כמה בכיתי. לא תיארתי לעצמי שאני אבכה כל כך הרבה. כל הצורך לבכות יצא בבת אחת ברגע שעליתי למונית. לא יכולתי להציע לה טרמפ. רציתי לנסוע לבד. גם היא רצתה ללכת לבד. להיות עם עצמה. הרגשתי כאב עמוק, נוראי. כשהייתי במונית שמעתי על התאונה של האוטובוס שהרג ילד, ואמרתי לעצמי… מה זה הכאב שלי לעומת כאב של אימא, שהילד שלה נהרג? פתאום הבנתי שכאב הוא כאב ולא חשוב מה המקור שלו. ואז התחלתי לבכות בשביל כל העולם. הכאב שלי היה הכאב של כולם.
דווקא הגעתי במצב רוח טוב. אבל היא הצליחה לעצבן אותי כל-כך שכשהדיין שאל "אם אנחנו לא רוצים לעשות שלום בית?!" לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן. לא זה.
הסדרן לא הגיע בזמן. אורית התחילה להיכנס ללחץ. אנשים נדחפים. ואני יושב בשלווה עם מצב רוח טוב. שלם עם זה שאני הולך להתגרש. אני רואה את אורית עצבנית רוצה שהגירושים יהיו מהר -"תדחוף את עצמך!" – אלוהים… עוד פעם… הלחץ שלה. כל החיים רוצה לדחוף אותי לפי הקצב שלה.
עשיתי מאמץ לא להתלבש אנטי ממסדי. אבל מבחינתם להיכנס עם העגילים האלה[1] זה כמו להיכנס עם סנדוויץ' חזיר. הם בטח אמרו לעצמם אם הבחור הזה רוצה לתת גט זה מצווה שהיא תשתחרר ממנו.
בהתחלה הם היו מאד נחמדים עם החוש הומור המיוחד שיש לדתיים. אומרים את הדברים וכאילו מזדהים אתך, החילוני…. אבל תמיד מסתכלים מלמעלה. שאל את כל השמות. איך קראו לי, איך קוראים לי, שמות כינוי, ואח"כ קראו לעדים כדי לאמת את הנתונים.
בחלק השני של הטקס, סופר עם כיפה כתב את הגט בנוצה עם דיו כזה… יפה. זה העביר אותי בבת אחת לימי הביניים. עד שפתאום טו…טו…טו… הוא הוציא את הפלאפון והכניס את הנוצה לתוך הדיו. לקח לו אלף שעות לכתוב את הגט.
כדי לשחרר אותך מהנדר אתה צריך לקרוא מהכתוב. כשהגיע התור שלי לדיין לא היה לו סבלנות בשביל השגיאות שלי אז הוא אמר "אני אקרא ואתה תחזור אחריי."
ואז הרב קרא את הגט ואמר את המשפט, שהיא עכשיו "פנויה לכל איש." הבן- זונה אמר את זה שלוש פעמים. לא יודע את מי רציתי להרוג קודם אותה או אותו. איך היא תשכב עם מישהו אחר אחרי שהייתה שלי? היא צריכה להיות כלואה באיזשהו מקום רק לגדל את הילדים. הבת … הבטיחה שלא תתחתן אף פעם. זה בטח יהיה איזה רוסי מורה לשחמט. היא תימנייה זה חשוב לה .
לפני שבאו לארץ הגברים היו יכולים לשאת יותר מאישה אחת. כשבאו לארץ ביטלו את זה. פריירים.
אני רוצה ששני הצוציקים יגדלו יפה. אלוהים אני אהרוג אותו אם הוא נותן להם טיפה של השפעה. אני אהרוג אותו. אני שובר את הנשמה כדי להיות אבא שונה. אם הוא יכניס להם דעה קדומה, אני אהרוג אותו. אני קנאי יותר לאבא חורג מאשר לבעל. אבל זה כבר לא בידיים שלי. זה כבר לא בידיים שלי.
עלה בבמה הפתוחה של ה"בלקוני" וכן במרתף העליון בבית ליסין ב2000 בביצוע לסרו רדוסקוביץ'. מבוסס על מקרה אמיתי.
[1] לסרו רדוסקוביץ' ז"ל היה אמן, פסל ומרצה בכיר למתמטיקה יליד אורגוואי. הוא נהג להתלבש בצורה פרובוקטיבית. את אוזניו עיטרו מספר עגילים. טבעות גדולות ומיוחדות. מכנסי עור שיכלו להיות קרועים ולפעמים גם נהג ללכת יחף ברחוב כשאצבעות רגליו משוכות בלאק.