כשאקדח מופיע במערכה ראשונה – מחזה מאת אמיר לביא





"כשאקדח מופיע במערכה ראשונה" זכתה בפסטיבל "סמולבמה4" 2005 באוניברסיטת ת"א בפרס הכתיבה, הבימוי (צוף פלאי), וצל"ש לעיצוב התפאורה (אלי אלמקייס).

ההצגה הציגה כעונה וחצי ב"צוותא" בשנת 2006-2007 אושרה ע"י "סל תרבות" ו"אומנות לעם".


בתפקיד הבמאי (ומבקר התיאטרון) – אמיר לביא.

בתפקיד השחקן (הדרמטורג ואיש מן היישוב) – חיים עבוד.


המחזה בעצם הוא ואריציות לבמאי, שחקן ואקדח. במאי מתעורר כל פעם מחדש למציאות סיוטית עליה אין לו שליטה ומנסה לקבוע בה חוקים משלו. 


במפגש בין המחזה לבמה הושפע המחזה מתרומתו של הבמאי צוף פלאי אשר קישר בבימויו את שלושת המערכונים לכדי רצף משמעותי הכולל בתוכו סדרה של סימנים היוצרים הקשרים שונים בין חלקיו השונים של המחזה.

המערכון הרביעי שנכתב לאחר הפסטיבל כבר הושפע מתפיסת הבמאי וחיבר בעצם את כל החלקים לפניו לכדי יצירה אחת המשליכה מהשלם על חלקיה השונים. ולכן אפשר לראות במחזה כרצף של מערכות ולא רק רצף של מערכונים.

בחרתי להשמיט ככל האפשר הוראות בימוי וזאת על מנת לאפשר לדמיונם של הבמאים להכניס משמעויות או פעולות נוספות למחזה שאולי אנחנו עוד לא השכלנו למצוא.

לדוגמא מכיוון שהיה לנו אילוץ של זמן בפסטיבל לא פיתחנו די והותר את העבודה עם חרבות הסיף. המטרה הייתה לארגן ממש סוג של קרב על הבמה כמיטב מסורת התיאטרון. באותם קטעים בהם השחקן והבמאי אמורים להתאמן זה עם זה.

התוספות של צוף פלאי החוץ טקסטואליות יהיו רשומות בקו נטוי. אפשר לאמץ אותן בחום ואפשר להציע דבר אחר. חלק מהתוספות האחרות הן כבר חלק בלתי נפרד מהמחזה עצמו.

בנוסף… אני לא פוסל גם החזקת סיגריה בפי הבמאי (כמו בסרטי הז'אנר האפל) אלא שהמחזאי שגם שיחק בהפקה הזו לא מעשן.

חשוב לא לפספס בבימוי את הדגש על הז'אנרים השונים המאפיינים כל מערכון ומערכון.

כל שאלה, כל תהייה, אל תהססו לפנות.


מן הביקורת

"כשאקדח מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות במערכה הרביעית". את המשפט המפורסם שטבע צ'כוב, לקחו היוצרים המוכשרים של ההצגה "כשאקדח מופיע במערכה ראשונה" (שעולה כיום בצוותא, אחרי שקטפה את כל הפרסים בפסטיבל SMALL במה 4), והחליטו לעשות מעשה –  לבדוק מה באמת קורה בין שתי דמויות, במה, קהל, ארבע מערכות קצרות ואקדח אחד –  בכל ואריאציה אפשרית.

את התוצאה אפשר להגדיר כסחרחורת נהדרת, מתוחכמת להפליא ומענגת, של תיאטרון בתוך תיאטרון בתוך תיאטרון (ואפשר להמשיך את זה לנצח). העלילה עצמה מתחילה בפשטות – במאי נפוח ועצבני מחכה בחוסר סבלנות לשחקן הראשי שלו (בתפקיד המלט, אלא מה) שמאחר לחזרות באופן סדרתי. כשזה מגיע, הוא נותן לו צ'אנס אחרון לבצע את המונולוג "להיות או לא להיות" באופן מושלם, והשחקן, בלית ברירה נענה לאתגר. אלא שזו רק ההתחלה, ומכאן המצב הולך ומסתבך. ארבע התמונות של המחזה נפתחות כולן באופן כמעט זהה, אלא שכל אחת מהן מתפתחת לכיוון שונה לחלוטין, כל תמונה מורכבת ומצחיקה יותר מקודמתה, אבל בגלל שחבל יהיה לחשוף כאן ספוילרים, נסתפק רק בלומר שב"אקדח" (ההצגה, ובעצם גם באקדח עצמו, שמככב על הבמה), שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

אמיר לביא, המחזאי – שגם משחק כאן בתפקיד הבמאי – כתב קומדיה פרועה, שסוד קסמה הוא בחוויה הרב-רובדית שהיא מספקת לקהל. מצד אחד זו פארודיה מופרעת ומצחיקה עד דמעות, שמוגשת בביצוע מוקפד, גרוטסקי וכריזמטי של חיים עבוד ולביא עצמו. מצד שני, "אקדח" מספקת מבט מורכב ומסקרן על התעתוע שבין מציאות לבדיה בתיאטרון.

לביא לוקח את המוסכמה התיאטרונית שלפיה העולם הדרמטי הוא מציאות שלדמויות אין שליטה עליה, אלא רק למחזאי, וקורע אותה לגזרים, פעם אחרי פעם. התיאטרון כאן הוא משל ודימוי מורכב לחלום, לסיוט, למוות, לגורל שאי אפשר לחמוק ממנו (של הדמויות, כמובן, אבל מסתבר שגם של המחזאי, הדרמטורג, השחקן והקהל). אלא שמהר מאוד מתברר שהקו בין הסיוט לבין המציאות עדין במיוחד, ולביא משחק בו בתחכום אלגנטי להפליא, שנון ועשיר בהתכתבות עם יצירות מוכרות. ציטוטים ומחוות לז'אנרים, יוצרים, מחזות, קולנוע וסגנונות – כולם מצויים כאן בשפע, מוכרים יותר או פחות, אבל תמיד מספקים קריצה משעשעת.

ספרתי, על רגל אחת ובלי מאמץ, לפחות 30 אזכורים קטנטנים כאלה – חיזור גורלי (סצנת הארנב המפורסמת), סרטי מאפיה, טלנובלות, מערבונים, פילם נואר, "המלט", "מחכים לגודו", פינק פלויד, "בדלתיים סגורות" של סארטר, ואפילו קומדיית מילואים בנוסח "גבעת חלפון", שעוברת הכלאה ביזארית עם סצנת הפתיחה של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". וזאת רק ההתחלה.

מותר לתהות, ובצדק, האם לפי כל זה "אקדח" מיועדת רק לאנשי תיאטרון, שיכולים לפענח ולקלוט את הרבדים האלה, כמו סוג של בדיחה פנימית. ומותר גם לענות –  לחלוטין לא. התענוג האמיתי בהצגה נובע דווקא מהעובדה שהיא מצליחה לדבר לכל קהל אפשרי (וכאן הקרדיט מגיע לבמאי, צור פלאי, שמצליח לשלב ברגישות ובדיוק בין שני העולמות האלה). למרות העיסוק האינטנסיבי בתיאטרון עצמו, ובחשיפת האשליה התיאטרונית, ההצגה עדיין מעלה שאלות אנושיות מאוד, על גורל, מקריות, בחירה חופשית וזהות. התיאטרון הוא רק משל. ובמקרה שלפנינו, המשל הזה מצחיק, אירוני וחכם להפליא."

טלי רבן – עכבר העיר



  • "מזמן לא נהנתי מתיאטרון כמו שנהניתי בהצגה הזו. זוהי הצגה מצחיקה בטירוף שתפתיע אתכם מרגע לרגע. היא משאירה את הצופה מרותק אפילו לפני שהיא מתחילה ועד רגע סוף ההצגה (לא אגלה איך כדי לא לקלקל לכם). הרעיון מאחורי ההצגה, הבימוי, המחזה, המשחק והתפאורה פשוט יוצאים מן הכלל. כל המרכיבים עובדים נפלא ביחד. חגיגה של תיאטרון!!!!! אל תפספסו."

  • "הצגה מבריקה. דרך אגב, שמתי לב שיחד עם היותה מלאת רבדי משמעות, היא עדיין פשוטה וחיננית לצפייה כך שהיא משדרת גם לפרופסור באוניברסיטה וגם לקהל הפשוט – כולם נהנים. אפשר לקרוא לה – "פצצת צחוק מתוחכמת". ברכות לבמאי צור פלאי – עבודת בימוי יוצאת מן הכלל, כל הכבוד. בקיצור – הצגה שהחזירה לי את האמון בתיאטרון בארץ!!"

  • "מזמן לא נהנתי מתיאטרון כמו שנהניתי בהצגה הזו. זוהי הצגה מצחיקה בטירוף שתפתיע אתכם מרגע לרגע. היא משאירה את הצופה מרותק אפילו לפני שהיא מתחילה ועד רגע סוף ההצגה (לא אגלה איך כדי לא לקלקל לכם). הרעיון מאחורי ההצגה, הבימוי, המחזה, המשחק והתפאורה פשוט יוצאים מן הכלל. כל המרכיבים עובדים נפלא ביחד. חגיגה של תיאטרון!!!!! אל תפספסו."
  • "הצגה היסטרית! כאבה לי הבטן מרב צחוק. אין צורך להוסיף מילה, פשוט רוצו לראות."

המחזה עלה בחלקיו בתרגילי בימוי ומשחק לבגרות בתיכונים. אין לעשות שימוש מסחרי במחזה ללא אישור הבמאי. 

להלן הקישור למחזה בקרוב יעלה גם הוידאו של ההצגה

כשאקדח מופיע במערכה ראשונה אמיר לביא

המלון של פולטי – מאת ג'ון קליז וקוני בות' נוסח עברי ועיבוד לבמה אמיר לביא

על הסדרה

ב 2019 נבחרה סדרת הקאלט הבריטית "המלון של פולטי" (Fawlty Towers ) כסדרה הקומית הטובה ביותר שנעשתה בבריטניה. הסיטקום הטלוויזיוני כלל בסך הכל 12 פרקים. בכל עונה שש פרקים והן שודרו ב1975 וב1979 . הסיטקום הפך לאבן דרך בסדרות הקומיות. וגיבורה המרכזי ג'ון קליז מחבורת מונטי פייטון היה לאחת מהדמויות הקומיות הגדולות שנוצרו במסך הבריטי. ג'ון קליז כתב את הסדרה יחד עם אשתו קוני בות'. והם המשיכו לעבוד יחד על אף גירושיהם.

הסדרה מתרחשת בעיירת החוף הבריטית טורקי . בזיל פולטי הוא בעל מלון מתוסכל, חצוף ושמרן שחושב (על פי ג'ון קליז) שהוא יכול היה לנהל מלון מוצלח אלמלא היו האורחים כל הזמן מפריעים. אשתו סיביל, הזוכה לכינויים כמו "הדרקון" או "דג הפיראנה הקטן שלי" בפי בעלה, היא שמצליחה לנהל את המלון, למרות שנראה שאת רוב זמנה היא מבלה בטלפון.

פולי, המלצרית, היא קול השפיות במלון, ועם זאת היא זו שמנסה לעזור לפולטי לצאת מהמצבים המביכים אליהם הוא נקלע בכל פרק. מנואל הוא מלצר שהגיע מברצלונה בספרד, ובקושי דובר אנגלית, ועקב כך זוכה לחוות את התקפות הזעם של פולטי על בשרו.

על המחזה

המחזה התחיל בעצם כניסיון לחפש חומרים קומיים עבור קבוצת נוער בכיתה י' ב"בימת הנוער ברחובות מיסודה של איה לביא". בקבוצה זו נכח דניאל מורשת שלמד כבר כמה שנים בבימה ועשה את צעדיו הראשונים בעולם המקצועי בסדרות הטלוויזיוניות אליהן לוהק. זו היתה קבוצה חזקה של תלמידים מלאי מוטיבציה ומוכשרים שלמדו אצלי מספר שנים אבל ידעתי שכדי לעשות את תפקידו של ג'ון קליז דרוש שחקן מוכשר במיוחד ודניאל מורשת היה הבחירה הטבעית מתוך ידיעה כי הוא יוכל להחזיק על כתפיו את התפקיד הנוירוטי והתובעני הזה.  עם הנתון הבסיסי הזה חשפתי את הקבוצה לחומרים של המלון של פולטי. הקבוצה התלהבה והחלטנו ללכת על זה, וכולם הפליאו לשחק את תפקידיהם במסירות ובכישרון.

שני אתגרים עיקריים עמדו בפניי כשהחלטתי לעבד את הסדרה למחזה בימתי. האחד אורכו הקצר של כל פרק והשני היה תרגום ההוויה האנגלית להוויה ישראלית. אחד הדברים הבולטים בסדרה הוא ההתייחסות להבדלי המעמדות באנגליה. ישראל אינה חברה מעמדית אבל היא חברה רב תרבותית וחלק מההומור בה מתייחס לארצות השונות מהן הגיעו הישראלים. לכן החלטתי לשים יותר דגש על הפן הזה. המחזה נשען בעיקר על הפרק "הדג והגופה" אך הוא מכיל דמויות שהופיעו בפרקים אחרים ומשתלבים בעלילה המרכזית של המחזה. כך שלצד טקסטים קיימים שהועתקו מילה במילה נוספו טקסטים מקוריים על מנת לחבר את כל הפאזל ביחד. בנוסף דמותו הנפלאה של מנואל הספרדי מברצלונה המשמש שק חבטות בידי פולטי הייתה חייבת מקבילה ישראלית תואמת. מכיוון שהזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של היריבות ההיסטורית בין אנגליה לספרד אינו תקף בארץ, וספרד המשגשגת של היום אינה ספרד של התקופה ההיא,  שהייתה תחת שלטון פרנקו הדיקטטורי, שונתה דמותו של מנואל למחמוד – פליט סודני. גם למחמוד  אין לאן לברוח ועליו לשאת את גורלו בהכנעה. ואחרון חביב בשל "הצל הענק" שמטיל השחקן ג'ון קליז. שונה גם השם של באזיל פולטי עצמו לשם מוטי פולטי ("הנמוך")  בהתאם לגובהו של דניאל מורשת בניגוד לג'ון קליז שהתנשא בגובהו מעל כל השחקנים האחרים. בנוסח לפניכם הוחזר השם פולטי.

על ההצגה

ההצגה עלתה ב 2010 בבימת הנוער. והייתה לאחת ההפקות המצחיקות והמוצלחות ביותר בבימה. הקהל הגיב בהתלהבות וזה היה תוצר שהקבוצה ואנוכי היו מאד גאים בו שלא לדבר על תהליך העבודה המהנה והמשעשע. אלו היו בני הנוער ששיחקו.


ספיר בשארי –      שולי החדרנית

איתי נתן –           מר לבונאי

אלון ליאופולד –    מר קדוש, וכן בתפקיד הטבח

גל בן נדב –          גב' רבינוביץ' החירשת

אביתר עדיקא –     מחמוד העובד מסודן

אלון קדמון –        שרה. אשתו של מוטי. בעלת המלון

דניאל מורשת –     מוטי באזיל פולטי. בעל המלון

אלעד קדוש –       צ'רלי בוזגלו

עמית מרגלית –     גב' צבי עם הכלבלב

יובל אמיר –         סא"ל בדימוס צביקה, הסובל גם מעט מאלצהיימר

שרון סירוטה –      ד"ר קליניקה

שובל תנעמי –      אבישג חברתו של צ'רלי


קישור להצגה ביוטיוב

חלק ראשון 

חלק שני 

חלק שלישי

חלק רביעי 

חלק חמישי 


הדמויות

מוטי פולטי בעל בית המלון

גב' פולטי  – שרה – אשתו

שולי החדרנית עובדת בית המלון

מחמוד המשרת פליט סודני עוד לא שולט בעברית

גב' רבינוביץ' זקנה נרגנת עם בעיות שמיעה

גב' צבי (עם הכלבלב)

סא"ל צביקה  קצין גבוה לשעבר מעוטר במדליות לרב.  דייר קבוע הסובל מאלצהיימר

צ'רלי בוזגלו – גבר כובש נשים וכריזמטי

אבישג – חברתו של צ'רלי

ד"ר קליניקה הרופאה

מר קדוש (ידידו של מר לבונאי)

מר לבונאי – המת

הטבח



מערכה ראשונה


תמונה ראשונה


תפאורה

במה שעליה צריכים להיות אזורים מסומנים שונים

הקבלה, חדר האוכל, מטבח, ושלושה חדרי אירוח

(חדרי המלון יכולים להיות אותו חדר המתחלף במצעים, תמונות ומסמנים כל פעם חדר אחר)



הקבלה


שולי עובדת בבית המלון נמצאת מאחורי הקבלה

נכנסים מר קדוש ומר יחזקאל לבונאי


מר לבונאי:         צר לי על מה שקרה.

מר קדוש:           זה לא משנה אנחנו נפגשים מחר בבוקר.

מר לבונאי:         זו תהיה נסיעה ארוכה.

מר קדוש:           אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?

מר לבונאי:         כן… כן רק קצת.

מר קדוש:           כן, כמובן לך מייד למיטה ואני אאסוף אותך בתשע וחצי בבוקר נשתה קפה ונלך לפגישה בעשר.

מר לבונאי:         בסדר גמור. להתראות (לחיצות ידיים תוך כדי ברכות)

מר קדוש:           תפרוש לישון מוקדם הערב. שתהיה לך שינה ערבה.

מר לבונאי:         להתראות בבוקר.

מר קדוש:           בתשע וחצי (יוצא בדיוק נכנסת גב' רבינוביץ')

שולי:                 (ללבונאי העומד מול הדלפק) במה אפשר לעזור לך?

גב' רבינוביץ':     (גב' עם בעיות שמיעה) ילדה! האם בבקשה תוכלי לפרוט לי את הכסף?

שולי:                 בעוד רגע אני רק מטפלת באדון הזה. כן מר לבונאי.

גב' רבינוביץ':     מה?

מר לבונאי:         תודה. אפשר לדעת…

גב' רבינוביץ':     אני צריכה לפרוט את השטר הזה.

שולי:                 בעוד רגע. אני מטפלת באדון.

גב' רבינוביץ':     אבל נהג המונית מחכה לי. אני בטוחה שהאדון לא יתנגד אם רק תפרטי לי.

שולי:                 אכפת לך?

מר לבונאי:         אין בעיה.

(שולי פורטת לה)

שולי:                 בבקשה.

גב' רבינוביץ':     תודה.

מר לבונאי:         את יכולה להגיד לי אם יש אפשרות?…

גב' רבינוביץ':     (מתפרצת שוב) אני הזמנתי חדר עם חלון לים ואמבטיה לשלושה ימים ולילות.

שולי:                 (מתעלמת ממנה) אפשרות למה?

מר לבונאי:         ל…

גב' ר':                את עוד לא סיימת אתי.

שולי:                 גברת…

גב' ר':                 גב' רבינוביץ'  גב' אליס רבינוביץ'.

שולי:                 גב' רבינוביץ' מר לבונאי, מר לבונאי גברת רבינוביץ'. אני מטפלת באדון כרגע.

גב' ר':                מה?

שולי:                 (מגבירה את הקול) אני מטפלת כרגע באדון לבונאי

גב' ר:                אל תצעקי אני לא חירשת.

שולי:                 מר לבונאי היה כאן לפנייך.

גב' ר:                אבל את טיפלת בי.

שולי:                 אני פרטתי לך את השטר אבל עוד לא סיימתי לשרת את האדון הזה.

גב' ר:                אין כאן עוד מישהו חוץ ממך? באמת זהו השירות המזעזע ביותר שאני…

שולי:                 (מחמוד בדיוק נכנס) רעיון מצוין … מחמוד האם תוכל בבקשה לעזור לגב' רבינוביץ' עם ההזמנה שלה?

גב' רבינוביץ':     אני הזמנתי חדר שקט עם אמבטיה ונוף לים. ציינתי זאת בפירוש במכתבי אז תדאג לכך שאקבל חדר כזה.

מחמוד:              שׁוּ? ("מה"? – בערבית)

גב' ר:                שו?

מחמוד:              שוּ?

גב' ר:                מה?

מחמוד:              נָעַם! ("נכון" – בערבית)

גב' ר:                נֺעם? (מחמוד מהנהנן בראשו) מה נֺעם? מה אתה מנסה לומר?

מחמוד:              לא. לא לא. שו –מה?

גב' ר:                שו מה?

מחמוד:              נעם שו  – מה?

גב' ר:                נעם שומה? מי זה נועם שומה. הוא המנהל?

מחמוד:              אה.. המנהל?

גב' ר:                כן.

מחמוד:              מר פולטי

גב' ר:                מה?

מחמוד:              פולטי.

גב' ר:                על מה אתה מדבר אידיוט? (פונה לשולי) מה קורה כאן? שאלתי אותו על חדרי והוא מדבר על המנהל ששמו נועם שומה והוא פולט.

מחמוד:              לא! לא! פולטי.

גב' ר:                פולטי? דעתו השתבשה עליו?

שולי:                 זה בסדר גב' רבינוביץ' הוא מסודן

גב' ר:                המנהל מסודן?

מחמוד:              לא. הוא מישראל.

שולי:                 ואת בעשרים ושניים.

גב' ר:                מה?

שולי:                 (מטעימה) חדר עשרים ושניים. מחמוד כך בבקשה את המזוודות האלו לחדר עשרים ושניים.

שרה:                 (נכנסת) הכול בסדר שולי?

שולי:                 האדון כאן צריך עזרה.

שרה:                 תעשי לי טובה. את יכולה לקפוץ לתא דואר ולבדוק אם יש לנו מכתבים?

שולי:                 בסדר גמור (יוצאת).

שרה:                 במה אפשר לעזור לך מר לבונאי?

לבונאי:              לא משנה גב' פולטי. תודה.

שרה:                 האם אתה חש בטוב?

לבונאי:              לא כל כך.

שרה:                 אוי לא. להביא לך משהו חם לשתות?

לבונאי:              לא. לא תודה אין צורך.

שרה:                 אל תהסס לבקש אם תרצה משהו.

לבונאי:              תודה. (הולך)

פולטי:                (בדיוק חולף על פני מר לבונאי) לילה טוב! (ומחכה לתגובה) אמרתי "לילה טוב".

לבונאי:              לילה טוב.

פולטי:               (לעצמו בציניות) זה לא כאב נכון? ממשיך ללכת תוך כדי אומר לאשתו: "נימוסים טובים לא עולים כסף".

שרה:                 מוטי הוא לא מרגיש כל כך טוב.

פולטי:               הוא רק היה צריך להגיד לילה טוב. לא לשיר את "התקווה".

שרה:                 מוטי כשלא מרגישים טוב…

פולטי:               רק שתי מילים קטנטנות  המביאות מעט אושר לעולם משוש חיי.

לבונאי:              סלחי לי.

שרה:                 כן, מר לבונאי. במה אוכל לעזור לך?

לבונאי:              תוכלו להגיש לי את ארוחת הבוקר למיטה בבוקר?

פולטי:               (מופתע) למיטה?

לבונאי:              כן.

שרה:                 כמובן מר לבונאי.

פולטי:               (בציניות) כמובן. אנחנו יכולים להסתדר עם זה.

שרה:                 כמובן. (לטלפון) אני אחזור אלייך.

לבונאי:              סליחה.

פולטי:               רוב האורחים שלנו מדדים לחדר האוכל במדרגות… סתם תהיתי…

שרה:                 ארוחה בוקר ישראלית או קונטיננטלית?

לבונאי:              אה…

שרה:                 השף שלנו מכין ארוחה קונטיננטלית מצוינת עם ביצים, נקניקיות, עגבנייה, לחם מטוגן.

לבונאי:              ישראלית.

שרה:                 תרצה דג מעושן?

לבונאי:              הא מצוין. תודה.

שרה:                 טוסט, חמאה ריבה?

לבונאי:              כן תודה.

שרה:                 תה או קפה?

לבונאי:              כן. תה תודה.

שרה:                 עיתון?

לבונאי:              "ישראל היום".

פולטי:               אבל של מחר.

לבונאי:              מה?

פולטי:               אתה רוצה בעצם את "ישראל מחר" כי מחר זה יהיה "ישראל היום". וזה לא "ישראל היום" של היום.

לבונאי:              תביא לי עיתון "הארץ".

פולטי:               "העיתון לאנשים חושבים". (לעצמו) סנוב שמאלני.

שרה:                 אנחנו נביא לך את העיתון. לילה טוב. (יוצאת)

לבונאי:              לילה טוב.

פולטי:               עץ שחור, מהגוני או טיק?

לבונאי:              סליחה?

פולטי:               המגש שלך מאיזה עץ אתה רוצה אותו?

לבונאי:              לא משנה לי.

פולטי:               אתה בטוח? מצוין. ובכן גש לחדרך ושתהיה לך שינה מצוינת. גם אני אחטוף תנומה מאוחר יותר. אשכים מחר בבוקר ואגיש לך ארוחת בוקר למיטה שלך. אם תישן בפה פעור אפילו לא תצטרך להתעורר אצניח פיסות של דג מעושן מרוח בחמאה אם תנשום בכיוון הנכון ישר לתוך הוושט שלך. (מסתכל לראות אם אשתו לידו מחקה אותה ונותן מכה לכף ידו) מוטי!!!


(לקבלה נכנס צ'רלי – בחור גברי כריזמטי)


צ'רלי:                ערב טוב אני הזמנתי חדר ללילה.

פולטי:               סליחה?

צ'רלי:                אני הזמנתי חדר ללילה.

פולטי:               ליחיד?

צ'רלי:                חדר עם מיטה זוגית.


(עוברת שולי. צ'רלי קולט אותה)


צ'רלי:                אני כבר אדאג למלא אותה.

שולי:                 מיינתי את המכתבים. מניחה בדלפק

צ'רלי:                הלו!!! (ב sub text  של "איזה פצצה")

שולי מסמיקה:     בוקר טוב!


(פולטי המום)


צ'רלי:                אני צוחק.

פולטי:               לא. אין לנו.

צ'רלי:                מה?

פולטי:               כנראה נפלה טעות לא נשאר לנו חדר.

שרה:                 (נכנסת) בטח שיש לנו חדר מספר 7 פנוי.

פולטי:               מר הורוביץ נמצא שם.

שרה:                 לא. הוא עזב כשהיית בשירותים. אתה מוכן לשים את המכתבים בתיבות האורחים?

שרה:                 (כולה נמרחת)  ערב טוב מר…

צ'רלי:                בונד. ג'ימס בונד.

שרה:                 אוהו… (צוחקת)

צ'רלי:                האמת היא שקוראים לי צ'רלי. בוזגלו צ'רלי.

שרה:                 זה נשמע אפילו יותר אקזוטי… אתה אכן הזמנת חדר.

פולטי:                (מסתכל על צ'רלי ושואל את שרה) תגידי הגיע המשלוח של הבננות היום?

שרה:                 זה בעלי. מנהל המלון.

צ'רלי:                כן. הבנתי.

שרה:                 באזיל מוטי פולטי.

צ'רלי:                ???

שרה:                 כן אני יודעת… מוטי זה השם שלו אבל כשהוא היה תינוק מצאו אותו פעם לועס צרור של בזיליקום מהגינה. ומאז נדבק לו השם באזיל.

צ'רלי:                ושם המשפחה שלו פולטי זה לא באשמתו אני מבין…

שרה:                 פולטי פולט….  Fault  , אשמתו… (מצחקקת) אתה שנון מר בוזגלו.

צ'רלי:                לענייננו.  זה חדר עם מיטה זוגית?

שרה:                 כמובן. כן עם מיטה זוגית. מי המאושרת?

צ'רלי:                מי שלא תהיה…


(שרה מצחקקת, פולטי מגיב כל הזמן באי נחת).


צ'רלי:                יש לי במקרה הודעות?

שרה:                 מוטי יש מכתבים למר בוזגלו?

באזיל:               כן שלוש מכתבים. (מסנן לעצמו) הוא יודע לקרוא?

צ'רלי:                שלושה.

באזיל:               מה?

צ'רלי:                שלושה מכתבים לא שלוש.

באזיל:               מה?

צ'רלי:                מכתב זה זכר לא נקבה.

באזיל:               את המכתבים האלה כתבו נקבות.

שרה:                 (נמרחת) שלושה מכתבים? כולן מחפשות אותך.

צ'רלי:                את מחמיאה לי.

שרה:                 אתה רווק רק פעם בחיים.

פולטי:               אפשר לסדר שזה יקרה פעמיים.

שרה:                 יש לך מזוודות?

צ'רלי:                כן אחת.


(פולטי מסתכל לא רואה אותה)


צ'רלי:                היא נמצאת בתוך המכונית הספורט הלבנה.


(פולטי "מעקם את האף". שרה לוחצת על פעמון השירות, מחמוד מגיע בריצה).


פולטי:               מחמוד האם אתה מוכן לקחת את המזוודה מהמכונית של האדון לחדר שבע?

מחמוד:              זה לא קל לי.

פולטי:               מה?

מחמוד:              לא מבין…

פולטי:               אה… לא קל לך להבין מה אני אומר. מחמוד הוא מחרטום זה בסודן. אנחנו מאמנים אותו. בבקשה קח את המזוודה. (מראה לו)

מחמוד:              מה?


(פולטי מנסה להסביר לו ללא הצלחה בערבית קלוקלת).


מחמוד:              לא יכול.

פולטי:               מה?

מחמוד:              לא מבין.

פולטי:               (מתעצבן) זה פשוט מאד.


(צ'רלי פונה למחמוד ומסביר לו בערבית שוטפת)


צ'רלי:                אל שמטתי בילסיארת אל בידה. חוד'ה מן פאדלאכ אילה רורפה שבעה. (המזוודה שלי נמצאת במכונית הלבנה קח אותה לחדר שבע).

מחמוד:              (במאור פנים) יה סעידי תחכי ערביה?

צ'רלי:                נעם באס נסיתו אל לורה. (כן. אבל שכחתי את השפה)

מחמוד:              תחכי קוואיס. (אתה מדבר מצוין) אנא בג'יב אל שמטה חליה. (אני מביא את המזוודה עכשיו).

פולטי:               איזה מזל ששניכם מצפון אפריקה.

צ'רלי:                אני דווקא גדלתי בארץ. אני בלשן. אני דובר כמה וכמה שפות.  אני צריך להרים כמה טלפונים.


(שרה רוצה להגיש לו את הטלפון)


פולטי:               זה מסביב בקצה המסדרון.

צ'רלי:                תודה (יוצא).

שרה:                 למה שלחת אותו לטלפון ההוא?

פולטי:               בניגוד לך אני לא מרגיש נח בחברתם של גורילות.

שרה:                 אה… אז בגלל זה שאלת את השאלה על הבננות. כי אתה חושב שהוא נראה כמו גורילה?

פולטי:               רק מזוויות מסוימות.

שרה:                 מהזווית שלי הוא די מושך.

פולטי:               מושך…

שרה:                 כן הוא משעשע, מקסים ויש לו סקס אפיל.

פולטי:               פיל או גורילה זה לא משנה הוא עדיין לא השלים את התהליך האבולוציוני.

שרה:                 רואים שיש לו לב של זהב.

פולטי:               גם שרשרים מזהב. הוא מלא בכל כך הרבה שהוא חייב להיות הגורילה הכי אמיצה בארץ.

שרה:                 תגיד לי באזיל טיפוסים מזרחיים מאד מאיימים עליך. מדוע? זה משום שנשים נמשכות אליהם?

פולטי:               שרה!

שרה:                 לדעתך נשים אמורות להתלהב מטיפוסים כמו ביבי נתניהו? או חיים יבין?

פולטי:               לאנשים כאלה יש כבוד. קשה לדמיין אותם עם חולצה פתוחה מכוסים כולם בשרשרים.

שרה:                 אני מניחה שאתה משווה אותם לקופים כי הם יודעים ליהנות ולעשות חיים אני מניחה שזה מה שעושה אותם סקסיים.

פולטי:               אם זה מה שעושה לך את זה. תרשי לי אני יוצא לחדר האוכל (באזיל יוצא בתנועה של קוף כשצ'רלי חוזר רואה אותו ופולטי משנה את התנועה לריקוד מגוחך).

צ'רלי:                (חוזר)

שרה:                 טלפנת?

צ'רלי:                הקו היה תפוס.

שרה:                 לפחות אחד משניכם תפוס…

צ'רלי:                מה?

שרה:                 הקו ולא אתה…

צ'רלי:                אני חושב שאני אלך לנסות שוב.

שרה:                 אתה יכול להשתמש בטלפון הזה.

צ'רלי:                תודה (מטלפן)

שרה:                 אני יכולה לשאול אותך מה זה השרשרת הזאת עם הכנפיים?

צ'רלי:                אני הייתי בצנחנים.

שרה:                 בצנחנים. החלום שלי היה להיות מקפלת מצנחים. אבל אז התחתנתי אתו…

צ'רלי:                הלו. אני יכול לקבל את אבישג?

שרה:                 אבישג? זו אימא שלך?


(צ'רלי לא עונה )


שרה:                 בת כמה היא?

צ'רלי:                מי?

שרה:                 אימא שלך.

צ'רלי:                היא בת 80 וחיה ובועטת כמו בת 50.

שרה:                 בת 80 מדהים לא? הזקנים הם אנשים נפלאים כשהם עושים חיים. מעניקים לנו תקווה נכון?

צ'רלי:                (מגיב בחיוך עסוק בשיחת הטלפון)

שרה:                 אימא שלי לעומת זאת מאד מכבידה. אתה יודע כשהחיים הם הכוח המניע זה מצוין, אבל אצל אימא שלי המוות זה הכוח המניע שלה. היא דאגנית.

צ'רלי:                (לטלפון) זה בסדר. אני אמתין על הקו.

שרה:                 יש לה פחדים חולניים ממשאיות למשל, עכברושים, ידיות של דלתות, ציפורים, גבהים חללים פתוחים, חללים סגורים, האמת היא שקשה למצוא לה את החלל הנכון בשבילה. כדורגל, אופניים, פרות והיא תמיד מתלוננת שגברים עוקבים אחריה אני לא יודעת מה היא חושבת שהם יעשו לה באזיל אומר שהם יקיאו עליה

צ'רלי:                (לטלפון)                        אני אשאיר לך את המספר שלי שתצלצל אלי?

שרה:                 ומוות.

צ'רלי:                (לטלפון)                        אני מבין.

שרה:                 היא פוחדת מהמוות. אמרתי לה שזה לא בשליטתה אבל היא כל הזמן מדברת על זה. הטבע יעשה את שלו. אתה רק יכול לקוות שלא תסבול מכאבים אבל זו בקשה מוגזמת.

צ'רלי:                סליחה. (לטלפון)  הלו? הגעתי. אוקי אני מחכה לך.


(שרה מסתכלת עליו במבט רב משמעות)


שרה:                 אז זאת לא אימא שלך. אני בטוחה שתהנה משהותך כאן.

צ'רלי:                את לא מבינה… היא בכנס.

שרה:                 צ'רלי אני מבינה היטב. אין צורך להוסיף מילה. יש פה ממש מעבר לפינה בית מרקחת.  וליד זה גם פיצוציה. ואם נגמר להם אז קצת הלאה יש את חנות הסקס "פרו ורבו".

צ'רלי:                תודה.

שרה:                 אם אפשר רק לזרוק את זה לפח ולא לשירותים זה עושה לנו סתימה בצנרת.

צ'רלי:                בסדר.



חושך


… קראו עוד