להיות מורה תיאטרון

מקצוע ההוראה אינו זר לי. אמי הייתה מורה למוזיקה והיה חוק אחד בלתי עביר בבית. לא מפריעים לה לישון בין שתיים לארבע. אחי ואני ולימים אחותי הקטנה היינו מתהלכים על בהונות רגלינו בשעות האלו בבית. רעש לא זהיר היה גורם לנו לקפוא לנשוך שפתיים ולהתפלל שאימא לא תתעורר אחרת היינו חוטפים ב"אבי אבינו". הוא אגב חזר תמיד יותר מאוחר מעבודתו. לימים כשנעשיתי מורה הבנתי עד כמה דרושה המנוחה הזו בתום יום עבודה עם כל כך הרבה תלמידים בכיתות שונות.

כשסיימתי את לימודי המשחק באוניברסיטת תל אביב  וגם במהלכם התמקצעתי להפליא במקצוע המלצרות. או כמו שאמר לי אבי: "אתה המלצר הטוב בין השחקנים והשחקן הטוב בין המלצרים". חיכיתי להזדמנות הראשונה, לפריצת הקריירה המשמעותית שתציב אותי על בימת טקס האוסקר בהוליווד לקבלת פרס השחקן. לימים החלפתי תקווה זאת בפרס אופיר – "עוד לא אבדה תקוותנו".

בד בבד עם מקצוע המלצרות ותעודת שחקן ביד חיפשתי דרך נוספת להתפרנס.

עם תום לימודי המשחק חזרתי להוריי בקריית חיים למשך שנה כשהדבר היחיד שעניין אותי אז הוא לחסוך כסף ולצאת לחוץ לארץ. (אנחנו מהדור שחו"ל עבורנו בתור ילדים היה חלום בלתי מושג ועד גיל 26 לא יצאתי את גבולות הארץ). אמי המורה למוזיקה בבית ספר  "אורים" בקריית ים, שהייתה מופקדת על הטקסים בבית הספר הייתה אחראית ביחד עם המחנכות על טקס הסיום של כיתות ו' שעמד בסימן העליות מאתיופיה ורוסיה. היא בקשה את עזרתי בבימוי המופע. היה זה המפגש הראשון שלי עם תלמידים בבית ספר. מפגש שהלהיב אותי הצית את הדמיון ואף הביא ליצירת קטע תנועתי פולחני עם מסכות אב"כ שהביא לידי ביטוי את החוויה של התלמידים בצל מלחמת המפרץ של אותה שנה. לאחר הטיול בחו"ל חזרתי לתל אביב על מנת להשתלב בתעשיית המשחק, הגעתי לעיריית תל אביב והצעתי את עצמי כמורה לתאטרון. הימים היו ימי שנות התשעים. מקצוע התאטרון במערכת החינוך בארץ היה בחיתוליו. כשהייתי ילד אפילו לא הייתה משבצת כזו במערכת תמיד עשינו הצגות, ואפילו זכיתי לגלם את שלמה המלך ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"  בכיתה ו', בבית הספר "א.ד. גורדון" בקריית חיים. מי שארגנה זאת הייתה מורה מופתית בשם ציפי מור שלא הייתה מורה לתאטרון כי אם מחנכת ומורה להיסטוריה אך היא הכירה בנפלאות המדיום והשתמשה בו כהבנתה. הדרמה הייתה תמיד כלי נוסף בהוראה שאינה פרונטלית שמטרתה הייתה להכניס קצת פלפל לשגרת הלימודים המשעממת בבית הספר.

הוראת המשחק היא חדשה יחסית. בעבר שחקן למד את רזי המשחק מהתבוננות בשחקן מנוסה ממנו וידע לתעל את כשרונו על ידי ניסוי וטעייה. שחקנים היו משקפים זה לזה את תוצאות משחקם וכולי. גם סגנונות המשחק היו שונים. עם התפתחותו של המחזה הראליסטי בסוף המאה ה19 שתיאר את חיי היום יום של מעמד הביניים נדרשה אמינות גדולה יותר במשחקו של השחקן. שאלה זו הטרידה את קונסטנטין סטניסלבסקי שחקן ובמאי רוסי שחיפש ללא הרף טכניקות שונות כדי להשיג אמינות גדולה יותר על הבמה. דרכו בעצם סללה עבור אמנים רבים את החיפוש המתמיד אחר הטכניקות שיעזרו לשחקן להציג על הבמה באופן שישכנע את הקהל כי מה שקורה על הבמה הנו אמיתי, ובכך יגרום לקהל את החוויה הרגשית המטלטלת שבצפייה בהצגה. הוא פיתח את "השיטה" שהייתה בעצם אבן דרך בהוראת משחק. התפתחות  הקולנוע דחפה את הוראת המקצוע עוד כמה צעדים קדימה. ובנוסף לשיטתו צמחו שיטות משחק נוספות כשכל ממציא שיטה הקים בית ספר בו נלמדה השיטה שלו, הכשיר את השחקנים בדרכו המיוחדת ויצר הצגה על פי עקרונות השיטה. במקביל קמו חוקרים שחקרו את החוויה התיאטרונית, הוסיפו תובנות רבות לתובנותיו הראשונות של אריסטו, הפילוסוף היווני שניתח את אמנות התאטרון בספרו "על הפואטיקה". באוניברסיטאות קמו חוגי תאטרון שעסקו בו בכל היבטיו. 

הפריחה במקצוע התאטרון על הבמה ומחוצה לה, והזינוק המשמעותי של תעשיית הקולנוע בישראל החל משנות התשעים  הביאו בעצם לביקוש רב למקצוע המשחק. קמו בתי ספר נוספים שהכשירו שחקנים עד שהביקוש גבר על ההיצע. ומי שלא השתלב באחד מהתאטראות הממוסדים או בתעשיית הקולנוע נאלץ למצוא את פרנסתו באופן שונה. בין השאר שחקנים מיומנים רבים הקימו חוגי תאטרון ברחבי הארץ במסגרות הקהילתיות כגון מתנ"סים. מורים אלו חברו לשיתוף פעולה בארגון שנקרא מיל"ב (מועצה ישראלית לקידום דרמה חינוכית ובימות חובבים) בניהולו של גדעון שריג (קנטור)  ומטרתו הייתה לעודד דיאלוג בין מורים לתאטרון לשפר דרכי הוראה ולהתמקצע. ההצלחה המשמעותית של חוגים אלו הביאה מנהלי בתי ספר רבים להכרה כי רצוי ואפשר לשלב גם את המקצוע הזה בבית הספר בנוסף לשיעורי האמנות והמוזיקה ואפילו ייסוד של בתי ספר ייחודיים למטרה זו כגון "תלמה ילין" אשר בגבעתיים, ובסופו של דבר פתיחת מגמות תאטרון בתיכונים שונים ברחבי הארץ שאגב ברב המקרים התחילה כיוזמה של שחקני תאטרון. פתיחת מגמות התאטרון ופתיחת המקצוע לבחינת בגרות הביאה את משרד החינוך לגבש נהלים, תכנים, שעוצבו בידי מורים שלימדו באוניברסיטאות ובמכללות ולהקמת המפמ"ר.  

תרומתם של שיעורי האמנות להתפתחותו של הילד היא עצומה ויחד עם זאת הם עדיין נחשבים לבן החורג במערכת החינוך. בבית ספר יסודי ממלכתי רגיל מקציבים אך ורק שלוש שעות שבועיות לכיתה לכלל שיעורי האמנות. היינו מנהל בית ספר נדרש להחליט איזו אמנות הוא מעדיף, כשבדרך כלל מוזיקה ואמנות פלסטית יקבלו את העדיפות הראשונית. ואילו מקצועות אמנות נוספים נכנסים דרך תשלומי הורים (תל"ן תכנית לימודים נוספת) והמורים המלמדים בתכניות אלו  אינם נהנים מכל התנאים הסוציאליים שנהנה מהם מורה העובד במשרד החינוך. במשרד החינוך יש מפקחת אחת שאחראית היא לבדה על כל לימודי התאטרון בארץ. (לשם השוואה במקצועות המוזיקה והאמנות ישנם מפקחים לכל מחוז ותחתם עובדים מדריכי הוראה רבים יותר). ארוכה עוד הדרך להפיכת האמנויות לחלק משמעותי בשגרת הלימודים של התלמיד בבית הספר. האמנויות הפכו להיות חלק מרכזי ובלתי נפרד משגרת המרכזים הקהילתיים והמתנ"סים הממלאים את החסר בשעות אחר הצהריים והערב. 

ובכן נחזור לענייננו. הגעתי לעיריית תל אביב ושם הוצע לי לעבוד כמורה לתאטרון בבית הספר היסודי "צהלה" בכיתות אי -ג' בזמנו אף אחד לא הכשיר מורים לתאטרון ולכן גם לרובנו לא הייתה תעודת הוראה. את המנהלים גם לא ממש עניין מה אנחנו מלמדים הם זיהו את הפוטנציאל של הפרת שגרת לימודים משעממת וכולם דברו על מושגים כלליים של "כיף", "הנאה", "שחרור", "ביטחון עצמי" וזיהו את הפוטנציאל בניצול משאבי המורה לתאטרון בעזרה למחנכות בבימוי טקסים שונים בבית הספר החל מחגיגת ספר "אלפוני" או "בלי סודות" (האלפוני של שנות התשעים) דרך קבלת ספר תורה, טקסי חגים וזיכרון, בנות מצווה ומופעי סיום.

כמו כל מורה מתחיל השתמשתי בארגז הכלים שעמד לרשותי שהיה בעיקר לימודיי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב ובעיקר בחוג למשחק. התחלתי ללמד את מה שלימדו אותי בכיתות שלמות של למעלה מ35 תלמידים בכיתה. התיימרתי ללמד אותם כיצד משחקים והתמקדתי בעיקר באמנות המשחק. ההתחלה הייתה מזעזעת. זאת אומרת כנראה לא עד כדי כך מזעזעת כי בסך הכל נחשבתי למורה אהוב ואהוד. אבל בעיקר שמשה אותי הכריזמה וההצלחה של התרגילים בכיתה באופן כזה או אחר, אך לא הייתה לי  שום ראייה מערכתית של הוראת המקצוע. ללמוד משחק וללמד תאטרון זה לא אותו דבר. את הפופולריות שלי בקרב הצוות צברתי כשעזרתי בבימוי טקסי הסיום של כיתות א' על פי תכנית הלימודים שלהם "בלי סודות". ומחזה שכתבתי לתלמידי כיתות ב' על יוסף ואחיו שסיכם את השנה הראשונה שלהם בתורה. הכתיבה התחילה להיות חלק בלתי נפרד מעבודתי. שכן חומרים דרמטיים לגילאים אלו לא היו קיימים כמעט ואלה שהיו קיימים כבר היו ארכאיים ומיושנים. מהר מאד הבנתי שאני צריך תכנית מסודרת ומובנית. התחלתי להעביר שיעורי תאטרון בכיתות ב' על פי סיפורי ספר בראשית (ואז גם נכתב המחזה על יוסף ואחיו). בד בבד התחלתי ללמד גם חוגי תאטרון במרכז הקהילתי בצהלה אחר הצהרים. אך האסימון האמיתי נפל כאשר יצאתי עם משלחת מורים לתאטרון לאנגליה מטעם מיל"ב ושם בלונדון ונוטינגהם בבתי ספר שונים – יסודיים ותיכון – פגשתי לראשונה בחיי התייחסות למקצוע התאטרון כדיסציפלינה עם תכניות מובנות, ראייה מערכתית וחדרי תאטרון. הבנתי עד כמה אני רחוק מלהיות מורה טוב. התחלתי לחשוב מערכתי. בעקבות שיעור לגילאי גן בלונדון כבר פיתחתי תכנית שנתית של מסע בעקבות ה"איליאדה" ו"האודיסאה" שהונהגה בחוג במרכז הקהילתי בצהלה.

כשדרישות המורים לעזרה בטקסים השונים חרגו מעבר לפרופורציה ועם צמצום שעות ההוראה החלטתי לעזוב את בית ספר צהלה כמקץ ארבע שנים ולהתרכז בעבודתי במתנ"ס. במקביל הרחבתי את עבודתי ברחבי מרכז הארץ.  ואף התחלתי ללמד בחטיבת הביניים בגין בנס ציונה בין השנים 1996-2000 ובבתי ספר נוספים. התחלתי לגבש תפיסת הוראה להרחיב את הכלים ולכתוב מערכונים ומחזות כדי לענות על הדרישות בשטח. ב1995 לימדתי במסגרת "קידום" תכנית העשרה בתאטרון בחוג שהתקיים אחר הצהרים בנס ציונה. וגם הייתי חבר בצוות מורים שעסקו בכתיבת מערכי תאטרון כדי להגיע לשיעורים מוכנים יותר. כשחיפשתי חומר להצגה החלטתי לעבד לילדים את מחזה המוסר של ימי הביניים "כל אדם". זה היה בעצם המחזה הראשון באורך מלא שעיבדתי. ההצגה יצאה מאד מוצלחת ומשם נסללה דרכי לעבודה בחטיבת הביניים "בגין" בנס ציונה. ושם התחיל סיפור אהבה וצמיחתי כמחזאי. כתבתי חומרים רבים ומקוריים למופעי המצווה, ומופעי הסיום של כיתה ט' שלוו בסיעור מוחין עם התלמידים. החומרים שהתחלתי לכתוב בהם נגעו לנוער ומבוגרים. בד בבד במרכז הקהילתי בצהלה קרה לי דבר נפלא. קבוצת תלמידים שלמדה אצלי בבית הספר המשיכה ללמוד תאטרון גם אחר הצהרים  (עד היום הם זוכים אצלי לכינוי "קבוצת היהלום"). תלמידים אלו צעדו אתי יד ביד בהרכב כזה או אחר עד לכיתה י' היינו עשר שנים רצופות. והתחלתי לכתוב עבורם מחזות מקוריים. כך נכתב המחזה "כיפה אדומה והזאב במגפיים" שהיה המחזה המלא המקורי הראשון שכתבתי ולימים זכה לגרסת קומדיה דל'ארטה למבוגרים, והציג בסטודיו למשחק בתאטרון חולון בבימויו של חיים עבוד חבר ומייסד להקת התאטרון סקפינו. דמות הסבתא הותאמה במיוחד לילד מוכשר בכיתה ג' בשם גיא רון שלימים הפך לשחקן מקצועי ולמד בניסן נתיב. לאחר מכן נכתב עבורם המחזה "בגדי המלך החדשים" שאך כפסע היה בינו לבין הצגתו בפסטיבל הילדים בחיפה.

הייתי עד להתלהבותם של התלמידים מהופעתם על הבמה. הרעב לנגוס במחזה ולהציגו על הבמה והתהליך המרתק שעברנו יחד. עד לשנת 2000 צברתי לא מעט שעות בהוראה ובימוי והגעתי מוכן ובשל לעבודה עם תיכוניסטים ומבוגרים התחלתי ללמד ב"בימת הנוער" ברחובות מייסודה של איה לביא. בימת הנוער ברחובות הייתה ועדין מוסד ייחודי לתאטרון שמוריו הדביקו באהבת התאטרון שלהם תלמידים רבים שהיום הם חלק בלתי נפרד מהתעשייה. בקרב המבוגרים עודדתי יצירה מקורית ואישית דרך סדנאות "שחקן יוצר" (דרך עבודה שלמדתי מהמורים הנפלאים נטע פלוצקי ופבלו זלצמן) ונוצרו מחזות נוספים שהיו לאבן דרך בעבודה התיאטרונית הקהילתית.

בשנת 2003 נקראתי על ידי וועד ההורים והמנהלת החדשה של צהלה אירית טוניק לפתוח מחדש את לימודי התאטרון בבית הספר על מנת להטמיע בדרך חווייתית תכנים של מורשת ישראל ויהדות. (שוב תאטרון כשחקן משנה ולא עיקרי. היינו זקוקים למטריית המורשת כדי להיכנס למערך הלימודים). בזאת הפעם ועל מנת שהתכנית תצליח דרשתי שני תנאים עיקריים. שני מורים בכיתה המחולקת לשתיים והכנסת השיעור לא כשעות קצה אלא חלק בלתי נפרד משעות הלימודים. התכנית הקיפה את כיתות א-ה. התאטרון תפס חלק נכבד מהלימודים בבית הספר (במימון ההורים).  זו הייתה בעצם הפעם הראשונה בה ישבנו ארבעה מורים לתאטרון על מנת  לשתף פעולה ביחד ולהוציא את התכנית לפועל כאשר המטרה הייתה לשלב בין התאטרון למורשת וללמד מושגי תאטרון באמצעות סיפורים ממורשת ישראל. התכנית נחלה הצלחה מסחררת ובמשך שנים המשיכה במתכונת כזו או אחרת בבית הספר וזכו ללמד אותה מורים שונים עד היום. או אז בקדנציה השנייה שלי בבית ספר צהלה הרגשתי כי הפכתי למורה תאטרון טוב ויסודי.

בשנת 2012 מקץ עשרים שנות הוראה ובמקביל לקריירת הכתיבה המשחק והבימוי הרשיתי להודות לעצמי כי אכן אני לא רק "גם מורה" אך בעיקר מורה. מה שהוביל ללימודי תעודת הוראה בסמינר הקיבוצים. תחת ניצוחן של ליביה חכמון ואיטה ברנדשטטר (קולגה ללימודים באוניברסיטה) ולהתמקצעות נוספת. זו הייתה חוויה מיוחדת לפגוש מורים שלי בעבר לצד תלמידים שלי שגדלו ולמדו במוסד הזה. שנה אחר כך כבר שימשתי כמדריך הוראה במפמ"ר תאטרון במשרד החינוך במשך שנה וחצי וחונך למורים.

מה שהתחיל כעוד דרך להתפרנס הפך לדרך חיים. ההוראה תרמה לי באופן יוצא מן הכלל בהתפתחות שלי כשחקן, כבמאי, כמחזאי וכאדם.

באתר זה יתפרסמו תכניות עבודה, מערכי שיעור תובנות וטיפים שנצברו במהלך שנות עבודתי כמו כן אתם מוזמנים להתייעץ ולהיעזר בכתיבת תכניות עבודה.

שלכם

אמיר

One thought on “להיות מורה תיאטרון

השארת תגובה

ניתן להשתמש בתגיות HTML:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>