דרוש נסיך או עמי ותמי הסיפור האמיתי.

תקציר

העלילה מתרחשת ביער המהווה מקום מפגש של יצירי האגדות של האחים גרים ודמות מאגדת אנדרסן ועליסה מארץ הפלאות. העלילה הממסגרת היא עלילת "עמי ותמי". המפגש בין הדמויות מתרחש כאשר הם בעיצומה של העלילה האישית שלהם או בסוף העלילה כמו במקרה של היפיפייה הנרדמת וסינדרלה. דרכן של הדמויות מצטלבות זו בזו כשהדמויות הנמצאות במצוקה מצפות לנסיך שיציל אותן ממנה כי כך חונכו, אך המציאות חזקה מהן והן צריכות למצוא את הפתרונות בעצמן. העובדה כי בשפה העברית תורגמו הנזל וגרטל לעמי ותמי באה לידי ביטוי במתח קומי שבין "יהדותם" לחברה הגרמנית שבה הם חיים.

הדמויות

עמי

תמי

כיפה אדומה

שלגיה

הנסיכה בלי האפונה –כריסטינה

עליסה מארץ הפלאות

הארנב מארץ הפלאות

היפיפייה הנרדמת

סינדרלה

המכשפה של עמי ותמי

המלכה – אימה החורגת של שלגיה

הנסיך עם המצעים

המלך והמלכה הוריו של הנסיך

הנסיכה מהצפרדע – טיאנה

הצפרדע

 

14 דמויות ועוד שתי דמויות של המלך והמלכה

 

 

קטע מהמחזה

תמי :             (נכנסת): עמי! עמי! איפה אתה? עמי תענה לי! אני מפחדת פה לבד ביער.

כיפה אדומה: (נכנסת אחריה) שלום!

תמי:              אמא'לה הבהלת אותי.

כיפה:            סליחה. לא התכוונתי.

תמי:              מה את מטורפת? הייתי יכולה למות על המקום מהתקפת לב. לא עושים ככה לאנשים.

כיפה:            טוב ביקשתי סליחה.

תמי:             כן בטח… את בטח הסתתרת פה על עץ והחלטת לקפוץ עליי ברגע הנכון. אני מכירה ילדות כמוך עם התחביבים הגועליים האלה. קופצים ו "ווא" מבהילים. ואז זה נורא מצחיק אותך. את ממש נהנית לראות אותי    נבהלת.

כיפה:            כולה אמרתי לך שלום.

תמי:             כן מכירים אתכם. את אומרת לי שלום במסווה של תמימיות.  (Tmimiyut) אבל השלום הזה הוא בעצם "ווא" אחד גדול. השלום שלך זה שלום מפחיד!

כיפה:            טוב. שלום! (פונה ללכת)

תמי:              מה את עושה?

כיפה:            אני הולכת!

תמי:              למה לא?! את קודם מבהילה. אני כמעט מתה על המקום. נגרם לי נזק בלתי הפיך, ואת לא מוכנה לשאת בתוצאות.

כיפה:            את שלא תנגני לי על המצפון.

תמי:              אין לך דבר כזה.

כיפה:            זהו! אני לא מוכנה לסבול יותר את העלבונות שלך. אני הולכת.

תמי:              לא, אל תלכי!

כיפה:            באמת? את רוצה שאני אשאר פה כדי לסבול את ההתנהגות ההיסטרית שלך? תלכי לאימא שלך שתרגיע אותך.

תמי:              (מתחילה לבכות).

כיפה:            נו מה עכשיו?

תמי:              אין לי אימא. היא מתה. את עושה לי את זה בכוונה. קודם מבהילה אותי ואח"כ צוחקת עלי שאין לי אימא. ככה חינך אותך אבא שלך?

כיפה:            (מתחילה לבכות)

תמי:              (בתימהון) למה את בוכה?

כיפה:            אין לי אבא. עכשיו את מרוצה?

תמי:              סליחה לא ידעתי.

כיפה:            אי ידיעה לא פותרת מעונש. אני הולכת.

תמי:              אפשר לבוא אתך?

כיפה:            עד כאן.

תמי:              (תופסת ברגלה מתחננת) אני איבדתי את אחי. אימא שלי החורגת רוצה להיפטר מאתנו. הוא יצא לחפש את הגרעינים שהוא פיזר בדרך לכאן כדי שנוכל למצוא את הדרך חזרה והוא עוד לא חזר. אולי קרה לו משהו.                       אני דואגת.

כיפה:            גם אבא שלך האמיתי רוצה להיפטר מכם?

תמי:              לא ממש.

כיפה:            אז אני לא מבינה אין לו מילה בבית?

תמי:              את יודעת… גברים. (פאוזה) אני מפחדת שאולי טרף את עמי זאב.

כיפה:            לא יכול להיות פגשתי את זאב בדרך. הוא מאד נחמד.

תמי:              מה?

כיפה:            הוא מקסים התעניין בשלומי, בשלומה של סבתי. הוא אפילו יעץ לי לקטוף לה פרחים.

תמי:              והוא לא טרף אותך?

כיפה:            למה שיטרוף אותי?

תמי:              כי הוא זאב, וזאב טורף בני אדם.

כיפה:            מי סיפר לך את השטויות האלה?

תמי:              את מוזרה. איך קוראים לך?

כיפה אדומה:   כיפה אדומה.

תמי:              (מתפקעת מצחוק) את באמת מוזרה איזה שם. חי, חי, חי….

כיפה:            (נעלבת) ואיך קוראים לך?

תמי:              תמי.

כיפה:            הוא מצלצל לי יהודי שכזה…

תמי:              אהה… מי שמדברת… כיפה.

להצגת התוכן במלואו יש צורך בחשבון משתמש פעיל באתר
עליכם להזדהות בעזרת שם המשתמש והסיסמה שלכם, או לפתוח חשבון משתמש וליצור קשר עם בעל האתר

למה דרמה

כהשלמה לפיתוח האינטליגנציה הקוגניטיבית של התלמיד (המדעים המדויקים למשל)   ראוי לפתח אצל כל תלמיד ותלמיד את האינטליגנציה הרגשית וזאת באמצעות מקצועות האומנויות העומדים לרשותנו, ציור, פיסול, מחול, נגינה, שירה, התיאטרון והקולנוע.

עד כמה שייראה הדבר מוזר דווקא אומנויות יוצרות אלו, העתיקות כל כך (למעט הקולנוע) זוכות בד"כ במערכת החינוך לתשומת לב מעטה ונדחקות הצידה עם המנטרה הקבועה "מתמטיקה יותר חשוב".  נסו לדמיין לעצמכם שבוע בחיים בו אינכם רואים, טלוויזיה או קולנוע. אינכם מקשיבים למוזיקה. אינכם רוקדים לצלילי מוזיקה אהובה. אתם מונעים מעצמכם לזמזם או לשיר, לכתוב שיר או משהו יצירתי אחר. נסו לדמיין סוף שבוע או טיול בחו"ל ללא צפייה או השתתפות באומנויות אלו. הנה כי כן יתגלה לכם עולם קר ומנוכר. צאו ולמדו מכאן מהו העולם שאתם רוצים להעניק לילדיכם אשר מבלים את רב זמנם במערכת החינוך.

האומנויות בכלל ואומנות התאטרון בפרט מעניקה לתלמיד את האלמנטים הבאים:

  1. פיתוח מודעות עצמית ותגובה רגישה לזולת.
  2. פיתוח מודעות להשפעות החברתיות והתרבותיות השונות שפועלות בתוך החברה הרב תרבותית שלנו.
  3. עידוד חקירה וגילוי באמצעות פעילות דרמטית
  4. תרומה להתפתחותו היצירתית של כל תלמיד ע"י מגוון רחב של פעילויות התנסותיות התואמות את אופיו ורצונו של התלמיד.
  5. תרומה למודעות לשפה ולהתפתחות השפה אצל כל תלמיד.
  6. מתן אפשרות לתלמיד לבטא את רעיונותיו ע"י טווח נרחב של אמצעים: משחק תפקידים, אלתורים, אומנות פלסטית, מוזיקה, כתיבה יצירתית, תנועה, ודרכים אחרות של תקשורת אל מילולית.
  7. מתן אפשרות לכל תלמיד לחוות תחושת הישג והנאה באמצעות הפעילות בדרמה.

הדרמה נשענת על יכולת האדם להעמיד פנים שהוא מישהו או משהו אחר. באמצעות פעולה זו של הדמיון. יכולים תלמידים לבדוק כיצד עשויים בני אדם להתנהג בנסיבות מסוימות עכשיו ובזמנים שונים ובחברות שונות. באמצעות המדומה אפשר לחוות את החקירה ולקחת בה חלק כאילו הייתה כולה אמיתית.

באמצעות הדרמה אנו יוצרים מחדש ובוחנים את הפעילות של בני האדם כולל את פעולותינו אנו ורואים כיצד הן יכלו לקרות ולאן הן יכלו להוביל. אנו בוחנים את נקודות הראות האישיות שלנו כנגד נקודות ראות של אחרים. זה מה שקורה מיד כשאר שני בני אדם נוטלים על עצמם תפקידים שונים בדרמה. הם נתונים במצב של עימות, או לפחות, מייצגים הם נקודות ראייה שונות.

הקונפליקטים בתוך הדרמה נושאים את התהליך הלאה ע"י בדיקה ובמידה שאפשר, התרה של מצבים אנושיים לא קשים. עוזרת הדרמה לתלמידים לעמוד באתגרים אינטלקטואלים פיסיים, חברתיים, ורגשיים.

הקשרים הפוטנציאלים שבין הדרמה לשאר המקצועות הם עצומים. מבחינת החומרים שאותם חוקרת הדרמה יש לה עניין משותף עם היסטוריה, גאוגרפיה, פוליטיקה, כלכלה ודת. הטכניקות של הדרמה ניתנות לשימוש כשיטת הוראה. במיטבה היא יכולה להיות כוח אדיר ומאחד בבתי הספר מכיוון שבני אדם חייבים לעבוד ביחד כדי שהתהליך הדרמטי יפעל. הנה כי כן יש לדרמה תפקיד בחינוך האישי והחברתי של התלמידים.

שוד בנק

המקום:           בנק

הדמויות:         גלית –     פקידה

                     שושנה – פקידה

                     לקוחה

                     לקוחה זקנה

                     מנהל בנק

                     שודד


שתי הפקידות יושבות מאחורי דלפק. האחת שושנה. שותה כוס קפה ומדברת בטלפון, כשעל דלפקה מונח משולש שעליו רשום: "לא פנוי". גלית – הפקידה השנייה מתעסקת בציפורניה כשלפניה לקוחה המחכה שהיא תטפל בה.

השודד מאחוריה עם כובע גרב. ואחריו הלקוחה הזקנה.


שושנה:          (לטלפון)  אדוני יש לך עשרת אלפים שקל בבנק… בחובה… לא ,לא אל תצחיק אותי בטח שאתה במינוס… בחובה… באוברדראפט! (פונה לגלית, משועשעת).הוא חושב שהוא בפלוס. (גלית ושושנה מתפקעות מצחוק) זה בנק אדוני זה לא מפעל הפיס… כן… כן… תשמע אדוני. אני נותנת לך ארכה של חודש לסגור את המינוס ולא נאלץ לעקל לך את האישה והילדים… מה? (לגלית) זה לא מפחיד אותו.

גלית:             תגידי לו שתעקלי לו את המכונית.

שושנה:          אנחנו נעקל לך את המכונית. (לגלית) הוא יסגור את המינוס. (לטלפון)

אני מאד מודה לך אדוני. לשירותך תמיד. (סוגרת את הטלפון) נודניק!

גלית:             (ללקוחה) שיהיה לך יום נעים.

לקוחה:           אבל לא טפלת בי.

גלית:             (מתעלמת) כן! (הלקוחה יוצאת בכעס).

השודד:          (עובר קדימה) בוקר טוב. זה שוד!

גלית:             סליחה אנ'לא מבינה.

השודד:          מה את לא מבינה? זה שוד. (מוציא את כובע הגרב) שוד!!! תוציאי את כל הכסף שיש לך ומהר.

גלית:             אתה מתכוון לשוד… כזה שוד ממש?

לקוחה זקנה:    סליחה אני נורא ממהרת. אפשר להזדרז?

שודד:            (לזקנה) תשתקי!

הזקנה:           (חובטת בו בתיקה) ככה לא מדברים אל גברת. דגנרט! (פונה אליה עם האקדח) מה זה פורים?

גלית:            (בהתלהבות) מה אתך גברת, את לא מבינה? זה שוד! שושנה יש לנו שודד בסניף.

שודד:            תהיי בשקט!

שושנה:          אני לא מאמינה.

גלית:            גם אני.

(הזקנה מבינה שהוא שודד ומתחילה לצרוח)

שודד:            (לזקנה) תשתקי! (הזקנה משתתקת)

שושנה:          אז מה סוף סוף נזכרת להגיע אלינו?

גלית:            אתה לא בסדר. כבר היית בכל הסניפים בסביבה ורק אצלנו לא!

שושנה:          על כולם כבר כתבו בעיתונים ורק עלינו לא.

גלית:            אתה ממש לא בסדר.

שודד:            סליחה אני באמת מתנצל. רק תנו לי את הכסף! ואני אלך.

שושנה:          בשום פנים ואופן לא! גלית לכי לקרוא למנהל!

שודד:            תישארי כאן!

הזקנה:           אני אלך לקרוא…

שודד:            תשתקי! ( לשושנה) תני לי את הכסף עכשיו ואני הולך בלי לעשות בעיות.

שושנה:          אתה לא הולך לשום מקום. גלית תכיני לו קפה!

גלי:              (לזקנה) תעשי לי טובה. תעשי לו קפה. המטבח שם בפינה. (הזקנה יוצאת לעבר המטבח).

המנהל:          (נכנס) אני לא מאמין. סוף סוף. שודד. מה מביא אותך אלינו? אתה לא בסדר היית צריך להגיע אלינו מזמן. כבר לקחת את הכסף מהפקידה שלנו? נכון שהיא חביבה?

שודד:            לא. היא עוד לא נתנה לי.

מנהל: (לגלית) השירות שלך בזמן האחרון מתחת לכל ביקורת. הצעתן לו קפה?

שודד:            לא תודה באמת לא צריך.

מנהל:            הו לא. אתה מעליב אותנו. ממילא יש עוד עשר דקות עד שהכספת הראשית תיפתח. אין לך לאן למהר. נו מה עם הקפה?

שושנה:          (לגלית) נו מה עם הקפה?

גלית:            (לזקנה) נו מה עם הקפה?

הזקנה מגיעה רועדת עם ספל כוס קפה על גבי צלוחית וכפית שרועדים גם כן.

המנהל:          (מושיב את השודד. שתיקה. השודד שותה מעט) נו! אז איך האישה והילדים?

שודד:            רווק.

הזקנה:           פושטק! ידעתי.

שושנה גלית והמנהל: תשתקי!

גלית:            מה אתה מתכוון לעשות בכסף?

מנהל:            אתה יודע שאתה צריך להשקיע אותו כמו שצריך?

שושנה:          אולי תפתח אצלנו חשבון?

שודד:            יש לי כבר בבנק אחר.

מנהל:            א'. לא יפה.  ב'. לא יזיק לך חשבון נוסף!

שודד:            תשמעו באמת לא נעים לי. אבל אני חייב לזוז, אני ממהר.

שושנה:          אתה לא זז לשום מקום.

מנהל:            גלית תפתחי לו חשבון.

גלית:            (מסתכלת על השודד במאור פנים) בעונג!

(הזקנה מנסה לחמוק בשקט. כולם עוקבים אחריה במבטם.)

מנהל:            לאיפה את חושבת שאת הולכת?

הזקנה:           אני… אני מאד צריכה… לא נעים לי להגיד.

מנהל:            את מתכוונת ללכת לטלפן למשטרה נכון?

הזקנה:           לא, לא, לא מה פתאום?

מנהל:            שלא תעזי לשקר לי!

שודד:            גם הקפה שהיא עשתה לא מי יודע מה.

הזקנה:          (מאבדת את סבלנותה) חבורת דגנרטים… זהו… אני לא מוכנה יותר… פושטקים! כולכם. אני אתלונן במשטרה. אני אראה לכם מה זה… הלוואה אני מבקשת ולא נותנים לי. אני שונאת אתכם… אני שונאת אתכם! הצילו! הצילו! אנשים טובים הצילו!!!

(המנהל נוטל את האקדח מהשודד ויורה בה).

השודד:          (מבועת) טוב… תודה על הקפה. אני צריך ללכת.

מנהל:            חכה עוד לא קיבלת את הכסף.

שודד:            זה בסדר, מספיק מה שיש בדלפק.

שושנה:          אני לא מאמינה. הוא רוצה לברוח.

גלית:            (נדהמת) מה?  אחרי כל מה שעשינו בשבילך?

מנהל:            זה לא מספיק לך, נכון?! אני מעביר את כל הכסף שיש בכספת לחשבון הבנק הפרטי שלך. אבל זה לא מרשים אותך. אתה מוכן ללכת ככה בלי כלום.

שושנה:          בשביל מה באת? מה אתה עושה לנו טובות?

גלית:            מה אתה חושב שחסר לנו כסף? אתה מאכזב אותי.

מנהל:            תסתלק מפה לפני שאני קורא למשטרה. חוצפן! (מצביע על גווית הזקנה) וקח את הדבר הזה אתך.

שודד:            אני באמת מצטער. לא התכוונתי לפגוע.

מנהל:            כן… אתם אף פעם לא מתכוונים לפגוע תמימים שכמותכם. לך מפה ואני לא רוצה לראות יותר את הפרצוף שלך בסניף שלי.

שושנה וגלית:  (פורצות בבכי): אתה לא שודד! אתה קאקאמייקע![1]

השודד:          (למנהל) אפשר לקבל את האקדח?

מנהל: (בועט בו. השודד הולך) "נו מה אתן אומרות? ועוד אומרים שהבנקים שודדים את המדינה."


מערכון שוד הבנק שאב את השראתו מהפרשה המפורסמת של שודד הבנקים ה"אופנובנק" רוני לייבוביץ' שהיה לאחד השודדים האהודים במדינה לאחר שהיה שודד בנקים בלי לפגוע באף אדם. הוא נתפס עלי ידי הציבור בזמנו מעין רובין הוד מודרני עד שנתפס על ידי המשטרה וריצה את עונשו. הוא עלה לראשונה במופע סיום של שכבה ט' בבית ספר בגין בנס ציונה ביוני 1997. המערכון מוקדש לזכרה של דגנית קורסקי ז"ל שגילמה את הזקנה במערכון וסחטה תשואות על משחקה.


[1] הביטוי מאידיש "חסר ערך" "לא שווה דבר".

אקדח


אמיר לביא



א: סליחה אדוני!


ב: כן…


א: אתה מוכן לעזור לי שניה?


ב: האמת היא שאני מאד ממהר!


א: זה באמת ייקח שניה.


ב: טוב נו, אבל מהר!


א: ( מוציא אקדח מכיסו ) אתה מוכן לירות בי?


ב: סליחה?


א: שאלתי אם אתה מוכן לירות בי?! זה ייקח שניה, יש באקדח כדורי דומדום.


ב: אתה טומטום? תרחיק את האקדח הזה לפני שיקרה פה אסון.


א: אני מתחנן…


ב: אני מאד מקווה בשבילך שזו מצלמה נסתרת… אותי בכל אופן זה לא מצחיק בכלל. אני הולך.


א: אתה לא זז מפה לשום מקום!


ב: סליחה?


א: אתה לא זז מפה לשום מקום!


ב: אתה מאיים עלי?


א: (מסתכל על האקדח, מסתכל על ב') כן!!!


ב: (קולט את חומרת הסכנה) אל תירה בי! אני מתחנן… יש לי אישה וילדים.


א: אני לא אירה בך אם אתה תירה בי.


ב: אני מוכרח?


א: כן!


ב: ואם לא מה תעשה?


א: (מוציא אקדח נוסף) אני אירה בך.


ב: אתה לא משאיר לי ברירה.


א: לא…


ב' נוטל את האקדח מא'  שתיקה. ב' לא יודע לתפעל אקדח, בודק אותו ומהסס.


א: אה.. זה כבר מוכן…רק…תעשה לי טובה, אם אתה לא מצליח…זאת אומרת

בפעם הראשונה, אז… פעמים… אתה מבין, כן? (ב' מכוון, א' עושה פוזות

כמו למצלמה ) רק תלחץ!


ב: (לאחר היסוסים) אני לא יכול…


א:  אני נשבע לך שאני אירה בך זו אזהרה אחרונה!


ב: (מכוון) בסדר… (מהסס)… קודם תספר לי למה?!


א: בוא הנה אל תכנס לי לחיים!


ב: אני לא יכול לירות בבן אדם בלי לדעת למה אני יורה בו.


א: איזה נודניק… חרא לי, לא טוב לי, אתה לא מבין?!


ב: (רוצה לדבר).


א: אל תפריע לי. אתה רצית לדעת.


אין לי דירה… דירה משלי…חדר ששייך לי. לא לאיזה בעל בית או בנק למשכנתאות, אלא לי. כשאהיה זקן אולי אזרק לרחוב. מי יציל אותי? הביטוח הלאומי? עם הכסף הזה אני אוכל, מכסימום, לנגב את התחת, בשביל לשמור לפחות על כבודי העצמי. עם יד על הלב כמה מכם יכולים להגיע לדירה משלהם בכוחות עצמם? אני שמשרת בצבא עד היום ממנתי בעצמי את הלימודים. אתה יודע זה מצחיק… באוניברסיטה למדתי שנה אחת תנ"ך בחוג למקרא. מה… באוניברסיטה תורתי היא לא אומנותי?

אני בודד, אני לא יודע איך אני סוחב את כל השנים האלו לבד בלי פרטנר לחיים, אתה יודע…צרת רבים חצי נחמה. אני לא יודע אם נשארו לי הכוחות לחפש. איך שהוא סחבתי…איך שהוא גררתי את העוול… את האטימות… את הפער הגודל ביני לבין אילו שיש להם. את הגזענות…את החופש שהולך ונשלל ממני… את הפחד מהמלחמה.

אבל אז רצחו לי אותו. לא שלא היה לי חרא לפני זה, איתי… עם המצב, עם האנשים שהתפוצצו ברחובות. אבל הייתה לי תקווה. איך שהוא האמנתי שהכל יסתדר. אבל אז רצחו לי אותו. ראש ממשלה שבחרתי. ואז הוא עלה לשלטון. אני מפחד… אני רועד מפחד. העולם הפך בשבילי קר, לא צודק…נפגעה לי התקווה. אשליית השוויון. נפגעה לי התחושה שלא הכוח הוא שיקבע את סדר חיי, אלא המוח, האנושיות הנפלאה באדם. אותה אמונה שאיך שהוא כולנו תחת כיפת השמיים הזו רוצים לחיות, למרות שיש הרבה כאלה שהשנאה העבירה אותם על דעתם.

התחלתי לשנוא… זה כבר שנתיים שהשנאה שלי הולכת ומתעצמת. אני רוצה לעורר את כל החלשים מאדישותם. אני רוצה לעבור עם סל אבנים ולנפץ את כל חלונות הראווה של דיזינגוף. לשרוף…להשאיר אחריי אדמה חרוכה. אני רוצה לבכות. אתה יודע מה הכי כואב לי. אני לא מסוגל לרצוח ראש ממשלה.

אני לא מסוגל להרוג אדם. לא יודע למה, פשוט לא מסוגל. אני מרגיש שעוד מעט יזרמו פה נהרות של דם. אני מפחד שראש הממשלה הזה יוביל למוות שלי. הוא יוביל למוות שלי. איזו השפלה. בגלל זה החלטתי לעשות את זה בעצמי. אבל אין לי אומץ… אין לי אומץ. (שומט את האקדח ויוצא. ב' יורה בעצמו).

עלה ב"שלוותא" קרליבך בבמה פתוחה 1998 בביצוע אמיר לביא ויובלל לירון