה: לא פשוט. יפה מצדך שאתה בא לבקר…
אלי: אני מסדר לה את הטלוויזיה.
אורה: נהדר. אתה באמת לא חייב.
אלי: לסבתא אני חייב הרבה…
אורה: היא אוהבת שאתה קורא לה סבתא. אתה יודע איפה היא?
אלי: הלכה לפיזיותרפיה. זהו, הטלוויזיה מסודרת!
אורה: אתה יודע מתי היא צריכה לחזור?
אלי: בטח כל רגע. איך הילדים?
אורה: בסדר. תודה.
אלי: הם כבר היו כאן מאז שהיא עברה?
אורה: לא ממש.
רגינה (נכנסת. רואה את שניהם ופניה אורות): אורה! כמה טוב שבאת! תראי מי בא לבקר!
אלי: סבתא, סידרתי לך כאן את הטלוויזיה.
רגינה: תודה, אלי, תודה לך! אתה נהדר. מה הייתי עושה בלעדיך… כל הכבוד לך, באמת. עכשיו אני אוכל לראות את "שושלת". בואו, בואו, שבו. (מביאה להם עוגיות) מה אתה אומר על החדר שאורה סידרה לי?
אלי: יפה מאוד.
רגינה: מוצא חן בעיניך?
אלי: מאוד יפה, בטח.
רגינה: ואת התמונה שלך שתליתי פה – ראית?
אלי: כן…. ראיתי….
אורה: אמא, את מביכה אותו.
רגינה: (מבטלת את דבריה בתנועת יד) אלי, ספר לי משהו. מה קורה עם אהובה והילדים?
אלי: הכול בסדר, סבתא. אהובה שוב בהריון.
אורה: מזל טוב!
רגינה: (תופסת את ידו בכוח). מזל טוב, אני מאושרת. כבר עשיתם את כל הבדיקות? הכול בסדר? אני בטוחה שאתה מטפל בה יפה. ומה שלום האחיות שלך?
אלי: תודה לאל, בריאות.
רגינה: ומה שלום הילדים?
אלי: ברוך השם. הילדים גדלים. הם אמרו שהם רוצים לבקר אותך. אני אביא אותם בשבוע הבא.
רגינה: נו, איזה נחמדים. מאוד יפה מצדם לבוא לבקר אותי.
אלי: הם תמיד שמחים לבקר אותך, סבתא.
רגינה: את שומעת, אורה?
אורה: מה אני צריכה לשמוע?
רגינה: (לאלי) הם עוד לא היו פה, הילדים.
אורה: את מתכוונת לנכדים שלך?
רגינה: כן, נו, מה חשבת?
אלי: טוב… אה… אני צריך לזוז…
רגינה: לא, אתה עוד לא הולך, אני קניתי משהו לעומר ולדלית.
אלי: אני מציע שתתני להם כשהם יבואו, זה יפתיע אותם. אבל אני באמת חייב לזוז…
רגינה: אה… רגע אחד. במטבח יש מיקרוגל חדש שאני לא צריכה, אני רוצה שתיקח אותו.
אלי: אני לא צריך מיקרוגל, כבר יש לי אחד.
רגינה: אז תיתן לאחיות שלך.
אלי: רגינה באמת…
רגינה: אני לא רוצה לשמוע לא. תיקח את זה (לוקחת את ידו בכוח אל המטבח, אלי בלית ברירה נוטל את המיקרוגל מסתכל במבוכה על אורה)
אלי: תודה.
רגינה: כל טוב. מתי תבואו?
אלי: בשבוע הבא.
רגינה: יופי, יופי…
אלי: להתראות (יוצא)
אורה: להתראות. (לרגינה) למה את עושה לי את זה?
רגינה: מה אני עושה?
אורה: למה את מתייחסת אלי ככה?
רגינה: מה מתייחסת?
אורה: למה את עושה את ההצגות האלה לפני אלי?
רגינה: איזה הצגות? אני לא צריכה את המיקרוגל.
אורה: אני לא מדברת על המיקרוגל, את יכולה לעשות עם המיקרוגל מה שבא לך. את מתנהגת אלי בנחמדות, קונה מתנות לילדים שלו… על מי את חושבת שאת עושה רושם?
רגינה: מה הבעיה שלך עם זה?
אורה: מתי בפעם האחרונה נתת משהו לילדים שלי?
רגינה: מתי בפעם האחרונה הם ביקרו אותי?
אורה: אז, כשאמרת להם איזו מין אמא גרועה אני…
רגינה: תגידי לי, את השתגעת?
אורה: נמאס להם לבקר אותך וכל פעם מחדש לשמוע את התלונות שלך.
רגינה: לא צריכה שיבקרו אותי.
אורה: אז הם לא יבקרו.
רגינה: אורה, אורה… למה את כל כך כועסת?
אורה: איך יכולת לתת לשרה ללכת ככה?
רגינה: אם לא היית מכניסה את האף שלך לאן שלא צריך זה לא היה קורה.
אורה: אין לך לב? שום חמלה אין בה?
רגינה: אני נתתי לה בית והיא זרקה אותי לרחוב.
אורה: את לא סיפרת לי למה באמת היא זרקה אותך לרחוב – זה בגלל שהייתה לך את החוצפה להתלונן על זה שהיא אימצה תינוקת לא יהודייה.
רגינה: את לא סיפרת לי ששמרת איתה על קשר כל השנים. היא זרקה את אמא שלך לרחוב ואת שמרת איתה על קשר. למה את תמיד נגדי?
אורה: היא הבת-דודה היחידה שיש לי.
רגינה: ואני האמא היחידה שיש לך. את ידעת טוב מאוד שאני לא מדברת איתה.
אורה: אמא, את לא מדברת עם חצי מהמשפחה.
רגינה: ואת בטח מדברת עם כולם! משחקת את הבת הטובה על חשבוני! תמיד עשית מה שהתחשק לך.
אורה: לא אמא, תמיד עשיתי מה שהתחשק לך. את לא מפסיקה לנהל לנו את החיים. אפילו את התמונות ששמתי בסלון שלי רצית להוריד.
רגינה: מי תולה תמונות כאלה?
אורה: אני, וזה בכלל לא עסק שלך.
רגינה: זה בטח הטעם שלו.
אורה: זה הטעם שלי וזאת בכלל לא הנקודה.
רגינה: זה הבית שלך תעשי מה שאת רוצה. אבל אני לא מתכוונת להגיע לשם.
אורה: טוב מאוד. תישארי כאן.
רגינה: בשביל זה הכנסת אותי לכאן. מצאתם לכם פתרון נוח.
אורה: כולנו החלטנו שזה הדבר הטוב ביותר עבורך.
רגינה: אז מי מנהל למי את החיים?
אורה: איך, איך את תמיד בכל דבר מצליחה לצאת "הקורבן".
רגינה: (שתיקה) אורה, אורה למה אנחנו לא יכולות להתנהג כמו אימא ובת?
אורה: ואיך מתנהגות אימא ובת? תגידי לי אימא. איך? איך באמת מתנהגת אמא – אמא נותנת לבת שלה אגרוף בפרצוף כי היא לא מצליחה לסדר לה את הרולים בשיער? ככה אמא מתנהגת? אמא פותחת מכתבים שנשלחו אל הבת שלה ומקריאה אותם לשכנות? ככה אמא מתנהגת?
רגינה: זה היה לטובתך.
אורה: לטובתי? כל כך כעסתי, ורציתי לצרוח עלייך… אבל פחדתי שוב לחטוף אגרוף בראש. כל כך פחדתי ממך. רעדתי מפחד. פחדתי שאני לא אנקה כמו שצריך או לא אבשל כמו שצריך. האגרוף הזה, שגם עכשיו אני מרגישה אותו, כאן. כל כך פחדתי ממך שאפילו על המחזור הראשון שלי לא העזתי לספר לך. הסתרתי. את הלכלוך. הסתרתי כמו שאת הסתרת – איזה סיפורים סיפרת לכולם, אמרת שאני הנסיכה שלך וזה מה שכולם חשבו. הנסיכה אורה מסתובבת ברחובות של רחובות עם אמא שלה בפרוות מינק, ולנסיכה אסור לספר לאף אחד שבארמון צריך לחלק חתיכת חלווה קטנה לשלושה חלקים.
רגינה: את יודעת מה היה קורה אם הם היו יודעים מה באמת היה בבית? אורה, אורה… הייתי חייבת להגן עלייך ועל האחים שלך. אם היו יודעים… את חושבת שהיה לי קל עם זה שלא היה לי מה לתת לכם? את בכלל יכולה להבין מאיזו משפחה את באה? אני גדלתי בלודז' בבית בן שלוש קומות. רק צלצלתי בפעמון ומיד הגיעו לחדר שלי המשרתים; למטבח לא העזתי להיכנס כי זה לא היה ראוי למעמד שלי. בבית שלנו התכנסו כל המי ומי של הקהילה. את יודעת שסבא שלך היה תעשיין טקסטיל?
אורה: אני יודעת.
רגינה: בכל אירופה הכירו אותו. לא היה מקום שהוא הגיע אליו ולא עשו לו כבוד. ואמא שלי… היית צריכה לראות את אמא שלי. כמה יפה ואלגנטית הייתה. תמיד היו מסובבים את הראש אחריה. היא הייתה מתלבשת במיטב הבגדים. אמרתי לך שאת דומה לה?
אורה: כן…
רגינה: (ממשיכה) היו לנו אדמות בפולניה, בתי חרושת. ואז זה נמחק. הכול נמחק. כמעט כל המשפחה שלנו נמחקה. הפולנים יימח שמם השתלטו על כל הרכוש שלנו. ובארץ נכנסנו לחובות ואפילו את האדמות שסבא שלך קנה עוד לפני המלחמה נאלצנו למכור, ולמכור. אבא שלך לא ידע איך לנהל עסקים. הכול הפסדנו בגלל אבא שלך. אז מה רצית – שאני, במעמדי, אסתובב עם סמרטוטים ברחוב?! לאף אחד לא הייתי נותנת את הלוקסוס הזה, להפוך אותי לבדיחה של רחובות. ואת עוד ביישת אותי כשהתחברת עם כל מיני ארחי-פרחי…
אורה: ארחי-פרחי?!
רגינה: כן, ארחי-פרחי.
אורה: אז בגלל זה לא הרשית לי אף פעם להזמין את בלה הביתה?
רגינה: מי?
אורה: החברה שלי בלה, בלה מטשקנט.
רגינה: נו… בלה. היא לא משלנו.
אורה: ובגלל זה גם את אף פעם לא הזמנת את אלינו הביתה את אלי שלך?
רגינה: בדיוק. הוא לא מהמשפחה. וחוץ מזה הוא היה מביא אתו את האחיות שלו…
אורה: אבל בשבילם את הסבתא! או לפחות מעמידה פנים שאת הסבתא!
רגינה: את רואה? ובשביל הנכדים שלי אני לא. וזה רק בגלל הסרסור שהתחתנת אתו.
אורה: שלא תעיזי לדבר עליו ככה. אני נשבעת לך שאת לא תראי אותי יותר!
רגינה: מה את רוצה – ללכת שוב ולהיעלם לשלוש שנים?
אורה: את החלטת לא לדבר אתי.
רגינה: שטויות.
אורה: אמרת לי שאת לא רוצה לראות אותי ושאני אצא מהבית שלך.
רגינה: ואת קפצת על המציאה כמו שאת תמיד קופצת.
אורה: שלוש שנים לא הרמת טלפון!
רגינה: אני האמא שלך.
אורה: וככה אמא מתנהגת?
רגינה: אורה, אורה לקשר של אמא ובת אין תחליף.
אורה: ספרי לי על זה.
רגינה: (נאנחת) אורה'לה, אין לך מושג כמה את חשובה לי. את יודעת, כשאני אמות…
אורה: (מופתעת) מה?
רגינה: תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. כשאני אמות אני רוצה שהמגש יעבור אלייך.
אורה: (שותקת)
רגינה: את מקשיבה לי? אני רוצה שתבטיחי לי שהוא יישאר אצלך, במשפחה שלנו.
אורה: למה את לא רוצה לתת אותו לשרה?
רגינה: על גופתי המתה. הוא לא יגיע לילדה שלה. היא לא משלנו.
אורה: אה… גם היא לא משלנו? אני לא אבטיח לך דבר כזה.
רגינה: אז אני אתן את המגש לזאביק. או למוטי. האחים שלך ישמרו עליו.
אורה: אז תתני. (יוצאת)
רגינה: אידיוטית!
תמונה שלישית
ערב. רגינה יושבת בכורסה מול הטלוויזיה. צלצול פעמון.
רגינה: כן, בבקשה!
(נכנסת גניה)
רגינה: (צוהלת) ראית את האלקסיס הזאת – איך היא מסובבת את כולם על האצבע שלה! בואי, בואי. (מתיישבות)
גניה: נו, אז איך את מסתדרת?
רגינה: היה יותר טוב בבית.
גניה: אה, לכולם יותר טוב בבית. אבל את יודעת, אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם…
רגינה: אולי את לא…
גניה: תמיד היית עקשנית.
רגינה: אז מה את רוצה, שעכשיו אני אשתנה?
גניה: את באמת נראית מצוין.
רגינה: נו, גם לך לא חסר…
גניה: תראי מה הביאו לי הנכדים. (צמיד – מושיטה יד ומראה)
רגינה: (באדישות) יפה. יפה.
גניה: (מתיישבת) אז מה שלום הילדים?
רגינה: הכול בסדר.
גניה: מתי הם באים לבקר?
רגינה: שיבואו מתי שיבואו.
גניה: (נועצת בה מבט) מה קרה?
רגינה: מזל שיש את אורה. היא דואגת לי. גם הבנים באים אבל לא אותו דבר.
גניה: למה, אני ראיתי אותם באים.
רגינה: כשלא באים הרבה זה כאילו לא באים. זה כמו שאת לא תבואי ליומולדת שלי.
גניה: את עוד כועסת עלי שלא הגעתי ליומולדת שלך?
רגינה: הפסדת את אייק.
גניה: באמת? הוא היה שם?
רגינה: כן. כן.
גניה: את אייק אני לא ראיתי מאז שהיינו על האקסודוס… עוד כשצבי היה חי. כמה צעירים היינו, והסתכלנו על אייק כמו על משה רבנו שיקרע לנו את הים…
(גניה מתחילה לזמזם את השיר ואחרי רגע רגינה מצטרפת אליה):
לדרך ספן, הים לפניך,
הרוח על המים קם.
אם לא יבגוד לבך
עד נצח לא יבגוד בך הים.
עוגן הרם,
הגה כוון,
עוגן הרם,
ופתח, ופתח בשיר הספנים:
הלכה ספינתי בלילה כחול,
הובילה אותי לים הגדול,
הים הוא רחב, גלים וענן
הדרך עוד רב, רב, רב, הלאה ספן.
(צוחקות)
גניה: תגידי… אייק – הוא נשאר מרשים כמו שהיה?
רגינה: לא כמו פול ניומן.
גניה: אתם עדיין לא מדברים, את ואבא שלו?
רגינה: המשוגע הזה. תארי לעצמך – מאז המשפט הוא עדיין לא מדבר אתי. 36 שנה! עם אחותו! הכול בגלל השרה הזאת.
גניה: שרה…
רגינה: כן. שרה, שרה… היא הייתה פה.
גניה: שרה שלנו? הבת של בלומה?
רגינה: כן, היא. אורה הביאה אותה.
גניה: נו…?
רגינה: אל תשאלי. היא רוצה את המגש של בלומה.
גניה: היא באה כל הדרך מארצות-הברית בשביל מגש?
רגינה: היא אמרה שהיא באה לכנס של יוצאי לודז' אבל את לא יכולה לדעת.
גניה: נו – אז נתת לה?
רגינה: מה את חושבת? ודאי שלא.
גניה: רגינה…
רגינה: מה רגינה, מה רגינה – את היית נותנת?
גניה: תראי… המגש הזה היה אצלך כל כך הרבה שנים… אולי כבר הגיע הזמן. בכל זאת אנחנו כבר לא כל כך צעירות…
רגינה: יש לנו עוד הרבה שנים יחד, לי ולך.
גניה: הייתי היום אצל הרופא.
רגינה: משהו לא בסדר?
גניה: גילו אצלי גרורות. בכבד.
רגינה: אוי לא, גניה… חשבתי שכבר נפטרת מזה בפעם הקודמת…
גניה: גם אני חשבתי ככה.
רגינה: את מתחילה הקרנות?
גניה: מה אפשר לעשות… כבר מחר.
(רגינה מתיישבת לצידה ומניחה עליה יד)
גניה: נו, נו… צריך להישאר אופטימיים… אל תקברי אותי כל כך מהר…
רגינה: חס וחלילה. את רוצה שאני אלווה אותך מחר להקרנות?
גניה: לא, אין צורך.
רגינה: לא בא בחשבון. אני באה איתך.
גניה: את באמת לא צריכה.
רגינה: את לא תגידי לי מה אני צריכה ומה אני לא צריכה.
גניה: (קמה כדי ללכת) טוב, טוב, תבואי, אבל אם את רוצה לדעת מה אני חושבת שאת צריכה לעשות – את צריכה לתת לה את המגש.
רגינה: ואת צריכה ללכת לנוח עכשיו, את נראית לי מאוד חלשה.
גניה: כן, באמת אני חושבת שאני אלך לשכב קצת. (יוצאת)
תמונה רביעית
בין ערביים. גניה על הספסל בחוץ. אורה מגיעה לבית האבות ואינה מבחינה בה.
גניה: שלום אורל'ה.
אורה: שלום גניה! מה שלומך?
גניה: תופסת קצת שמש לפני שהיא שוקעת. אולי תצטרפי אלי? או שאת ממהרת ל…
אורה: לא, זה בסדר. אמא לא תברח.
גניה: כן, בגילנו אנחנו כבר לא יכולות לברוח.
אורה: נעים כאן… יש מספיק שמש גם בשבילי? (מתיישבת)
גניה: יש מספיק שמש בשביל כולם. סבא שלי היה אומר שאדם חי כל זמן שהוא מרגיש את החום של השמש. (גניה שמה לב שאורה מדוכדכת) קרה משהו אורה'לה?
אורה: (מנסה להסיט את המבט ממנה)
גניה: זה רגינה…?
אורה: אני לא יכולה אתה. כל מה שאני עושה בשבילה – שום דבר לא טוב. לא חשוב מה אני אעשה זה תמיד לא בסדר. היא כאילו תמיד מחפשת איפה אני לא בסדר. ואני פוחדת לפתוח את הפה, שהיא לא תצעק עלי. ולא משנה מה אני אומרת – תמיד היא צריכה להגיד את המילה האחרונה.
גניה: אולי היא לא תמיד אומרת מה שאת רוצה לשמוע …
אורה: כל שיחה אתה זו דרך ללא מוצא. אתך אני מצליחה לדבר. את תמיד מבינה אותי. תמיד הבנת אותי.
גניה:. הוי, אוי, אורה'לה… לך לפחות יש אימא. אני יודעת שזה לא תמיד קל… אבל אולי את יותר מדי לוקחת ללב, אורה'לה, מאז שהיית קטנטונת היית ילדה רצינית כל כך.
אורה: את הרבצת אי פעם לילד שלך?
גניה: (מזועזעת) לא, בחיים לא!
אורה: (מתקשה לדבר)
גניה: אני לא ידעתי על זה אורה'לה.
אורה: אני אף פעם לא סיפרתי לך על זה כי את ואמא חברות כל כך טובות… אני לא מסוגלת לאהוב אותה.
גניה: אל תגידי דבר כזה.
אורה: אבל זאת האמת גניה.
גניה: את יודעת כמה היא אוהבת אתכם?
אורה: …
גניה: כל כך היא רצתה ילדים. הרי רק בגלל זה היא התגרשה מבעלה הראשון.
אורה: מה פתאום? היא התגרשה ממנו בגלל שהוא לא הביא כסף, כמו שהיא זרקה את אבא שלי.
גניה: זה לא היה בגלל זה. לאמא שלך היה מספיק כסף משלה. היא ידעה שהוא לא יביא כסף. כשהיא התחתנה אתו הוא כבר היה אברך. היא אהבה אותו מאוד, אבל אחרי שלא הצליחו להביא ילדים היא התגרשה ממנו, וגם ההורים לחצו והוא חזר לפולניה.
אורה: ומה קרה אתו?
גניה: מה שקרה לכל מי שהיה שם. היא לא סלחה לעצמה על זה.
אורה: לא ידעתי שבגלל זה היא התגרשה ממנו.
גניה: תראי אורה, רגינה הייתה כבר בת 30 והיא פחדה שלא יהיו לה ילדים.
אורה: ואז היא פגשה את אבא שלי.
גניה: לפעמים האהבה באה עם הזמן.
אורה: ולפעמים לא.
גניה: אורה, אולי תניחי לעבר? תסתכלי על עצמך עכשיו – אשה מוצלחת כל כך, ובעל טוב יש לך, ופרנסה יש, וילדים שאלוהים ישמור עליהם – למה לדאוג כל כך הרבה?
אורה: את אישה טובה גניה. תמיד מעלה לי חיוך על הפנים. טוב שבאתי, הרווחתי אותך. רק אל תגידי לה שהתיישבתי אצלך לפני שנכנסתי אליה…
גניה: תסלחי לה, אורה'לה. אלה שטויות של אישה זקנה – זאת האמא היחידה שיש לך, וגם זה לא לנצח –
אורה: אוי, גניה, באמת…
גניה: נו מה לעשות, אורה'לה, אלה החיים. אני אגלה לך סוד? אנשים מתים מתישהו…
אורה: (צוחקת)
גניה: (מסיטה מבט)
אורה: גניה?…
גניה: נו, נו, לכי לאמא שלך. היא בטח מחכה. אחרי זה אני כבר אשמע ממנה איזה בת מוצלחת יש לה.
אורה: כן, אה? לפחות לך היא אומרת עלי דברים טובים.
גניה: שוב את כועסת? עקשנית כמו האמא שלך…
אורה: תהני מהשמש, גניה. אני אכנס אלייך בפעם הבאה שאני אבוא. אחרי שאני אהיה אצל אמא…
גניה: תשמרי על עצמך אורה…
אורה: להתראות! (מתחילה ללכת, נעצרת וחוזרת אחורה. נעלמת).
תמונה חמישית
בוקר. אלי בחדר של רגינה, מטפל במגש – שמן, פוליטורה וכו'. אורה נכנסת.
אורה: שלום אלי – שוב אנחנו נפגשים.
אלי: שלום אורה.
אורה: איפה אמא שלי?
אלי: היא נסעה עם גניה להקרנות.
אורה: לאן?
אלי: חשבתי שאת יודעת. להקרנות, לגניה שוב יש סרטן.
אורה: לא נכון…
אלי: כן. סבתא מאוד מודאגת.
אורה (מבחינה במעשיו) : מה… מה אתה עושה?
אלי: סבתא ביקשה ממני לעשות למגש טיפול. זה מגש מאוד ישן, צריך להבריק…
אורה: עזוב, אני אטפל בזה.
אלי: עשיתי כאלה הרבה, זאת לא בעיה.
אורה: לא – אני אעשה את זה. זה עניין משפחתי!
אלי: אבל סבתא ביקשה – (אורה מוציאה מידיו את המגש. אלי המום.)
אורה: קוראים לה רגינה.
אלי: קרה משהו?
אורה (שותקת, מתיישבת. פורצת בבכי. אלי לא יודע מה לעשות עם עצמו).
אלי: אה… את בסדר?
אורה: לא, אני לא בסדר. תראה באיזו קלות אתה קורא לה סבתא, מה שהילדים שלי בקושי מצליחים להגיד.
אלי: תראי, אני לא רוצה להתערב בעניינים שלא שלי –
אורה: זה לא שאתה מתערב – אתה מעורב.
אלי: אני?
אורה: כן, אתה. בשבילך רגינה היא המלאך המושיע, אתה לא היית צריך לגדול איתה.
אלי: אני בטוח שאת מגזימה…
אורה: הלוואי שהייתי מגזימה. אותך היא הכניסה לגימנסיה הרצליה, לא? אותי – שנים לפני זה – היא הוציאה מהכפר הירוק.
אלי: אה.. אני… מה, את לא גמרת תיכון?
אורה: לא. לא סיימתי תיכון. אני הייתי צריכה ללכת לעבוד. למדתי בערבים.
אלי: לא ידעתי.
אורה: איך אמא שלי אומרת – "לא תמיד מה שנראה כל כך טוב מבחוץ זה מה שהוא". תראה אותי – מרצה מבוקשת, מופיעה בטלוויזיה וברדיו, עומדת בביטחון מול קהל של עשרות אנשים, משתתפת בפאנלים של מומחים לתראפיה משפחתית – עומדת מולה משותקת וחסרת-אונים, כל פעם מחדש. וכל פעם מחדש היא מצליחה לפגוע בי.
אלי: טוב, היא אשה מבוגרת, את יכולה להיות קצת סלחנית כלפיה.
אורה: מי אתה שתגיד לי להיות יותר סלחנית? עליך בחיים היא לא הרימה יד, נכון? כל מה שאני זוכרת זה שהיא מהללת ומשבחת אותך. אתה תמיד שם למעלה, ואני – באיזשהו מקום בתחתית. עד כדי כך בתחתית, שכשברחתי לאנגליה היא הייתה צריכה לספר לכולם שאני לומדת באוקספורד. וכשחזרתי הייתי צריכה לחייך לכולם כמו ילדה טובה ולאשר את השקר הזה. תמיד הייתי צריכה להיות מה שהיא רוצה. אף פעם לא יכולתי להיות מי שאני. כמה רציתי שפעם אחת היא תסתכל עלי ותהיה גאה בי, במי שאני. אבל היא לא אוהבת את מי שאני. אותך היא אוהבת. כמו שאתה. אפילו בחדר הזה – שאני סידרתי לה – יש תמונה שלך, לא שלי.
אלי: אני מצטער… לא התכוונתי. [פאוזה] את יודעת, אורה, גם אותנו היא ניסתה להכריח בכל מיני דברים, וכשלא הסכמנו היא איימה שהיא לא תבוא אלינו יותר – ואת יודעת שאמא שלי לא יכלה לתפקד. בלי רגינה לא היינו יכולים להסתדר יום אחד – היא ניהלה את הבית. פעם הזזנו את השולחן בסלון כדי לשחק או משהו, וכשהיא באה וראתה את זה היא כל כך כעסה… פחדתי שהיא לא תבוא יותר. אם רגינה לא הייתה מאמצת אותנו הייתי בטח גומר ברחוב או בכלא, כמו חצי מהחברים שלי בשכונה. את יודעת, רק אחרי הצבא – כשהיא רצתה שאני אלך ללמוד מכונאות רכב – הבנתי שאני צריך להחליט בעצמי מה אני הולך לעשות עם החיים שלי.
אורה: ואיך היא הגיבה לזה שפתחת את העסק?
אלי: בהתחלה היא כעסה, אבל אחרי שהיא ראתה שאני מצליח, היא השלימה עם זה. אבל בעצם גם את עשית מה שרצית, לא?
אורה: כן… אבל אצלי היא לעולם לא השלימה עם זה… אבל עזוב, אתה לא אשם. אני מצטערת, לא הייתי צריכה להוציא את זה עליך.
אלי: זה בסדר. נראה לי שאני אלך עכשיו.
אורה: (מהנהנת) אני באמת מעריכה את מה שאתה עושה בשבילה.
אלי: אני מאמין שהיא מעריכה את מה שאת עושה בשבילה…
אורה: (שותקת)
אלי: להתראות.
אורה: להתראות אלי.
(אלי יוצא. אורה נשארת בחדר, בינה לבינה, אולי מלטפת בהסח הדעת את המגש. אחרי פאוזה כזאת נכנסת רגינה).
רגינה: (מופתעת). מה את עושה?
אורה: אני לא עושה כלום.
רגינה: מה "לא עושה כלום"? תביאי לי את המגש.
אורה: מה קרה לך? מה את מתנפלת?
רגינה: את רוצה לקחת אותו לשרה. חשבת שתספיקי לפני שאני אבוא!
אורה: אני לא מאמינה. כבר אין לי כוח לשמוע אותך.
רגינה: את שקרנית.
(רוצה לקחת את המגש מאורה. אורה מחזיקה אותו בחוזקה.)
אורה: אני שקרנית? את יודעת מה? נכון. אני שקרנית. כן, באתי לקחת את המגש.
רגינה: תביאי לי אותו.
אורה: זה מה שמעניין אותך. המגש. אני לא מעניינת אותך. זה תמיד את ואת ורק את.
(רגינה מנסה לקחת בכוח. אורה לא מוותרת לוקחת צעד אחורה.)
רגינה: תביאי לי אותו.
אורה: את רוצה את המגש? אז תשבי פה עכשיו ותקשיבי לי, פעם אחת ולתמיד. נמאס לי מהמניפולציות שלך. נמאס לי מהמסכנות שלך. מהמשחקים שלך. את תמיד הקורבן. די. נמאס לי. אני לוקחת את המגש הזה ואני נוסעת איתו לארצות-הברית. ואני אתן אותו לשרה.
רגינה: אם את לוקחת את המגש הזה שלא תעזי לחזור לכאן.
אורה: הפעם אני לא מתכוונת לחזור.
רגינה: אורה מה קרה לך? עשיתי לך משהו רע?
אורה: קרה לי משהו טוב. איך שרה אמרה? "עכשיו זה הזמן שלי לחיות את החיים שלי". ואת לא חלק מהם.
רגינה: את לא יכולה לעשות את זה.
אורה: את יודעת מה? קחי את המגש. תעשי אתו מה שאת רוצה. מצדי תרדי איתו לקבר. (יוצאת)
רגינה מחזירה את המגש למקומו בשידה.
חושך
תמונה שישית
תמונה ללא מילים
אור עולה על אזור השולחן רואים את רגינה יושבת בחוסר נוחות לידו כשמבטה לעבר הדלת. לאחר זמן מה היא קמה לעבר החלון מסיטה את הוילון.
חושך
אור עולה מהטלוויזיה רגינה יושבת על כורסת הטלוויזיה. מבט לעבר הדלת חזרה לטלוויזיה
חושך
אור עולה על אזור המיטה. רגינה ישובה עליה קוראת ספר אך לא מצליחה להתרכז בו.
חושך
תמונה שביעית
שעת בין-ערביים.
רגינה נכנסת פנימה, מעט אחריה נכנסת אורה.
רגינה: את רוצה לשתות משהו?
אורה: לא… אני רוצה לחזור הביתה.
רגינה: אולי בכל זאת – יש אצלי תה… אולי עוגייה?
אורה: לא, תודה.
רגינה: היא כל כך סבלה. שלושה חודשים של סבל…
אורה: כן. שלושה חודשים – וכל הטיפולים וההקרנות… מסכנה. עכשיו היא לא סובלת יותר.
רגינה: את ידעת על זה?
אורה: כן… ביקרתי אצלה. מאוד אהבתי אותה.
רגינה: התגעגעתי אלייך. פחדתי שלא אראה אותך. (פאוזה) אני אהיה מאוד בודדה בלעדיה.
אורה: כן.
רגינה: כמה שהיא עזרה לי… בתקופה שלא יכולתי לקנות אפילו לחם היא הייתה מביאה לי כל מה שנשאר במסעדה. את זוכרת שהיא עבדה במסעדה של אברם? את בטח זוכרת את זה, אורה'לה…
אורה: כן. אני זוכרת את הביקורים שלי אצלה במסעדה. תמיד דאגה להאכיל אותי מכל טוב.
רגינה: כן. כשהייתם בכפר הירוק…
אורה: מה…?
רגינה: התקופה הייתה קשה. אני יצאתי לעבוד בחמש בבוקר… את זוכרת, אורהל'ה, איך היית מטפסת על המשאית של החיילים?
אורה: (בחיוך, מפויסת) כן.
רגינה: …עוד היה חושך כשיצאתי לעבוד, והיה חושך כשחזרתי הביתה. איזו עבודה קשה זו הייתה… חדר אוכל גדול עם הרבה קצינים. וגם לקראת הפגישות של המטה אני הכנתי הכול. ואיזו משכורת נמוכה שילמו לי – בקושי אפשר היה לחיות מזה. (פאוזה) אני, שגדלתי עם משרתים – נהפכתי בעצמי למשרתת.
אורה: טוב, לכן הוצאת אותי מהכפר הירוק, ככה יכולתי לעבוד ולהביא קצת כסף…
רגינה: אני ידעתי אז שאת כועסת עלי, אורה'לה, אבל איזו ברירה הייתה לי. תאמיני לי שהתביישתי. אם אמא שלי הייתה רואה לאן הגעתי אז – היא לא הייתה מאמינה, היא תמיד כל כך דאגה לי…
אורה: (מהנהנת)
רגינה: כמה קשה היה לי. את יודעת מה זה לגדל לבד שלושה ילדים? לפרנס לבד? ואת תמיד כל כך כעסת עלי. ומה כבר ביקשתי ממך? שתביני אותי. ואת עדיין לא מבינה אותי. מה אני כבר מבקשת כל החיים שלי. כל הזמן אני אומרת לך "בואי נהיה כמו אמא ובת", ואני לא מקבלת את זה ממך.
אורה: גם אני רציתי שתהיה לי אמא. (פאוזה) רציתי גם שיהיה לי אבא.
רגינה: את יודעת שזה לא הסתדר בינינו.
אורה: אני לעולם לא אוכל להבין למה אסרת עלי להיפגש אתו.
רגינה: הוא בייש אתכם.
אורה: אני זוכרת שפעם הלכתי ברחוב. הוא היה בצד השני וקרא לי. רציתי לרוץ אליו, לקבל ממנו את החיבוק – חיבוק של אבא – אבל לא העזתי, גם לא העזתי לומר לו שלום. פחדתי שתדעי שדיברתי איתו. פשוט המשכתי ללכת עם העיניים במדרכה, שאני לא אראה אותו.
רגינה: אורה'לה…
אורה: בלוויה שלו זה הדבר היחיד שהיה לי בראש. הוא קרא לי ואני לא עניתי לו ולא הלכתי אליו ולא העזתי להיות הילדה שלו. הוא קרא לי "אורה, אורה…"… אני המשכתי ללכת.
רגינה: זה היה לטובתכם, ואני ידעתי שכשתגדלו תבינו אותי.
אורה: אני גדולה, אמא. ואני עדיין לא מבינה. (קמה)
רגינה: לאן את הולכת?
אורה: לא יודעת.
רגינה: אולי תישארי?
אורה: (לא עונה)
רגינה: מה את הולכת לעשות עכשיו?
אורה: לא יודעת. אולי אני אסע לארצות-הברית.
רגינה: תבקרי את שרה?
אורה: אולי. כנראה.
רגינה: אפשר לבקש ממך משהו?
אורה: (ללא מילים)
רגינה: (שולפת את המגש) תוכלי לתת לה את זה?
אורה: את בטוחה?
רגינה: (מהנהנת)
אורה: (פורצת בבכי)
רגינה: נו, נו…
(אורה עדיין בוכה, לוקחת את המגש)
רגינה: למה את בוכה?
אורה: (מנסה לדבר ולא יכולה. מסתובבת, יוצאת)
רגינה: תבואי?
(פונה לעבר מיטתה מתיישבת).
Fade out
חושך.
סוף