הדממה שאחרי
ובבוקר שאחרי הייתה דממה.
אפשר היה לחתוך את השקט בסכין.
צפור לא ציץ.
עוף לא פרח.
שור לא געה.
שרפים לא אמרו קדוש,
הבריות לא דברו.
והארץ שתקה והחרישה
מרב בושה.
היינו מהלכים ברחובות כרוחות רפאים
ללא מטרה.
הלומים.
השפלנו עיניים, אולי כדי לחפש את שרידי התקווה לשלום,
שהתרסקה ברעש אדיר על הקרקע,
ולא ראינו דבר חוץ מכפות רגלינו הנשרכות אל עבר מקום הרצח.
ועם כל צעד שצעדנו נשרה דמעה,
ומיליוני הדמעות לא שטפו את הזוהמה,
ואלפי נרות לא הצליחו לסלק את החשכה.
אומרים שזמן מקהה את הכאב
אבל אנחנו שזוכרים
תוקף אותנו הכאב ביום הזה
במלוא העוצמה
כאילו לא עברו שנים
כאילו היה זה אתמול,
ושוב משתררת דממה.
עלה לראשונה באוקטובר 2007 טקס רבין בבית ספר "צהלה" במעמד יובל ודליה רבין.