בוקר אחד התעורר מר י. וגילה לחרדתו כי הוא לא כלום. הדבר הפליא אותו מאד, שכן במשך שנים רבות טען אביו מולידו ,זכרונו לברכה, כי הוא "כלומניק". הסתירה בין קביעתו של אביו למצבו הנוכחי, הייתה עבורו הפתעה כה מוחלטת אשר גרמה לו לפיזור נפש עד כי לא ידע את נפשו מרב צער. אי לכך החליט שיישלח יד בנפשו. ובעניין זה, לא קצרה ידו מהושיע. הוא הוציא את אקדחו מהמגירה. זה שתמיד ייעד לפורץ שלא הגיע. מארון המטבח הוציא רעל שהיה מיועד לעכברים שלא הגיעו. סכין שהיה מיועד לעז שתועלה כקרבן עם היבנות הבית השלישי. וכן חבל וסולם שקיבל משניים שחיפשו אותו בעבר, לא מצאו אותו והשאירו את החפצים סמוך לדלת ביתו. ריבוי האפשרויות בלבל את דעתו, והוא דחה את הקץ עד לאחר שיסיים את העיון השגרתי בעיתון הבוקר היומי.
כותרות היום דיווחו על פיגוע גדול שאירע במרכז העיר. כותרת העיתון דיווחה על "לוחם חירות" ששם נפשו בכפו ופוצץ עצמו לדעת בקרב יושבי אוטובוס. קורבנות המתאבד זכו למסגרות מיוחדות ובהן פורטו קורות חייהם, בצד שבחים לאישיותם ופועלם. חלקם היו מקושרים לקרובי משפחה אחרים שנהרגו באסונות דומים. מכיוון שלא עלה על דעתו לרצוח או לעולל דבר מה רע לאנושות, החליט כי הדרך הטובה ביותר להיות מפורסם הוא למות מוות כזה. הוא גם קיווה בכל מאודו כי מותו יהיה מונצח בשידור חי ע"י צלם וידאו חובב שייקלע לאזור האסון ויצלם במקצועיות רבה את מותו המחריד.
בלי להסס יצא מר י. אל הרחוב בחיוך רחב ובתקווה גדולה. הוא עלה על האוטובוס הקרוב, קנה כרטיס "חופשי יומי" וישב במרכז האוטובוס כדי שיוכל להיפגע אנושות ממטען הנפץ, בין אם לוחם החירות יבחר לשבת בקדמת האוטובוס או במושב האחורי. כך נסע לו מר י. ברחבי תל אביב במשך שעתיים ושום דבר לא קרה. הוא ירד בתחנות, החליף אוטובוסים עשה סקר שווקים וגילה כי עדיף לו בכלל לנסוע לירושלים, ושם לעלות במיוחד על קו 18 שהיה חביב על לוחמי החירות המתאבדים, וכך עשה. הוא עלה לרגל באוטובוס מספר 405 ובאופטימיות זהירה בדק אם יש נוסע כלשהו שעשוי לזנק על הנהג ולדרדר את האוטובוס לתהום בהרי ירושלים, אך האוטובוס הגיע לייעודו בבטחה ובשלום. מר י. ירד מהאוטובוס עצבני במיוחד ושם פעמיו לתחנה בה עובר אוטובוס 18 לקריית יובל. בתחנה עצמה גילה לשמחתו הרבה חפץ חשוד – תיק שחור מעור משובח – שממנו בצבצו חוטי חשמל. לאחר שאף אדם בסביבה לא טען לבעלות על החפץ. קפץ מר י. על המציאה והחליט שהוא פותח את התיק ואולי עם קצת מזל יתפוצץ גופו וחתיכות חתיכות יעופו אל צמרות העצים הסמוכים על המדרכה או בכל מקום שיימצא לנכון. המחשבה על כך שאנשי "חסד של אמת" יקדישו לגופו את מלוא תשומת הלב הראויה ויגרדו אותו בעדינות בשפכטל ,הוא המרית, העבירה בו צמרמורת עונג ידועה. למראה כוונתו לגשת לתיק ולטפל בו בעצמו, נזעקו העוברים והשבים והיתרו בו כי לא יעז לפתוח את התיק וכי תכף יגיע לכאן חבלן המשטרה. מר י. לא שעה לדבריהם ניגש אל התיק כאשר כל האנשים הסקרנים רצים משם בבהלה. הוא פתח אותו ולהפתעתו גילה ערכה גדולה של אביזרי מין הכוללת ויברטורים שאחד מהם היה מפורק לחלוטין וממנו בצבצו חוטי חשמל. תגובות האנשים נעו בין צחוק היסטרי לכעס על מעשהו חסר האחראיות ואילו גיבורנו מר י. הרכין ראשו בבושת פנים ועלה על האוטובוס שהגיע.
חדור תקווה כי שעתו הגדולה מגיעה, התיישב כמובן במרכז האוטובוס, וחיכה למפץ הגדול. לאחר כרבע שעה נסיעה התגנב ללבו החשש שמא הרסיסים לא יפגעו בו, ולכן התיישב ליד אדם שחשד בו כי הוא מפגע פוטנציאלי. אך הלה ירד בלי להפעיל שום מנגנון בגופו. וכך מדי פעם בפעם עבר ממקום למקום בחוסר מנוחה בולט, עד כי החל לעורר את חשדם של יושבי האוטובוס והנהג בעצמו. לבסוף עצר האוטובוס סמוך לתחנת משטרה והנהג הסביר שקרתה תקלה באוטובוס והיא מייד תתוקן. לפתע פרצה יחידת משטרה מובחרת אל האוטובוס. מר י. המופתע מצא את עצמו על הרצפה כשידיו קשורות ורובים אימתניים מכוונים לעברו. אחד השוטרים עשה חיפוש על גופו ואף דגדג אותו קלות. מר י. שלא יכול היה להתאפק מלצחוק חטף בו במקום אגרוף לפרצוף. חשכה מוחלטת השתררה.
כשהתעורר ישב מר י. בחדר החקירות של המשטרה. הקצין שהבין כי מדובר בטעות הסביר למר י. שהייתה יכולה להימנע ממנו כל אי הנעימות והטלטולים אם הייתה בידו תעודת זהות.
מר י. התנצל עמוקות ומסר שתעודת הזהות שלו אבדה לאחרונה, והוא לא מוצא אותה. הוא אף היה מוכן לקבל את המשטרה בביתו עם צו חיפוש מי יודע אולי הם יצליחו במקום בו הוא נכשל. לפתע פרץ שוטר לחדר והודיע לקצין כי זה עתה נמנע פיגוע גדול בקו 18 ע"י הנהג הקודם, שזינק על לוחם חירות שנשא בידו תיק ובתוכו מטען גדול. שני חיילים שהיו באוטובוס עזרו לנהג להשתלט עליו. הקצין יצא מהחדר מקלל והתמרמר על כך שבמדינה הזו כל זב חוטם הופך לשוטר. בשביל מה הוא קורא לנו?! בשביל האידיוט הזה בחדר. אבל בשביל הדבר האמיתי אנחנו לא טובים! למה לא נותנים לנו לעשות את העבודה"! מר י. התאכזב קשות שלא נכח באוטובוס. "מי יודע" – אמר לעצמו- אם הייתי נוכח שם הייתי כבר עוזר ללוחם החירות להתפוצץ. מר י. לא ידע היכן לשים את עצמו מרב זעם. אך לאחר שהטיח בשוטרים ביטויים כמו "מדינת משטרה, מדינת משטרה" עזרו לו השוטרים לשים את עצמו ברחוב מחוץ לתחנת המשטרה.
נסער ביותר קם מר י. מהמדרכה, ניער את בגדיו, נער כמה נעירות אל עבר השוטרים וירד לכיוון התחנה המרכזית בירושלים כדי לחזור לתל אביב. בדרך עבר ליד מזנון מעורב ירושלמי שעוד לא התפוצץ. וממקלט הטלוויזיה נראו תמונות קשות ביותר – אפילו מזעזעות על לינץ' ברמאללה ,שבוצע ע"י מאות אזרחים מדוכאים עלי אדמות, בשני עוברי אורח תמימים ישראלים שטעו בדרך. מייד שם פעמיו לאוטובוס המגיע להתיישבות יהודית שכנה, ומשירד החל לשים פעמיו דרך ואדי צדדי אל עבר העיר הערבית. השעה כבר הייתה שעת ערבית. וזה היה תזמון מושלם של זמן ומקום כמוטיב ספרותי. השמש שקעה לאיטה ואורות רמאללה נראו באופי. סמטאות העיר היו שוממות מאדם וכיכר השוק הייתה ריקה. לא הייתה זו הבושה שגרמה לתושבי העיר להסתתר כי אם חששם מפני המוות שיכול היה להפתיעם באישון לילה. חייך מר י. לעצמו ואמר: ככה זה עם המוות, מרגע שאתה מזדקק לשירותיו הוא כבר טורח לבקר אותך ללא קריאה מוקדמת. "כלל זה נכון לכולם ורק אני –רטן בכעס – מר י. יוצא מן הכלל". מר י. הכריז מדי פעם בקולי קולות כי הוא ישראלי. ואף החל לקלל פלשתינאים אלא שקריאותיו לא זכו למענה ומן הסתם שפתו העברית השגורה בפיו לא הייתה שגורה באוזניהם. מר י. המשיך בדרכו מתרשם עמוקות מסמטאות רמאללה עד שהגיע לבניין המשטרה הפלשתינאית. לפתע כמתוך סרט הוליוודי הגיחו לעברו שני מסוקים ושלחו טילים אשר פגעו פגיעה מדויקת במטרה כדרכם של טילים ישראלים. מר י. נס כל עוד נפשו משם. המחשבה כי הוא עלול למצוא את מותו מטיל ישראלי עוררה בו חלחלה. הוא ידע כי יחשבוהו לפלשתינאי ולחלל פלשתינאי אין שם או כתובת ובטח, ובטח לא כותבים עליו דברי הלל ושבח בעיתונות הישראלית. לאחר ההלם הראשוני חזר זועם אל הריסות הבניין עלה עליהם, החל לנופף את אגרופיו בזעם וקלל את שני המסוקים באוסף קללות שתקצר היריעה מלפרט אותן. אט, אט הצטרפו אליו מאות פלשתינאים זועמים, החלו לנופף את אגרופיהם באוויר ולקלל את כוחות הכיבוש הישראלים, את המדינה הציונית, את אמריקה ואת ההמבורגר של מקדונלנד. לפתע כרתה אוזנו של אחד השוטרים הפלשתינאים- מאלה שלא מנעו את הלינץ' הקודם ואולי אפילו תמכו בו – בצלילי שפה זרה ובביטויים אשר אינם ערבים בעליל חוץ מאשר "כוס אמכ". והוא התקרב נמרצות אל מר י. אחז בכתפו ומשך אותו אל מחוץ למקום: "לא אכפת לי – הוא אמר אם אתה "משלום עכשיו" או "גוש שלום" אבל זה לא הזמן להפגין אתנו פה. לא ראית מה קרה היום בבוקר? גם ככה קיבלנו על הראש מהראיס שלנו יאסר עראפאת, שלא מנענו מהצוות האיטלקי לצלם את מה שקרה בבוקר. אתה לא רצוי פה עכשיו." הוא העלה אותו על ג'יפ משטרתי והביא אותו על עמדת צה"ל שבפאתי רמאללה אמר להם שהאיש מ"גוש שלום" או משהו וביקש במפגיע שלא יתנו לו להיכנס. החיילים הבטיחו שאכן כך יעשו ועם העלמות הג'יפ הפליאו מכותיהם במר י. האומלל וקראו לו משת"פ, בוגד ושלל שמות מאנשי המפתח של המפלגות השמאליות. מוכה וחבול הועבר מר י. אל יישוב יהודי סמוך, מן הסתם התנחלות. ועלה על האוטובוס המשוריין בדרך לירושלים. משם כבר עשה את דרכו לתל אביב עד לביתו עצוב עד למאוד. לא כך רצה מר י. שהיום ייגמר כשעמד בפתח ביתו לא התאפק ופרץ בבכי הוא עדיין היה בבחינת עדות חיה לאלמוניותו.
למחרת בבוקר קם כהרגלו ופתח את עיתון הבוקר. על העמוד הראשון התנוססה תמונה גדולה של איש עם חיוך כובש ולצדו מפכ"ל המשטרה וראש הממשלה עם חיוך כובש לא פחות. היה זה הנהג שמנע את מותו בטרם עת של מר י. בצד התמונה פורסמה כתבה על הנהג ואומץ לבו. המשך הכתבה היה בעמוד הלפני אחרון של העיתון בצד מודעות האבל. שם גם פורטו קורות חייו, בתוספת פרטים על אשתו וילדיו הגאים. חמתו של מר י. בערה בו להשחית. הנה, לא רק שהנהג מנע את מותו אלא אף זכה בתהילת עולם. הוא השליך את העיתון בחמת זעם. כשלפתע חדרה אליו ההכרה כי גם באמצעות מעשה גבורה הרואי אפשר להיכנס להיכל התהילה ולקבל כותרות בעיתון. מרגע זה ואילך נחוש היה מר י. להציל את האנושות מאסון נוסף. לשם כך החליט להתייצב בכניסה למרכז עזריאלי, הוא קניון השלום, כמה מטרים טובים לפני אנשי הביטחון הרעים. ולקפוץ על החשוד הראשון שינסה להתפרק לחתיכות. הוא ידע כי תהילתו מובטחת בין אם ימנע מהפלשתי להתפוצץ ובין עם תמות נפשו עם הפלשתי.
השעות נקפו. השמש קפחה. והשוחט לא שחט. מר י. התהלך הלוך ושוב בעצבנות. מדי פעם נופף לאנשי הביטחון לשלום. לבסוף התיישב ליד הפסל בכניסה ולא זז מחמת עייפות. לפתע קלטה עינו ערבי שהיה לבוש בלבוש ערבי מסורתי עם גלביה וכפיה ובידו החזיק שרשרת חרוזים. הערבי אף דיבר ערבית עם איש עסקים שהלך לידו. מכיוון שהיה מר י. איש משכיל וידע כי רמת חייו של ערבי נמוכה היא ולא יעלה על הדעת כי ערבי יצא ל"שופינג" (שהיא פעילות יהודית בעליל הבאה לידי ביטויה המלא והמובהק בארצות נכר). חשד מר י. כי מתחת לגלבייה מסתתרת פצצה רבת עוצמה המחוברת למבושיו של הערבי. לפתע ירדה רוח האלוהים על מר י. ונפשו התמלאה עוז וגבורה.
מר י. קפץ על הערבי. קרע מעליו את הגלבייה. שלח ידו אל מבושיו כדי לנטרל את הפצצה. הערבי ההמום צרח מכאבים. ואילו איש העסקים התנפל על מר י. והשליך אותו מעליו. לפתע צצו אנשי ביטחון גררו את מר י. ושמו עליו אזיקים. האנדרלמוסיה הייתה רבה. הערבי לא ידע במה להחזיק קודם האם בגלימתו שנקרעה או במבושיו הכואבים. ההמון סביב היה המום. ואילו מר י. זעק כי הערבי הוא מחבל והוא יפוצץ את המקום. ההמון החל לצעוק "מוות לערבים". ואנשי הביטחון נאלצו לפזר את הקהל ולהשתלט על מר י. הנסער.
לפתע הופיע מתוך הכניסה הראשית של קניון עזריאלי שר החוץ חיוור כסיד. דרש מאנשי הביטחון שסבבו אותו לדאוג במיידי ללבושו של הערבי ובמילים מבולבלות ונסערות התנצל לפני הערבי. הערבי הנזעם הודיע כי זוהי פגיעה חמורה בכבודו וכי התקרית לא תעבור בשתיקה. וכי יש חשש כבד להמשך הקשרים הדיפלומטים בין ישראל לנסיכות קטר. עוזרו של שר החוץ ניגש אל מר י. וצרח עליו צרחות שאת פשרן לא יכול היה מר י. להבין עקב עוצמתם הגבוהה. הוא הספיק לקלוט מילים ספורות כמו… "נזק שלא ניתן לתיקון", "ידידתנו האחרונה בעולם הערבי"… "אידיוט!"… "מטומטם!" בשלב מסוים איבד עוזר שר החוץ את קולו. ואנשי הביטחון שהבינו כי מדובר באזרח שמילא בחריצות יתרה את תפקידו האזרחי הרגיעו את הרוחות. אך בטרם הספיקו להתאושש. נשמעו יריות מכיוון "הקריה". הוא המטה הצבאי הסודי של מדינת ישראל. אנשי הביטחון מהרו לאזור האירוע חלקם אבטחו עוד יותר את נסיך קטר ואת שר החוץ ומילטו אותם. השמועות אמרו כי לוחם חירות שהגיע לאזור הקריה יורה בחיילים. מודעות האבל קרצו למר י. יותר מתמיד. מייד רץ מר י. עם אזיקיו אל עבר אזור הירי וזיהה למרחוק את לוחם החרות ללא לפיד אך עם נשק ביד. הוא רץ בכל כוחו לכיוונו תוך כדי שהוא מנופף בידיו הקשורות וצועק "תירה בי, בי, אני יהודי."…" בי, בי אני מתחנן". לשמע שמו של ראש הממשלה הישראלי לשעבר ביבי איבד לוחם החירות את עשתונותיו כיוון את נשקו אל מר י. אך לא הצליח לכוון אל המטרה. כדור אחד חלף בין ידיו ובתק את האזיקים והשאר החטיאו את מטרתם לחלוטין. מר י. עוד ניסה לתפוס את הכדורים אך כדורי חיילי הקריה היו מהירים יותר ולוחם החרות נפל מתבוסס בדמו כשהמון זועם מקיף אותו וצועק "ביבי לשלטון".
אט, אט התרחק מר י. ממקום האירוע וחזר מיואש מתמיד אל ביתו. השעה הייתה אחר הצהרים. מהדורת החדשות דווחה בהרחבה על הפיגוע בקריה ובאופן מפתיע למדי עדשת המצלמה לא קלטה ולו לרגע את פניו של מר י. אלמוניותו ריצדה על פני המסך הקטן. ואילו ידידנו הרגיש קטן ולא כלום מתמיד. לפתע ,בעודו צופה בטלוויזיה, ראה מטוס מתנגש במגדל גבוה ואחריו מטוס שני המתנגש במגדל שני הדומה למגדל הראשון כשתי טיפות מים, משל היו תאומים. הדבר הפליא אותו עד מאד כי לא נהוג במקומותינו לשדר סרטי אסונות הוליוודים במהדורות החדשות. אכן – אמר מר י. לעצמו – העולם כבר לא מה שהיה פעם. לרגע נראה היה למר י. כי חלה תקלה בסרט וכי התמונות חוזרות על עצמן שוב ושוב. עד שבעצם הבין כי אין זהו סרט אלא בעצם פיגוע טרור של לוחמי חירות אחרים. והפליא אותו עד כמה מושג החירות התרחב. אכן לפיד החרות המתנוסס מעל מנהטן הפיץ את אורו למרחוק. המחשבה כי מר י. היה עלול למצוא את מותו באחד מהמגדלים הזהים שטפה אותו זעה קרה. הוא ידע כי בין אלפי ההרוגים היה נשאר גם אלמוני במותו. למי יש כוח לקרוא עליו פרטים בין אלפי מודעות אבל ודברי הלל ושבח. וניכר היה כי מצב רוחו של מר י. משתפר בעליל. " אם כבר למות אז רק לבד" . רוח חדשה פעמה במר י. "אכן טובים סיכויי למות לבד שכן לעולם לא חלקתי עם אחרים את ארוחותיי, כל שכן חטיפים, ופלים ודברי מתיקה אחרים." שמח וטוב לב הציע מר י. את הכרית למראשותיו וחיכה בקוצר רוח ליום החדש שאולי יביא באמתחתו פיגועים נוספים.
אבל היום החדש הביא באמתחתו אסון אחר שלא נגרם הפעם ע"י לוחמי חירות כי אם ע"י טובי בניה של המדינה. חלוצים בני חלוצים שהיו מפזמים בשירה רינה ודיצה את "מי יבנה, יבנה בית בתל אביב". אותם בני חלוצים היו מזמזמים ותוך כדי זמזום היו מפליאים בהמצאות חדשות וברעיונות חדשים עד כי נוצר הרושם, שיום אחד ייבנה בית שתחילתו בגג וסופו ביסודותיו על האדמה. המצאה שאפילו מר סמואל ג'קסון גוליבר זכה לראותה על הנייר בלבד. טובי חלוצנו מזמזמים ואילו בני ישמעאל בונים. כשפנה היום אירע אסון גדול בירושלים היא עיר בירתנו הנצחית, העיר שחוברה לה יחדיו, קריה למלך רב, משוש תבל, שאם נשכחנה תישכח ימיננו ועוד כהנה וכהנה.
כאשר פנה לו היום התכנסו אנשים רבים לחגוג באולמי "פונטנבלו" את חתונתם של חתן וכלה ולא ידעו כי תהיה זו ברית דמים. השמחה הייתה כה רבה עד כי הרעידה השמחה את תקרת האולם. והאדמה פערה את פיה ותבלע את החוגגים אשר צנחו אל מותם.
החוגגים הפסיקו לשיר ובני החלוצים מכאן ואילך הפסיקו לזמזם. הברות קטועות ציירו תמונה של המצאה מופלאה היא תקרת הפל–קל שכשמה כן היא נופלת בקלות. ואי לכך ובהתאם לזאת לא היו החוגגים צריכים לרקוד עליה. שכן תקרה איננה רצפה.
ויהי ערב ויהי בוקר ומר י. פותח את עיתון הבוקר והנה זוכים החוגגים למסגרות גדולות ושחורות ובתוכם ידיעות המספרות על חייהם ועל קרבתם לחתן ולכלה. הנה אך אתמול היו אלמונים ועם בוקר זכו לתהילת עולם.
הנה נוכח מר י. לדעת – כלא כתוב: "כי מהרסייך ומחריבייך, ממך יצאו", ואין צורך להרחיק עד רמאללה דרך אתונות כדי למצוא מלוכה.
מתוך שברי ידיעות הבין מר י. כי לא לבדד תשכון תקרת הפל – קל וכי בין זמזום לזמזום פוזרה בכל רחבי הארץ ומי יודע אולי באולמי חתונות נוספים.
רוח חדשה פעמה במר י. עם רדת הערב לבש את חליפתו הטובה ביותר ענב עניבה טובה פחות. ויצא אל אולם חתונות. לא לפני שוידא כי החתונה מתרחשת בקומה גבוהה.
מר י. הגיע שמח וטוב לב ברך את הורי החתן שחשבוהו מצד הכלה ואת הורי הכלה שחשבוהו מצד החתן ומסר בידיהם מעטפה צבעונית וריקה. שכן הוא ידע שאם לא יצלח בידו למוטט את הרצפה-תקרה, לא יוכל להקדיש אמצעים כספיים נוספים לכל חתונה שיגיע אליה. כשהגיעה שעת החופה שם מר י. כיפה לראשו והתקרב אל החופה. החתן היה משכמו ומעלה גבוה וחסון, ולא היה למר י. ספק כי מבעד לחליפתו מסתתרת ערמת שרירים מסוקסת ובוטחת כיאה לישראלי גאה יוצא סיירת דובדבן. רגלו החזקה של החתן הפיחה במר י. תקווה כי עם הישמע המשפט "אם תישכח ירושלים תישכח ימיני" ירים החתן את רגלו המסוקסת ימחץ יכתוש ויפצפץ את הכוס, ויפער חור גדול ברצפה שמייד יתרחב עד להתמוטטות הבלתי נמנעת. התרגשותו של מר י. עלתה על זאת של הכלה שלא הפלגנו בתאורה מפאת חוסר עניין ונחיצות להמשך העלילה. כשהגיע הרגע המיוחל הרים החתן את רגלו והוריד אותה בחבטת אימים. קול נפץ גדול נשמע. לא הייתה זו רק הכוס כי אם גם כף רגלו של החתן שהתעקמה מעט. החתן השרירי והמסוקס נשך שפתיים. פלט צעקה חרישית. ומייד הרגיע את כולם בקול משתנק שלא נורא וכי בחייו נתקל במצבים קשים יותר כמו הפעולה הלילית ההיא בלבנון והפעולה בשדות בית לחם בלילה ההוא הלבן. הוא אסף את הכלה המודאגת לחיקו ונישק לה בחוזקה ולו כדי להרגיע את הכאב. הוא סימן לאורחים המודאגים לפתוח בריקודים וצלע יחד עם כלתו אל מרכז הרחבה. מר י. המאוכזב הצטרף בלית ברירה לחוגגים ורקד בחדווה רבה תוך רקיעות חזקות במיוחד על רצפת – תקרת האולם וזאת על מנת לזעזע את אמות הספים. החוגגים החתן והכלה השתאו למראה האורח ששמחתו בשמחתם נשפכת כפלגי שמפניה על מגדל כוסות. ושמחתו אף הגבירה את שמחת השמחים. וכולם רקדו ורקעו. כל כך השרה מר י. שמחה על החוגגים עד כי מטרתו המקורית נשכחה ברקע הרקיעות. ואילו ידידנו היה כבר ברקיע השביעי אם לא למעלה מזה. ובאחת מקפיצותיו הגבוהות אל הרקיע נחת מבלי משים על כף רגלה הענוגה של הכלה וזו פצחה בזעקת כאב שקולה התגלגל מקצה האולם ועד קצהו. הכלה השתטחה אפיים ארצה ונראה היה שנגרם נזק רציני לכף רגלה. החתן צלע לעבר אשתו הזועקת. מיותר לציין כי השמחה הושבתה מרגע זה ואילך. כל כך הושבתה עד שהאורחים היו חייבים למצוא את פורקנם במקום אחר. כל המבטים הופנו כאיש אחד אל מר י. אשר מרגע לרגע התכווץ יותר ויותר. אם הכלה שעיניה רשפו גצי אש ואם החתן שראשה התמלא אדי קיטור החלו להתקדם אל עבר מר י. גיבורנו האומלל נאלץ לנוס כל עוד נפשו בו. ואחריו עדת חוגגים אשר רוצה לעשות בו שפטים. להפליא בו את מכותיה. לשבור לו רגליים וידיים. ולסמם אותו כג'וק בבקבוק עד כי יטעה לחשוב כי הוא ערבי. נראה היה כי אט, אט מדביקה אותו החבורה עד שעלה במוחו של מר י. רעיון גאוני. לפתע הוא עצר הסתובב וצעק "האוכל מתקרר!!!". כל החבורה עצרה כאיש אחד היססה לרגע הסתובבה וחזרה במהירות גדולה יותר אל אולם החתונות על מנת לא לפספס את המנה העיקרית, שכללה שוק עוף, או דג נסיכת הנילוס מטוגן, או בשר ברוטב של עצמו כשבצד תפודים ואורז עם שזיפים. מר י. נשם לרווחה ומייד נמלט לביתו בטרם יתחרטו. משהגיע לביתו נעל את דלת ביתו מאחוריו.
ניסיונותיו למות העמידו אותו בסכנה כה גדולה עד כי היה עלול למצוא את מותו. כל כך נחרד מהרעיון עד כי במקום לישון על מיטתו, ישן מתחת למיטתו דבר שלא היה קל כלל וכלל כי הייתה זאת מיטת פוטון. ומר י. צמצם עצמו לנקודה קטנה. כל כך צמצם עצמו עד כי למחרת בבוקר כשפתח את דלת ביתו כדי לקרוא את עיתון הבוקר באה רוח חזק ומר י. התנדף כלא היה. ולא נודעו עקבותיו עד עצם היום הזה. מן הסתם הייתה זו רוחו של הסופר שירדה כמו אל מתוך המכונה אל מר י. ולקחה אותו בסערה השמיימה. אך מי יודע ברצות הקורא אולי עוד תחזיר הרוח את אנטי גיבורנו האומלל להרפתקאות אומללות יותר ברדיפתו הבלתי נלאית אחרי התהילה. אך לעת עתה. לא כלום – סופו לא כלום.
יולי 2001