נעמי ערפה ורות – ההגירה – מערכון על פי מגילת רות.

נעמי אורזת את חפציה כאשר ערפה נכנסת לפתע נעמי מפסיקה את פעולתה

ערפה:    מה את עושה?

נעמי:     אורזת.

ערפה:    מה אורזת? מה את מתכוונת לעשות?

נעמי:     אני נוסעת לביקור בבית לחם אצל קרובי משפחתי אני לא הייתי שם כבר עשר שנים.

ערפה:    את מתכוונת להישאר שם???

נעמי:     לא…

ערפה:    אני לא מאמינה לך.

נעמי שותקת.

ערפה:    אני לא מוכנה שתעזבי אותנו.

נעמי:     (מתיישבת כמעט פורצת בבכי אך גאוותה לא נותנת לה) אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה יותר להישאר כאן. המוות זועק מכל פינה בבית הזה. הכל כבה בי ערפה. אני רק רוצה למות בשקט בביתי. בבית לחם.

ערפה:    כאן הבית שלך!

נעמי:     אין לי כבר מה לעשות כאן. אני מעולם לא הייתי שייכת לכאן. ועכשיו כשגם כליון מת… לא נשאר לי בשביל מה לחיות.

ערפה:  ישמור האל כמוש איך את מדברת? רות ואני הם חלק מהמשפחה שלך. אנחנו אוהבות אותך…

רות:      (נכנסת בסערה) אימא נתנה לי לחם שכרגע יצא מהתנור… (מבחינה בנעמי).מה קורה כאן?

ערפה:    נעמי רוצה לחזור לבית לחם.

רות:      מה?

נעמי:     יש לי שם קרובי משפחה. אל תדאגו לי. אני אסתדר. שמעתי שאלוהי ישראל ברך את הארץ השנה, והמצב הכלכלי השתפר שם פלאים.

ערפה:    אבל אנחנו לא סובלות פה מחרפת רעב. את יודעת שהורינו יעזרו לך.

רות:      אימא בשנה אחת איבדתי אבא, גיס ובעל. אני לא מסוגלת גם לאבד אותך.

נעמי:     אני עול בשבילכם. תמיד הייתי זרה למקום ולאנשים. תמיד הייתי העברייה כאן. אני רוצה לחזור למה שנשאר ממשפחתי. אני מתגעגעת לשדות בית לחם, ולאלוהיי.

רות:      אם כך אני מתחילה לארוז את חפציי.

נעמי:     מה???

רות:      אני באה אתך.

ערפה:    (מביטה על רות מהססת) כן גם אני אבוא אתך.

נעמי:     השתגעתן? אין לכם מה לעשות בארץ יהודה. הדרך מסוכנת. אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לכן משהו. כאן אתן בטוחות ומוקפות בבני משפחותיכם. הייתם כלות נפלאות לבניי ועכשיו אתן משוחררות לדרככן.

רות:      אימא אנחנו לא מוכנות לעזוב אותך. אנחנו משפחה אחת. כיליון לעולם לא היה סולח לי אם אשאיר אותך לבדך.

ערפה:    (נוטלת את מיטלטליי נעמי) אתן לא הולכות לשום מקום. אתן נשארות כאן. נעמי, כאן יש מי שידאג לנו. שם את עלולה לסבול מחרפת רעב.

נעמי:     ערפה אתן צעירות. אתן עוד יכולות להתחתן ולהביא ילדים לעולם.

רות:      ולכרות את שמך? את שם אבי אלימלך ובעלי כליון?

נעמי:     (צוחקת בהיסטריה) רות מה את מצפה שאני אביא ילדים עכשיו כדי שיקיימו מצוות ייבום בעוד שלוש עשרה שנים? כל מה שאני יולדת מת. ואני גם לא בטוחה שאני בכלל מסוגלת לזה בגילי. אתן באמת  רוצות להישאר עגונות עד שיגדלו?

רות:      הבנתי. טוב אני מוכנה. ערפה?

נעמי:     אתן נשארות כאן. (נעמי מתחילה ללכת)

 ערפה:    נעמי אנחנו באות אתך אבל תנו לי יותר זמן. רות אני חייבת להיפרד ממשפחתי. אנחנו צריכות להתארגן לדרך. היא לא קלה. בואו נעשה את זה מחר.

נעמי שותקת.

רות:      נעמי?

נעמי:     בסדר. נצא מחר.

נעמי מפסיקה את פעולתה ערפה יוצאת. רות עוד מהססת. יוצאת אחרי עורפה. מגלאחר שהבנות יוצאות נוטלת נעמי את חפציה ויוצאת מאחור. רות חוזרת מגלה שנעמי נעלמה נוטלת את חפציה יוצאת וצועקת לעורפה.


נעמי רות וערפה