מונולוג מתוך "הארץ הרעבה" מחזה דרום אפריקאי של מיישה מפונייה – Maishe Maponya תרגום אמיר לביא

מטלוקו[1]:          כשהאדמה הזאת ילדה את הימים המכוערים החלו העניינים להשתבש, רגעים של זריחה ושלום גורשו לגלות בהפכם לחלק מהערבה הפראית. אכן כן. חווינו את הימים העצובים ביותר בחיינו, כשהגיע האדם הלבן – האומולונגו ((umlungu לחופים אלה שנקראים אפריקה, מאירופה. זר לחלוטין.

קיבלנו אותו בסבר פנים יפות, נתנו לו אוכל. אימצנו את רעיונותיו ואת מה שלימד אותנו, ואז הוא סיפר לנו על אלוהים ופנינו  השחורות האירו.

כשהוא אמר "אהוב את שכנך" מחאנו כפיים והרענו כי האהבה הייתה חלק מטבענו.

אבל לפתע כשהוא אמר: "אתם צריכים להפנות תמיד את הלחי השנייה כשסוטרים לכם", נסוגונו לאחור בחשדנות. ואז הוא המשיך לומר: "אהבו את אלה שמנצלים אתכם" – רטנו בחשאי אבל חייכנו והקשבנו באדיקות כשציטט מהתנ"ך, ולא תארנו לעצמנו שנסיים כמו בובות על חוט, בלי יכולת לשלוט על חיינו.

ובזמן בו חייכנו הוא חוקק חוקים, ארגן צבא והתחיל לכרות את הזהב והיהלומים. עד שאבותינו האומללים פתחו את העיניים אומולונגו – נעלם. הוא חזר לאירופה. הוא רק השאיר את הצבא מאחור כדי "לטפל באלמנטים חסרי משמעת שעלולים להצית מהפכה."

גברים ונשים של אפריקה! אומולונגו עזב אותנו בחשאי לקח אתו רכוש עצום ורב.  לקח את הכבשים והבקר. את הגברים והנשים שלנו כמשרתים, זהב כסף וכל אבן יקרה…

…אלה היו הימים המכוערים אותם חיו אבות אבותינו ימי ה"איסנדלוונה" (Isandlawana)[2] והימים של "אומוגאנגאנדלובו" (Umgungundlovu)[3] הימים בהם אבותינו לחמו באומץ על מה שהיה שייך להם בשביל אימא אפריקה.

 

תרגום: אמיר לביא ©

[1] Mathloko- סֶבֶל

[2] "גבעה קטנה" – קרב בין הזולו לבריטים ב1879


[3] "איגוף הפיל" – קרב בין הזולו לבורים 1838