מלחמה

הוא מתארגן מתחיל ללבוש בשקט בגדי צבא.

היא:    (קול מבחוץ) מאמי. בוא למיטה!

הוא:    לא יכול.

היא:    מה זה "לא יכול"?

הוא:    המדינה קוראת לי.

היא:    מותק המדינה זו אני. בוא כבר למיטה.

הוא:    אני חייב לצאת.

היא:    מה?

הוא:    אני צריך לצאת למלחמה.

היא:    מה? (מופיעה  מבוהלת רואה אותו לובש בגדי צבא) ממתי? לא שמעתי כלום ברדיו.

הוא:    זה מבצע חשאי.

היא:    זה איראן נכון? נכון שזה איראן?

הוא:    בובה. אני לא יכול לגלות לך.

היא:    אני לא מאמינה. מה אני אגיד לילדים?

הוא:    תגידי להם שלא ייכנסו לחדר העבודה שלי, ושלא יפריעו לי.

היא:    הם ירצו להיכנס ואז הם יגלו…

הוא:    את חייבת למנוע מהם בכל מחיר. בכלל אולי כדאי שתיקחי אותם לאימא שלך. זה עלול גם לפגוע בהם.

היא:    הוי לא! היא תתחיל שוב לספר להם סיפורי זוועה על השואה.

הוא:    אבל היא לא הייתה בשואה.

היא:    נכון אבל יש לה תחביב שכזה אתה מכיר אותה. "כשאני הייתי באוושוויץ, וכשאני הייתי באוושויץ"…

הוא: איפה הנעלים שלי?

הוא:    בארון למעלה מצוחצחות.

היא:    מה הייתי עושה בלעדייך?

הוא:    מה אני אעשה בלעדיך? (מתחילה לבכות)

הוא:    הי מותק. אני עוד לא מת.

היא:    אני יודעת אני יודעת. אבל אני צריכה להתרגל לרעיון.

הוא:    תשמעי מלחמה זה לא מה שהיה פעם.

הוא יוצא לרגע להביא את הנעליים

היא:    זה לא עושה את זה יותר קל. השעות האלה הארוכות שאני בלעדיך. שאתה לא אתי. שאתה בתוך תוככך – כל כולך מכוון למטרה האחת והיחידה. להביס את האויב. ואני חשה את התשוקה שלך לדבר. התשוקה הזאת שכבר לא קיימת כלפיי.

הוא:    זה לא נכון.

היא:    זה נכון. אני רואה את האצבעות האלו ואני מקנאה בטירוף שהם לא נוגעות בי יותר, והכל בשם המדינה. המדינה. המדינה.

הוא:    אבל אני מגן עלייך.

היא:    אתה כל כך קרוב ויחד עם זאת כל כך רחוק.

הוא:    אני מצטער. זו חובתי הלאומית.

היא:    תן לי להצטרף אליך.

הוא:    אסור לי. את תסיחי את דעתי, ומישהו צריך להיות עם הילדים.

היא:    אני שונאת את האיראנים.

הוא:    גם אני. גם אני. להתראות.

היא:    אני מקווה.

הוא:    אני רק מבקש ממך דבר אחד.

היא:    כן?

הוא:    כשאת מאוננת. אל תעשי קולות. זה יסיח את דעתי.

היא:    אני מבינה.

הוא:    חיבוק?

מתחבקים

הוא:    מוכנה?

היא:    כן. (היא נכנסת יוצאת החוצה ומביאה לו את המחשב הנייד)

שמור על עצמך.

הוא מסתובב יושב על כיסא (נכנס לחדר העבודה) פותח את המחשב ומתחיל להקליד בטירוף.

הוא:    עכשיו יש לכם עסק אתי! האקרים בני זונות.

מתוך המופע "מחאה שקטה". 2015 בביצוע לילך אליאש וזיו פלג