המחזה "משחק הטבח" של יוג'ין יונסקו עוסק במגפה שפורצת בעיר והתמודדות התושבים אתה. המחזה עלה ב2003 בהופעת בכורה עולמית בעברית עם קבוצת מבוגרים חובבת ב"בימת הנוער ברחובות" מיסודה של איה לביא.  תרגום המחזה נעשה מאנגלית לעברית על פי תרגומה של הלן גארי בישופ. עם עזרתה האדיבה של הגב' אורלי טייץ נבדק גם המקור הצרפתי ונעשו הדיוקים וההתאמות הדרושות. המחזה הוא בעצם סאטירה שחורה ומהווה מראה לעגנית לספרו של אלבר קאמי "הדבר". שניהם כמייצגי התפיסה האבסורדית שוטחים בעצם תפיסות שונות להתמודדות עם אפוקליפסה קיומית כאשר גם הספר וגם המחזה מציעים פתרונות שונים. מבחינת אלבר קאמי שתי הוודאויות היחידות של האדם הוא "המוות" ו"המרד" כפי שהוא פורס במשנותיו "האדם המורד" ו"המיתוס של סיזיפוס". מבחינת יונסקו קיימת וודאות אחת והיא המוות והוא לועג למרד. בעוד ספרו של אלבר קאמי מלא באהבת אדם ואופטימיות. במחזהו של יונסקו המוות הוא הוודאות היחידה ואילו כל ניסיונות האדם למרוד בו מושמים ללעג ולקלס. יתרה מכך, מספר האנשים המתים  מיד בני אדם אחרים עולה בהתמדה ובסופו של דבר כל האנשים שניצלו מהמגיפה מתים למראה האירוניה משריפה שפורצת בעיר.  אין הרבה חמלה במחזהו של יונסקו ואם היא מופיעה היא מבליחה בתמונת הזוגות ותמונת הזקן והזקנה. יונסקו בודק את התמודדות האדם עם המגפה במסגרות שונות. ברחוב, בבתי החולים, בבית, בבית הכלא וחושף את הצד המכוער באנושות. בצע כסף, הפרדת מעמדות, תאוות שלטון, פופוליזם ודמגוגיה וכו'.

2003 היתה שנה קשה. תקופה של פיגועי טרור (האינתיפאדה השנייה) ומגפת הסארס. היה דרוש אומץ לא קטן לעלות מחזה כזה מכיון שהוא נשא בתוכו מהות אופוזיציונית לא קלה לעיכול בימים ההם, אך היתה לו אמירה מאד נוקבת ורלוונטית למציאות אז.

בימים אלו של התפשטות הקורונה הוא נעשה רלוונטי יותר מתמיד. את המחזה המלא ניתן לרכוש דרכי. המחזה מורכב מתמונות תמונות ומרובה תפקידים.

המחזה מוקדש ל אנדריי סטריחאן המרצה באוניברסיטה שהפגיש אותי עם יונסקו, וכן ליהושע לביא זקן השחקנים בחבורה שכבר איננו אתנו.

קישור לתיעוד ההפקה ביוטיוב

https://www.youtube.com/watch?v=VGHsbkchTkw&t=1488s

 

 

 

 

מתוך המחזה "תמונה ראשונה" כיכר העיר

התפאורה היא של כיכר עיר ללא זיהוי מודרני או ישן. הסגנון המתאים ביותר יהיה בין 1880 ל 1900. זהו יום שוק. ישנה תכונה רבה אם החלל מאשר. פחות אם לאו. למרות התכונה הרבה האנשים עושים זאת בשקט נראים לא שמחים ולא עצובים. או שחזרו מקניות או שהם בדרך לקנות.

לפני הכניסה של השחקנים הראשונים אנחנו נעשים מודעים שבעצם השוק הוא מאחור (או מאחורי הקלעים( שומעים את החלפת מטבעות הכסף.  התמונה הדוממת היא צבעונית. אנו שומעים פעמוני כנסייה.

אם יש מספר מצומצם של שחקנים תמונה זו יכולה להיות מקובעת בבובות גדולות או דמויות קרטון צבועות.

בסיום של התמונה הראשונה הבובות מסובבות לעבר הקהל ללא תנועה. מסודרות וממתינות בציפייה. או שהם דווקא פונות אל מקום האירוע. אם הם דמויות נייחות או צבועות הם יכולות להיעלם הדרגתית בצללים. הדבר יקרה גם לבובות מכיוון שהבמה תהיה מוחשכת בחציה בסוף התמונה וייראו רק צלליות.

לפני כניסתן של עקרת הבית הראשונה והשנייה תקדים אותם דמות, גם משמאל במה. הדמות גבוהה עטויה גלימה שחורה וראשו מכוסה. זהו הנזיר השחור הוא חוצה את הבמה לאט בלי שאף אחד יראה אותו.

 

עקרת בית א':      נראה לי שרק קופים חולים במחלה הזו.

עקרת בית ב':      איזה מזל שיש לנו כלבים.

עקרת בית א':      וחתולים.

עקרת בית ב':      ובכל זאת בני אדם מעבירים את הוירוס.

עקרת בית א':      כן… באמצעות הידיים… אני מניחה. בכל מקרה הם לא עושים את זה בכוונה.

(יוצאות).

עקרת בית ג':      בעלי אומר שהאנשים האלה חיים בבלבול טוטלי. בלי מוסר, בלי מסורת. למעשה

אומרים שזו בדיוק הסיבה שהם מתים ממנה. בלבול.

עקרת בית ד':      צריך לעשות את מה שחייבים לעשות. לא?

עקרת בית ה':      בהחלט! אני זוכרת שהיינו שוטפים את הגזר, אחרת היינו חוטפים צרעת.

עקרת בית ו':       ועכשיו גילו שתפוחי אדמה גורמים לסכרת או שסתם גורמים לך להשמין, או ששניהם ביחד. תרד זה רע כי זה גורם ליותר מדי דם בדם. עדשים מלאים בעמילן. פרות ,סלט, דברים לא מבושלים גורמים לדלקת המעי הגס ואם אתה מבשל אותם אתה מאבד את הויטמינים והורס את האנזימים, וגם זה יכול להרוג אותך. אלכוהול זה רע, כי זה מאלכהל אותך. המים לא טובים לא לקיבה ולא במגפיים. זה מנפח את הקיבה וממלא אותה בצפרדעים.

עקרת בית ה':      גם בשר זה רע.  זה גורם לחומצת שתן, ודגים עושים אותך רגזן.

עקרת בית ו':       דגים עושים אותך רגזן?

עקרת בית ה':      בטח! בגלל הזרחן. זה גורם לפיצוץ.

עקרת בית ו':       במוח. לא?

עקרת בית ה':      וצדפות גורמות למגפה השחורה, שלא לדבר על סרטנים ושרימפס.

עקרת בית ו':       אספרגוס! בעלי לא נוגע באספרגוס זה הורג לו את הכליות. הוא יודע למה! הוא רופא. יש לו חולים שחולים באספרגיטיס.

עקרת בית ה':      שלא לדבר על חצילים שגורמים לך להצטננות.

עקרת בית ו':       זה אפילו יותר גרוע מהמגיפה השחורה.

(יוצאות עקרות הבית השלישית והרביעית חוזרות)

עקרת בית ד':      חצילים גורמים לסרטן.

 

נכנסים השביעית והשמינית.

 

עקרת בית ז':       בעלי אומר שאנשים יגיעו לירח, ואפילו יותר גבוה.

עקרת בית ח':      הם בטח יצטרכו סולם מאד גבוה. יותר גבוה משל מכבי אש. הם יצטרכו לטפס הפוך כי הירח נמצא עכשיו מתחתינו. בצד השני. מזל שאנחנו יכולים לראות אותו מכל מקום בכדור הארץ.

עקרת בית ז':       בדיוק! אם אנחנו יכולים לראות אותו מכל מקום זאת אומרת שהוא בצד שלנו. (לטובתנו). לא?

עקרת בית ח':      זה סיכון שצריך לקחת. כמה ימים את חושבת ייקח להם לטפס לירח?

עקרת בית ז':       הם לא יצליחו תיגמר להם הנשימה. (אלטרנטיבה:  הם לא יעמדו בזה אין להם כושר).

עקרת בית ח':      הם יעשו את זה במשמרות. תהינה להם פלטפורמות למנוחה אחרי כל כמה סולמות.

עקרת בית ז':       את מתארת לעצמך איזה סחרחורת הם יחטפו? בין אם הם הפוכים או לא  הם יחטפו סחרחורת.

עקרת בית ח':      הם יכולים להגיע לשם על גבי פגז. או שהם ירכבו על סוס שרכוב על פגז.

עקרת בית ז':       הסוסים לא יעמדו בזה. עם כל הרעש והרוח הם ימותו מפחד. אין ספק, הם ימותו!

 

יוצאות נכנסים שני גברים.

 

איש א':             כולנו טיפשים, טיפשים שנשלטים בידי אידיוטים.

 

איש ב':             חייבת להיות תרופה למצב, אבל אני לא מכיר שום תרופה.

איש א':             אל תדאג אני כבר אמצא אותה אם רק תרצה.

איש ב':             בטח שאני רוצה! אני יודע, משמע אני שולט!

איש א':              יפה אמרת. ידע ושליטה אלה הם שני הכישורים הגדולים ביותר של הרוח האנושית.

 

יוצאים.

 

איש ג':               (דוחף עגלת תינוק) יש לי תאומים. יום ראשון זה התור שלי לדחוף את העגלה, ואשתי סורגת.

איש ד':             (סורג) אצלי זה בדיוק ההפך.

 

יוצאים.

 

איש ה':              אני אומר לך אני הייתי במצב רע. הרגשתי כאילו הייתי תקוע בערפל כבד. הכל היה משונה. הייתי דרוך… העצבים שלי היו על הסף. השרירים שלי היו מתוחים. לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לעמוד, לא לשכב, אפילו לא יכולתי ללכת כי זה עייף אותי, וגם לא יכולתי להישאר במקום אחד.

איש ו':               היה משהו אחד שהיית יכול לעשות. לא כל כך נעים אבל היית יכול לעשות אותו.

איש ה':             מה?

איש ו':               לתלות את עצמך. היית יכול פשוט לתלות את עצמך.

איש ה':             זה מסוכן!

איש ו':               יש בזה סיכון… אני מודה. אצלי זה היה הרבה יותר גרוע. הייתי בדיכאון. כל העולם הפך כמו כוכב רחוק לא אמיתי, קר כקרח. סוגר עליך. הכל הפך זר ועוין. בלי תקשורת. מנותק לגמרי. הייתי סגור אבל סגור בחוץ.

איש ה':             ואיפה לדעתך היה המכסה? בפנים או בחוץ?

איש ו':               לא משנה. בכל מקרה לא יכולתי להרים אותו. זה שקל טונות והיה עשוי מעופרת… לא… מפלדה. עופרת אפשר היה להמיס.

איש ה':              אני בחיים לא הצלחתי להרים יותר ממאה קילו ואני מעדיף מאה קילו של קש ממאה קילו של עופרת. קש יותר קל אתה יודע.

איש ו':               לפעמים אני תוהה איך זה שאנחנו מצליחים לשרוד. "החיים זה לא פיקניק" כמו שאומר החבר שלי גאסטון.

איש ה':             אולי היה עדיף למות.

 

איש ו':               אל תגיד את זה. זה מביא מזל רע.

 

יוצאים.

 

איש ז':               אנשים כמונו לא מגיעים לכוכבים.

איש ח':             אנשים כמונו רק סובלים אסון אחרי אסון.

איש ז':               הם בסך הכל טכנאים מוכשרים. אז הם יגיעו לירח ואחר כך לכוכבים. הם יגיעו יותר רחוק מאתנו אבל איזה זווית ראיה תהיה להם?

איש ח':             תהיה להם  פרספקטיבה רחבה יותר משלנו אבל הם לא ידעו יותר מאתנו.

איש ז':               בטח! מה עוד הם יכולים לדעת בסך הכל? בסך הכל הם לא ידעו כלום והסך הכל הוא שקובע וכל השאר לא חשוב.

איש ח':              נכון מה שלא חשוב לא שווה. (פאוזה) בכל זאת אני מעדיף קומות גבוהות יותר. דיירים בקומות העליונות רואים הרבה יותר דברים מהדיירים בקומות  התחתונות.

איש ז':               לא תמיד.

איש ח':             מה זאת אומרת?

איש ז':               אם הבניין בנוי מול גבעה  והחלונות והמרפסות פונות לגבעה אז הם לא רואים יותר מהקומות התחתונות. נכון או לא?!

 

יוצאים.

 

עקרת בית א':      גיסי עובד עם חולים שיש להם רפלקסים בלתי נשלטים. להיות נשלט זה יותר קל.

עקרת בית ב':      את עושה רק מה שמבקשים ממך. אבל יש דברים שהם דורשים…

 

יוצאות.

 

איש ה':              יש לי תחושה של שמחה שנולדת בתוכי. זה כבר עכשיו הופך לשמחה ממש. אני מרגיש אותה עולה מכפות הרגליים לעבר הלב… והיא הייתה מגיע אליו אם לא היו לי נמלים ברגליים.

איש ו':               יקירי! אתה יודע? אני לא מצפה לשום הנאה מהחיים. אני אסתפק בניטרליות. כן. לשבת בשקט בצד ולהתבונן במה שקורה בלי לסבול.

 

יוצאים. נכנסים עקרת בית ג' ו ד'. ואיש ד'. גברים שמאל במה. נשים בימין כרגיל. איש ג' ו ד' עדיין סורגים ומנענעים את העריסה רק הפעם הפוך.

 

איש ג' (ל ד'):      אין עתיד!

אישה ג' (ל ד'):    שום דבר לא יקרה… ובכל זאת צריך להתכונן לבאות.

אישה ד' (ל ג'):    עדיף למנוע מאשר לרפא.

איש ד' (ל ג'):      אין דבר שאפשר למנוע.

אישה ג' (ל ד'):    שום דבר אי אפשר לרפא.

איש ג' (ל ד'):      אפילו לא את הצפוי.

אישה ד' (ל ג'):    גם לא את מה שאפשר לרפא.

איש ד' (ל ג'):      ואפילו את הצפוי אי אפשר לצפות.

אישה ג':             לצפות לריפוי הצפוי לריפוי. זה הרעל האמיתי.

 

שאר הדמויות נכנסות לבמה. נשים מימין וגברים משמאל. הם צמודים יותר לפינות הבמה מבלי לדבר או להעמיד פנים שהם מדברים. הם צריכים להופיע רגועים מביטים סביב בלי לזוז. הנזיר בא ועומד במרכז הבמה. אף אחד שם לב אליו.

 

איש ד':             (דוחף את העגלה למרכז הבמה ממש לפני הנזיר השחור. מדבר ל איש ג')

הפעמונים מצלצלים. זה סוף המיסה בוא נשתה משהו לפני שאשתי תצא החוצה.

איש ג':               אשתך קבעה עם אשתי להיפגש אתה במאפייה.

איש ד':              תשים את המסרגה בעגלה אל תדאג התינוקות לא יאכלו אותם. (פונה לאישה ד') גברת ושכנה יקרה את יכולה לשים עין על התינוקות לשנייה?

אישה ד':            (מתקרבת כשנלווית אליה אישה ג') בוקר טוב אדוני.

אישה ג':             אני לא עוד לא ראיתי את התאומים שלך שמעתי שהם מקסימים.

איש ד':             רק אל תעירי אותם. אני אלך לשתות משהו עם החבר שלי לשנייה.

איש ג':               שנינו נשתה.

 

לפני שהוא מסיים האישה מתכופפת להביט בתינוקות.

 

איש ד':              תכף נחזור בנות.

איש ג':               ותודה. אגב המסרגות שלי שם.

אישה ד':            אמרו לי שהם בלונדינים. האמת היא שאין להם עור כזה בהיר.

איש ד': (נעצר)   הם התינוקות הכי בלונדינים וורודים שיש!

אישה ג':             הם סגולים… לא. הם שחורים… הם ישנים.

איש ג':               סגולים?

איש ד':             התינוקות שלי שחורים?

 

אישה ג':             (נוגעת בתינוקות) נראה לי שקר להם. הם לא מכוסים היטב.

אישה ד':            כשאת נוגעת בהם הם לא זזים.

אישה ג':             הנה… קטנטנים שלי…

אישה ד':            אוי אלוהים הם קרים כמו קרח.

איש ד':             מה אתן מקשקשות?

אישה ג:             הם מתים.

אישה ד':            הם נחנקו למוות. אההה…

איש ג':               מה?

איש ד':             הם בריאים  (רוכן לתינוקות) אהה… הם מתים.

איש ג':               (רוכן לעגלה וצורח) הם מתים!

 

בעוד אישה ג' ו ד' מתרחקות מהעגלה באימה והקהל מתחיל להתקרב למרכז

 

איש ד':             מישהו חנק אותם. מי עשה את זה? מי הרג את הילדים שלי?

 

שאר האנשים יוצרים מעגל חיצוני המום למעגל הפנימי יותר של שני הגברים ושתי הנשים סביב העגלה.

 

אישה א':            מי יכול היה לעשות דבר כזה?

איש ד':              אני יודע מי. הבוקר השארתי אותם עם חמותי. היא אף פעם לא סבלה אותם. בגללי. היא שונאת אותי תמיד שנאה עוד מהתחלה.

אישה ג':             הוא אומר שסבתא שלהם עשתה את זה.

איש ג':               לשנוא את האבא זה עדיין לא סיבה מספיק טובה להרוג ילדים.

אישה ד':            ואימא שלהם אפילו עוד לא יודעת מזה.

אישה ה':            החתן שלי… הייתי מולקת לו את הצוואר בשמחה אבל לא את הנכדים. בכל מקרה אין לו ילדים. הבת שלי לא רוצה. אבל אני עדיין יכולה לתאר לעצמי שחותנת מסוגלת לעשות דבר כזה ברגע של כעס.

איש ו':               זה נורא. אפילו מחפיר.

איש ה':             נשים זקנות תמיד היו סכנה לחברה. הם תמיד מרעילות או רוצחות מישהו.

איש ד':              (לאישה ב') הנה החותנת שלי! את זאתי שחנקת אותם.

אישה ב':            אני לא עשיתי את זה. אני נשבעת.

איש ד':             רוצחת (הוא רץ לעבר האישה. היא נופלת)

איש ג':               היי תירגע!

איש ח':             היא לא עשתה כלום.

 

איש א':             היא מתה!

איש ג' (ל ד'):      רוצח!

איש א' איש ב' ואישה ה' נעים לעבר איש ד': רוצח! רוצח! רוצח!

איש ד':             היא נפלה בעצמה אפילו לא נגעתי בה.

איש ח':             היא כולה סגולה… היא הופכת שחורה.

איש ו':               (לד') האישה הזאת הייתה התורמת שלי אתה תשלם על זה! (הוא רץ לאיש ד' כשסכין בידו.)

איש ג':               (מנסה לעצור את איש ו'): הוא לא עשה את זה היא נפלה לבד.

איש ו' מתקרב לאיש ד'. איש ד' צונח.

איש ד':             אהה….אני מת! הוא נופל על הרצפה כשידיו מונחות בהצלבה על חזהו.

איש ג':               (לאיש ו'): אתה הרגת את החבר שלי! יה נבלה! רוצח!

כל הקהל למעט אישה ה' ואיש ב' שבודקים את הגופה מתקדמים לכיוונו של איש ו'

כולם:                רוצח! רוצח!

איש ו':               אני לא עשיתי שום דבר. אני פספסתי אותו. הוא נפל מעצמו. הוא  החליק.

איש ב' ואישה ה': תסתכלו הוא הופך לסגול ולשחור.

אישה ח':            אני לא יכולה לעמוד בזה יותר. משטרה! הצילו! (היא תופסת בחזה) אהה… הלב שלי (היא נופלת מתה).

איש ח' ואיש ג':   (לאיש ו') אתה אחראי לזה. רוצח!

איש ה' ואישה ז': הוא לא עשה את זה.

אישה ז':             הוא אמר שהוא נפל מעצמו.

 

במהלך הזמן הזה איש א' ו ב' יחד עם נשות א' ג' ד' ה' ו ו' בודקים את הגופה של אישה ח'

 

איש א':             היא לא זזה.

אישה ג':             הגיע הזמן שנקרא לרופא.

אישה ו':             אנחנו צריכים מכבי אש. אני אקרא למכבי אש. היא מתחילה ללכת לעבר גב הבמה ונופלת.

איש ו':               אל תסתכלו עליי זה לא הייתי אני! אני נשבע!

 

מוקף ע"י איש ג' ה' ו ח' ואישה ז' איש ו' נופל.

אלה שבדקו את אישה ח' על הרצפה. איש א' ו ב' יחד עם נשות א' ג' ד' ו ה' מרימים ידיים אל על.

 

איש א':             זה לא הלב שלה.

 

איש ב':             ואולי זה כן הלב?!

אישה א':            היא מחליפה לצבעים מוזרים.

אישה ז':             (שבוחנת את איש ו') הוא מת!

אישה ג':             זה עונש משמיים!

איש ה':             אולי הוא רק התעלף.

 

הדמויות מקיפות את איש ו' ואלה שהקיפו את אישה ח' מתקדמים לעברם ממלמלים מילים כמו "זה לא יאומן", "לעולם לא היה עולה על דעתי","זה לא מראה נעים אהה?", "מגיע להם הם היו רעים", " הם  אשמים?" " הם חפים מפשע".

 

איש ז':               (על אישה ו') האישה הזאת נפלה, היא עמדה להתקשר למכבי אש. אנחנו חייבים להרים אותה.

אישה ז':             מה? גם זאתי מתה?

איש א':             זהו. זה הסוף! אנחנו לא יכולים כולנו למות.. לא?!

איש ז':               (בודק את הדופק של אישה ו') אין לה דופק. היא מתה. (הוא נופל עליה ומת).

אישה א':            אני כבר לא מזועזעת.

איש ח':              כן… כבר התרגלנו לזה. (הוא נופל על אישה ו' ואיש ז' שאר האנשים מתחילים להתרוצץ בבהלה).

אישה א':            רחמים!

איש א':             זה הרוע. הרוע בהתגלמותו.

אישה ג':             רחמים.

איש ב':             אני גנבתי!

אישה ה':            אלוהים תרחם עלי!

איש ג':               רצחתי את אבא שלי!

אישה ה':            אני גיליתי עריות!

איש ה':              (נופל במרכז הבמה) רחמים! הצילו! רחמים! סליחה!

אישה ז':             גם אני מבקשת סליחה.

איש א':             אנחנו בגיהינום! (נופל לימין במה ראש בחוץ)

אישה א':            אני מתחרטת על חטאיי! (נופלת בשמאל במה)

אישה ג':             אני לא עשיתי שום דבר רע באמת. (נופלת מאחורי איש א')

איש ב':             יקירתי איפה את? יקירתי? (נופל ליד אישה ג')

אישה ד':            המעיים שלי שורפים אה… (נופלת ליד איש ב')

 

איש ג':               יש לי כאבים בכל מקום… והכאבים שאני גרמתי. הוי הילדים המסכנים שלי (נופל ליד אישה ד')

 

אישה ה' וז':        (רצות מצד לצד) הו! אני לא יכולה לסבול את זה יותר הכאב חזק מדי!

 

אישה ה':            בעלי המסכן עוד לא הספקתי להכין לך את ארוחת הצהרים. (נופלות משני צדי הבמה מתות).

amirlavie.co.il/…20/03/מתוך-משחק-הטבח.pdf