הנחיות בימוי – במערכון זה המוזיקה המוצעת מהווה חלק אינטגרלי ממנו ומומלץ ביותר להשתמש בה כדי להשיג את האפקט הנכון והרצוי ולסנכרן את משחק השחקנים יחד אתה.
דמותו של הקריין שואבת את השראתה מהסדרה "בועות" שהייתה סדרת קאלט אמריקאית בשנות השבעים. היא נפתחה תמיד בדברי פתיחה של הקריין שהציג את הדמויות. ובסוף כל פרק שאל הקריין שאלות מכינות לפרק הבא. לפניכם קישור לפרק מהסדרה צפו בתחילתו וסופו. בועות – soap
דמויות
קריין בלתי נראה
מר גרינשפיין
אשתו רגינה
כלנית ונועם ילדיהם
המזכירה הסקסית שולה
שלומי חייל
הרב אבו חצירא
קריין: (בלתי נראה) אי שם בקומה השלושים של הקניותר[1] בנס ציונה. נמצא משרדו של מר גרינשפיין. מר גרינשפיין הוא בעל קונצרן ענק לייצור ניירות טואלט לידו מזכירתו שולה. (שולה יושבת על ברכיו של מר גרינשפיין. לא שועה לדברי הקריין. הקריין מדגיש בכעס) לידו!!! ( שולה עוברת למקומה "הנכון").
גרינשפיין: (משוחח בטלפון) אתה יודע אל מי אתה מדבר? אין תחת במדינה הזאת שלא מכיר אותי. אני מציע לך להנמיך את הטון, ולא תצטרך להשתמש בניירות של עיתון.
שולה: איזה יופי מר גרינשפיין יצא לך חרוז "טון – עיתון, עיתון – טון". לרשום?
גרינשפיין: תגידי שולה את מסטולה?
המזכירה: (בהתלהבות) שולה מסטולה! אתה גאון מר גרינשפיין. אתה גדול, גדול בכל המובנים.
גרינשפיין: בכל המובנים שולה? את באמת חושבת כך?
שולה: מר גרינשפיין… מה זאת אומרת?! בכל המובנים… (מסתכלת לאזור חלציו) …כמעט… אבל זה לא חשוב.
גרינשפיין: היזהרי בדברייך שולה. את עלולה למצוא את עצמך ברחוב, מול הבניין המפואר של הקניותר, ללא פרנסה וללא עבודה ואף אחד – אף אחד לא ימכור לך ניירות טואלט. (שולה מתחילה לבכות) זה בסדר שולה. בואי אלי. קחי נייר טואלט, נגבי את הדמעות, קנחי את האף. את יודעת שאני אוהב אותך.
שולה: אז תתחתן איתי.
גרינשפיין: את יודעת שזה בלתי אפשרי. אני נשוי למיליונרית. מכוערת אבל מיליונרית.
(נכנסת אשתו רגינה במפתיע, תופסת את שולה על ברכי בעלה. היא מתכוונת להסתער עליהם. אך נאלצת להמתין לסיום ההקדמה של הקריין)
הקריין: זוהי רגינה. אשתו המיליונרית של יוסף גרינשפיין. בת לאב מיליארדר. האב עשה את הונו מהגלילים שבתוך נייר הטואלט, וכן מנייר הטואלט עצמו. משנפטר הוריש בצוואתו לבתו את זכויות נייר הטואלט, והגלילים שבתוך נייר הטואלט. רגינה מכרה את זכויות נייר הטואלט עצמו ללא הגלילים לבעלה יוסף גרינשפיין. ברבות השנים הפכה לאישה עם גלילים, מרירה ומתוסכלת.
רגינה: (מביטה למעלה – פונה לקריין) אימא שלך מתוסכלת! (פונה לשולה) ואת תורידי את הטלפיים שלך מהגמד[2] המכוער הזה שיושב על הכיסא.
שולה: גברת גרינשפיין זה לא מה שאת חושבת.
גרינשפיין: רגינה זה לא מה שאת חושבת.
הקריין: גברת גרינשפיין זה לא מה שאת חושבת.
רגינה: (מביטה למעלה לקריין הבלתי נראה) מה גם עליך הוא איים בנייר טואלט? (הקריין שותק)
רגינה: אתה שותק הא? כל אחד במדינה הזאת דואג לתחת שלו. (שולה מנסה להתחמק באלגנטיות החוצה. רגינה פונה אליה) את! אם אני אראה אותך מתקרבת אליו עם שדי הסיליקון האלה זה יהיה הסוף שלך!!!
גרינשפיין: רגינה תירגעי.
שולה: את מאיימת עלי?
גרינשפיין: שולה תירגעי.
שולה: תגיד לה. תגיד לה שאתה אוהב אותי.
גרינשפיין: שולה אני לא יכול.
שולה: אתה יכול. (שולפת מתוך שקע בית החזה… שתי פיסות נייר) את רואה מה שיש לי ביד. יש לי שתי מניות של קונצרן גרינשפיין.
רגינה: הרשי לי לגחך.
שולה: כן… תגחכי. אבל בשתי המניות האלה קניתי את הזכויות להמצאה החדשה בתחום ניירות הטואלט. "נייר טואלט שולה" – נייר ללא גלילים. " כל הנייר עד שהוא נגמר". (עוברת אל מאחורי גבו) יוסף אנחנו כבר לא צריכים אותה ואת הגלילים שלה.
מר גרינשפיין: שולה פעלת מאחורי הגב שלי. אני כועס מאד.
שולה: מה? אבל אני חשבתי שאתה תשמח.
מר גרינשפיין: אני אף פעם לא מערב BUSSINESS WITH PLEASURE . אבל כמו שאת רואה רגינה, אנחנו לא צריכים אותך.
רגינה: זה מה שאתם חושבים. אני קניתי את הזכויות לייצור המתקן המודרני מפלסטיק לנייר הטואלט ללא גלילים. בלי המתקן אי אפשר לשים שום נייר מהתוצרת החדשה.
מר גרינשפיין: (מתרחק משולה נע לכיוון אשתו) זה משנה במקצת את התמונה.
רגינה: בקיצור גברת "פומלה אנדרסון"[3] קחי את שתי המניות שלך ועופי לי מהעיניים. (לבעלה) אתך אני אגמור בהזדמנות אחרת. בקיצור, לא באתי לכאן בשביל הפלירטוטים שלך. באתי לכאן בעניין הבן שלך נועם.
גרינשפיין: מה קרה הפעם? עוד פעם תפסו אותו עם חשיש? הוא הפעם יישב בכלא. שילמד לקח. אני לא יכול לשחד כל פעם פוליטיקאי אחר שיוציא לי אותו. כבר לא נשאר את מי לשחד. כולם תחת חקירה במדינה הזו.
רגינה: יותר גרוע. הוא לא רוצה להתגייס לצבא. (מוסיקה דרמטית קצרה – רצוי עשר השניות הראשונות של החלק השני בסימפוניה החמישית של מאהלר.[4] כאשר הנוכחים עושים פוזות דרמטיות המותאמות למוסיקה. מוטיב זה חוזר על עצמו מפעם לפעם התגובה נעשית יותר גרוטסקית).
גרינשפיין: מה? איפה הוא?
קריין: הוא כאן מר גרינשפיין.
גרינשפיין: נו, למה אתה מחכה? תכניס אותו.
קריין: נועם גרינשפיין. זה עתה סיים שמינית. גמר את לימודיו בגימנסיה הרצלייה בזכות צוות ההוראה המשקיע היסודי החרוץ והמהולל.
נועם: (לאביו) מה, גם עליו איימת בנייר טואלט? (לקריין) חנפן, ספר את האמת!
קריין: נועם גרינשפיין. תלמיד סורר ומורה. מעריץ נלהב של אביב גפן. חסר כל ערכים. אינו רוצה ללכת לצבא. בקיצור… דור מזוין.
מר גרינשפיין: אני לא מאמין. בני ובשרי, עצם מעצמותיי, שריר משריריי המסוקסים, מסרב להתגייס לצבא ההגנה לישראל.
נועם: כן אבא!
גרינשפיין: אני מתבייש בך.
נועם: אבא אתה חייב להבין אותי. אין לי ראש ללכת לצבא.
רגינה: אם אתה שואל אותי, אין לו ראש בכלל.
גרינשפיין: (לרגינה) מי שואל אותך?! (לנועם) לא בא בחשבון. אתה חייב להתגייס. כבר מחר אני שולח אותך לגיבוש צנחנים. כשאני היית בגיל שלך, לא עלה על דעתי שלא להתגייס. איך אתה בכלל חושב שהתחלתי את כל העסק עם ניירות הטואלט?!
רגינה: אתה לא עומד לספר את הסיפור הזה שוב…
גרינשפיין: (מתעלם. מוסיקה נוסטלגית על רקע דבריו כגון ה"ברבור" של סן סנס[5]) אני. כשהייתי בסיירת – ימי מלחמת ההתשה הקשים מנשוא. הייתי מש"ק תחזוקה. אפסנאי בכיר דרגה שבע. כשהיו מספקים לי את נייר הטואלט מבסיס הציוד. הייתי מעלים אותו ואח"כ מוכר לחיילים בגרושים, שיהיה קצת נחת לתחת.
שולה: ( מגיחה) "נחת – תחת." יופי של חרוז מר גרינשפיין.
רגינה: הסתלקי מפה!
גרינשפיין: פרוטה לפרוטה הצטברה לחשבון גדול, עד שהגעתי למה שהגעתי, ביחד עם אימך היקרה והמכוערת "גרינשפיין ענק הטואלט". ואיך אתה תמשיך את המסורת אם לא תתגייס?
רגינה: חוץ מזה. מי יקבל אותך לעבודה אם לא תעשה צבא?
גרינשפיין: אפילו את ביל קלינטון[6] לא הייתי מקבל אצלי לעבודה.
רגינה: תראה נועם. אם אמריקה מסתפקת בנשיא עם פרופיל 21 זו בעיה של אמריקה. לא אצלי בבית.
נועם: אבל אבא אני לא רוצה פרופיל 21. ( מוסיקה רומנטית כגון האדג'יו מתוך "ספרטקוס"[7]) אני פשוט רוצה לחזור בתשובה. ללכת לישיבה. " כל העולם כולו גשר צר מאד".
רגינה: (חובטת בראשו. עם החבטה נפסקת המוסיקה) הראש שלך נעשה צר מאד. יוסף תעשה משהו!
גרינשפיין: אם הוא רוצה לחזור בתשובה. אז זה בסדר מבחינתי.
נועם: (בהפתעה גמורה) באמת אבא?
גרינשפיין: כן נועם.
רגינה: נפלת על הראש?
גרינשפיין: קצת יהדות לא תזיק. וחוץ מזה נועם היקר שלנו יוכל להיות איש הקשר שלנו למגזר החרדי. גם הם צריכים ניירות טואלט. ואז אני אראה לאבו חצירא שבכל מה שקשור לניירות טואלט איתי לא מתעסקים. על ניירות הטואלט שלי תהיה חותמת כשר. אני אעשה ניירות טואלט לאוכל חלבי, ונייר טואלט לאוכל בשרי. ומצדי שלא ישתמשו בהם בשבת.
קריין: אל הבמה נכנסת הבת כלנית. (כבת עשרים ושתיים)
כלנית: היי אימא, היי אבא, הי נועם. אז מה שמעתי… אתה הולך להפיץ ניירות טואלט במגזר החרדי?
נועם: לא. אני הולך ללמוד תורה, מצוות ומעשים טובים. נ נח נחמ…
כלנית: נחנח. אתה לא מבין הא? מי שנולד גרינשפיין ימות גרינשפיין. בסופו של דבר אתה תמכור נייר טואלט. אבא לא מסתפק במה שיש לו. הוא חייב להשתלט על הכל, גם על אבו חצירא. איך שלא תסובב את העסק הזה של ניירות הטואלט… הוא מסריח. אני בהריון. (מוסיקה דרמטית – מאהלר).
כולם: מה אמרת???
הקריין: היא בהריון. (מוסיקה דרמטית – מאהלר).
שולה: (מגיחה) איזה יופי?! מזל טוב.
רגינה: מה מזל טוב היא לא נשואה.
שולה: אה…
רגינה: איך זה קרה?
כלנית: נו אמא אין לך שאלות יותר חכמות?
גרינשפיין: מי האבא?
כלנית: אני יודעת?… כמה ימים יש בשנה?
רגינה: אוי ואבוי השנה זו שנה מעוברת.
כלנית: גם אני!
גרינשפיין: אז את אפילו לא יודעת מי האבא?
כלנית: למה? יודעת גם יודעת! פעם אחת לא נזהרתי וזה מספיק כדי לדעת.
שולה: (בהתלהבות) מי זה?
כלנית: שלומי. הבן של אבו חצירא. (מוסיקה דרמטית – מאהלר).
גרינשפיין: הבן של אבו חצירא? איך העזת בוגדת! איך העזת?
שלומי: (נכנס במדי צבא) מר גרינשפיין. אני לוקח על עצמי את כל האחראיות.
מר גרינשפיין: מי זה?
הקריין: זהו החבר של כלנית. שלומי. לפנים תלמיד ישיבה ואילו היום חוזר בשאלה שהתנדב לצנחנים קצין בצבא הגנה לישראל.
גרינשפיין: עכשיו אני מבין את המזימה. אבו חצירא מתכנן להשתלט על השירותים שבצבא.
אבו חצירא: (נכנס בסערת רגשות) אתה באמצעות הבת שלך ובאמצעות הבן שלך אתה מתכנן להשתלט על השירותים של הישיבות.
גרינשפיין: אבו חצירא. איך אתה מעז להראות את פרצופך כאן? אתה השתלטת על הבן שלי נועם. הבן שלך שלומי הכניס להריון את בתי התמימה.
כלנית: אבא זו הייתה עבודה משותפת.
גרינשפיין: (שולף "חרב" ארוכה העשויה מגליל נייר מגבת ארוך) אני מזמין אותך לדו קרב.
אבו חצירא: אתה בא אלי בחרב ובחנית. ואני בא אליך בשם ה' אלוהי צבאות (משרואה שהחרב כמעט ניחתת עליו שולף גם הוא חרב) ו… חרב.
(פותחים בדו קרב. המוסיקה המתלווה היא החלק האחרון בפתיחה של רוסיני לווילהלם טל[8]). שלומי נכנס ביניהם חרב הטואלט של אביו "ננעצת" בבטנו. במהלך כל הדיבורים להלן הוא לא מפסיק להתפתל מכאבים והוא מתנדנד בכל החדר גוסס לאיטו)
רגינה: בשם אלוהים. אולי תפסיקו. אנחנו צריכים לחשוב על הילדים. אני מציעה שלאור הנסיבות שלומי וכלנית יתחתנו. וכך יוכלו משפחת אבו חצירא וגרינשפיין להתאחד לקונצרן ענק בעל השפעה עולמית.
( שני הגברים מעולפים מעייפות)
אבו חצירא: היא חכמה אשתך. חבל שהיא מכוערת.
שניהם: זה רעיון מצוין.
גרינשפיין: אנחנו מברכים עליו.
שניהם: מזל טוב.
נועם: (פונה לשלומי כשברקע מתנגנת מוסיקה עצובה Prelude op.28 no.4: Largo של שופן [9]) אני שונא אותך. אני שונא אותך. אהבתי אותך. רק בשבילך רציתי לעבור לישיבה. ועכשיו אתה מתחתן עם אחותי? אתה הבטחת שנאהב תמיד. מה אני אעשה עכשיו? מה אני אעשה?
( כלנית סוטרת לשלומי. רגינה מתעלפת. האבות מתרסקים זה על זה בחוסר אמון.)
הקריין: וכאן הגיע לסיומו פרק נוסף בסדרה נס ציונה ד'. האם תסלח כלנית לשלומי? האם הם בכל זאת יתחתנו?
האם יתאחד הקונצרן או יתפרק בטרם יתאחד? האם תתגבר המשפחה על הווידוי ההומוסקסואלי של נועם? מה יגיד על זה הנשיא וייצמן?[10] האם נועם ישכח את אהבתו לשלומי וימצא ניחומים בזרועות שולה המזכירה? האם רגינה תמשיך להיות מכוערת ומיליונרית? נבוכים? מבולבלים? כל השאלות ייפתרו בפרק הבא של נס ציונה ד'.
נכתב והוצג לראשונה עבור מופע הסיום של מחזור ה' בביה"ס חטיבת הביניים בגין בנס ציונה בבימוי אמיר לביא מרץ 1997.
[1] בבניין הקניותר יש רק שש קומות
[2] אין זה מחייב שהשחקן יהיה נמוך… נהפוך הוא
[3] פאמלה אנדרסון הייתה כוכבת הסדרה "משמר המפרץ".
[4] הפתיחה של החלק השני בסימפוניה החמישית של מאהלר
[6] בזמנו קלינטון היה הנשיא אפשר כמובן לציין כל נשיא אמריקאי נוכחי. או אישיות פוליטית חשובה שלא עשתה שירות צבאי.
[7] אדג'יו מתוך ספרטקוס – חצ'טוריאן
[10] ב1996 היה זה הנשיא עזר ויצמן שעורר סערה ציבורית כשהתבטא בנושא הלה"טבי. אפשר להחליף אותו בכל פוליטיקאי הומופוב עדכני.