ורדה: ערב טוב, ושוב אני אתכם. אני ורדה רזיאל ז'קונט ואתם אוסף של אנשים במצוקה, המצפים לפתור את בעיותיהם בשיחת טלפון אחת. ובכן יש לנו שיחת טלפון.
אישה: שלום. ורדה רזיאל?
ורדה: שלום, אישה במצוקה. במה אני יכולה לעזור לך?
אישה: מדברת מצוקה מצוק העיתים. אני במצוקה.
ורדה: אנא הפסיקי לצקצק בלשונך וספרי מה הבעיה?
אישה: הבן שלי זה עתה מסיים את כיתה ו' בבית הספר היסודי ועובר לחטיבת הביניים. אני זוכרת… כשהייתי ילדה קטנה המעבר הזה יצר בי טראומה לא קטנה, ואני שואלת איך אני יכולה לעזור לו לא לעבור את מה שאני עברתי.
ורדה: מצוקה אני קודם כל חייבת לציין שאת אימא לתפארת וזכית בחולצה טי שירט ורדה רזיאל.
אישה: הוי, איזה יופי!
ורדה: ועתה לבעיה שאת מדברת עליה. הילד שלך מתפתח. מבחינה פיזית הוא גדל. הוא עוד מעט יתחיל להתעניין בבנות. במקרה הטוב הוא ילמד לרכוש חברים חדשים. במקרה הרע שונאים חדשים. תהיה עליית מדרגה ברמת החומר שהוא ילמד. לכן אני מציעה להקל עליו באחד התחומים, למשל את יכולה להשאיר אותו כיתה.
אישה: מה???
ורדה: כן… ככה הוא יתרכז רק בלגדול פיזית ותטפלו יחד בבעיות הנפשיות הנוצרות בגיל ההתבגרות. מה את מרוויחה מזה?!
קודם את עוקפת את הבעיה של התמודדות עם חומר קשה יותר. שנית הוא גדל פיזית הוא יהיה חזק יותר וזה גם ישפיע על בטחונו העצמי וכולי וכולי. בכלל הייתי ממליצה ליישם זאת כשיטה ולהשאיר אותו כל שנה.
אישה: ורדה אני מוכרחה להגיד לך שאת גאון. ולא יכולתי לחשוב על פתרון טוב יותר. אבל אני לא יכולה להשאיר אותו כיתה.
ורדה: למה?
אישה: כי סוגרים את בית הספר.¹
ורדה: אה… אני מבינה. תראי אין לזה חשיבות לענייננו מבחינתי הוא גם יכול להישאר במוסד סגור. תודה רבה לך מצוקה ובינתיים שיר.
¹ בבית הספר בו עלה המערכון לראשונה, במופע סיום ו' ב2002 בגבעתיים. היה זה המחזור האחרון של בית הספר לפני סגירה.